אי-שם מעבר לקשת: תפיסת האושר בתרבות המערבית [חלק שני ©]

הנוסח הסופי נמצא בספרי "מעבר לקשת זה כאן"

ידיעה, עיבוד מידע ותודעה

אמרנו: הישרדות. חיים כמאבק, כמלחמה. אוקיי. טבעי לחלוטין. הישרדות היא א-ב בסיסי.
ראשית לכל – אנחנו חלק מהטבע. בעלי-חיים, מערכות ביולוגיות. כחלק מהטבע, חלים עלינו חוקיו: אנחנו נולדים, חיים, מולידים צאצאים, מנסים לשרוד, ומתים. ההישרדות שלנו תלוייה בסיפוק צרכים בסיסיים.
סיפוק צרכים
מה זה צורך ? צורך זה הכרח קיומי. הוא פנימי לקיום: צריך לאכול, צריך לשתות, צריך לעשות צרכים, צריך מחסה, אחרת אנחנו פשוט לא שורדים. צורך הוא אינסטינקט בסיסי, ראשוני, שמכוון להישרדות. הצורך שולט בנו, לא אנחנו שולטים בו. המערכת השולטת על הצרכים הללו נמצאת במוח, באמיגדלה שבמערכת הלימבית, המכונה גם "מוח יונקים קדום" ו"מוח רגשי". [המערכת הלימבית היא מרכז הרגשות והבקרה ההורמונלית, מ- רעב, צמא, שינה עירות ושתן [= היפותאלמוס] ועד פחד, חרדה, כעס וכד' [= אמיגדלה, שמחברת בין רגשות לקלט חושי מהסביבה] וזיכרון [= היפוקמפוס ואמיגדלה]. כמו כן היא שותפה להנאה, התנהגות מינית, חברתית, ובהיבטים שונים של למידה וזיכרון.]
עיבוד מידע
מה שעוזר לנו לספק צרכים בסיסיים הוא עיבוד מידע. האופן בו מערכת ביולוגית חיה ושורדת תלוי במידה רבה באופן בו היא מעבדת מידע. כל המערכות הביולוגיות, ואנחנו בתוכן, הן מערכות עיבוד מידע. מידע הוא מכלול הנתונים שיש לנו לגבי העולם ולגבי עצמנו. תוצאת עיבוד המידע הזה – זוהי הידיעה. ברור שכדי לחיות ולשרוד אנחנו צריכים לדעת לזהות דברים, ולדעת מראש מה מועיל לנו ומה מזיק לנו. לדעת מראש – זהו הניבוי.
כלומר – ידיעה וניבוי, שנמצאים במשוואת האושר, הם לא ייחודיים לנו, הם קריטיים להישרדות של כל יצור חי. הידיעה היא צורך קיומי, הישרדותי.
איך מתבצע עיבוד המידע?
המוח הוא כלי עיבוד הנתונים. הוא מעבד את הגירויים שמנגנוני הקליטה [חמשת החושים] מעבירים מהמציאות ומזינים את המוח בהתאם לנתונים הגנטיים [יכולת העיבוד] ולידע שנרכש במהלך החיים.
העיבוד מתבצע על-ידי סינון הנתונים הרלבנטיים לקיום והישרדות מתוך המכלול שהמציאות מספקת וגיבושו ל"משפך" של קטגוריות. אף מערכת ביולוגית לא מסוגלת לקלוט ולתפוס ולעבד את כל מה שיש במציאות.
סינון הנתונים מתוך המציאות הוא שרירותי, ונעשה על-פי הצרכים הייחודיים של כל מערכת ביולוגית, ועל-פי יכולות עיבוד המידע שלה, והוא נעשה ביעילות מירבית.
יעילות זו תלויה ביחס בין כמות המשאבים שמערכת ביולוגית משקיעה בסינון הנתונים ליכולת הניבוי שהיא מפיקה מאותם משאבים. ניבוי משמע הישרדות. כלומר – יעילות זו פירושה שלא מבזבזים אנרגיה על מה שאיננו קריטי להישרדות. וברור שככל שמערכת ביולוגית יעילה יותר – סיכויי ההישרדות שלה גדולים יותר!
מערכת עיבוד המידע תרחיב את משפך הקטגוריות [כלומר – תוסיף נתונים חדשים מתוך רצף המציאות] רק כשהיא תתחיל לשלם מחיר אם לא תעשה זאת, קרי: כאשר המשפך הנוכחי אינו מספק עוד יכולת ניבוי נאותה. זוהי הסתגלות לצורך הישרדות. המחיר – לשרוד או לחדול. זוהי גם היכולת להתמודד עם הבלתי צפוי, והיכולת להסתגל למציאות חדשה במידת הצורך. [נפתלי תשבי, מחשב ועיבוד מידע ]
אם כן:
מערכת ביולוגית רוכשת מידע על סביבתה ועל פעילות הגומלין של עצמה עם סביבה זו, מזהה סדירויות במידע שרכשה, מגבשת את הסדירויות הללו לאיזו סכימה, או דגם, ופועלת בתוך העולם הממשי בהסתמך על סכימה זו [מארי גל-מן, הקווארק והיגואר, עמ' 33-35. הוא מכנה זאת "מערכת סתגלנית מורכבת"].

אבל – ידיעה זו ויכולות הניבוי שלה אינן קשורות בכוח ושליטה.

התודעה
עיבוד המידע מתבצע במוח – בתודעה. התודעה היא כושר מנטלי שבאמצעותו אנחנו מעבדים מידע. כלי הכרה זה מכיל שלושה כשרים:
– תבונה – היכולת לעבד נתונים שנקלטים במוח, בדרך-כלל באופן דיסקורסיבי, שיטתי, ובעקבות זאת להפיק מידע מסויים. באיזה אופן העיבוד מתבצע ? זה כבר תלוי ביכולות מנטליות. [כאן השימוש במושג תבונה הוא במובן של יכולת עיבוד מידע באופן כללי, ולא חשיבה רציונלית.]
– ידיעה ישירה, מיידית – היכולת להפיק מידע באופן מיידי, ישיר, ללא תיווך השכל; התבונה. היא לא ניתנת לפירוק לגורמים. היא מעין מכלול שמתקבל באחת. לכן אנחנו מכנים אותה ידיעה ישירה, וגם אינטואיציה.
– מידע גנטי – הגנום; מידע אבולוציוני שנצבר ומאוחסן בגנום; אינסטינקט.
הפחד
נתון נוסף שאנחנו חולקים עם בעלי החיים קשור גם הוא קשר הדוק לידיעה וליכולת הישרדות, והוא הפחד.
פחד הוא תגובה אינסטינקטיבית כלפי כל מה שמאיים על הביטחון שבהמשך הקיום. הוא הגילוי הראשוני והעמוק ביותר של ייצר הקיום. והוא מתעורר כל אימת שאנו חשים שמשהו מאיים על חיינו. הפחד הוא האמצעי שהעניק לנו הטבע כדי לשמור על קיומנו: הוא בבחינת פעמון האזעקה המתריע בפנינו על כל סכנה. זוהי תגובת ה-הילחם או ברח – Fight or Flight – שמאופיינת בעיקרה בכעס ותוקפנות. כאן אין אופציות. יש רק או-או. הפעמון הזה נמצא גם הוא במוח הרגשי. כלומר: במצבים הישרדותיים – מה שמפעיל אותנו במטרה להגן על קיומנו הוא המוח הרגשי.
אם כן: הידיעה היא צורך הישרדותי במקורה, כי היא מספקת ביטחון. היא וודאות קיומית.

תודעה עצמית

אז למה זה לא קורה? הרי אנחנו לא סתם עוד מערכת ביולוגית פחדנית וסתגלנית שמעבדת מידע לצורך הישרדות. אנחנו הומו-סאפיינס.
זה לא קורה, כי עבורינו ידיעה וודאית פירושה להיות בטוחים גם במחר. שהכל יהיה ידוע ומובן וצפוי כדי שנוכל להתכונן כראוי ולשלוט בתוצאות. הציפייה לידיעה וודאית כזו היא תוצאה של התודעה העצמית כפי שאנחנו בתרבות המערבית עיצבנו אותה.
התודעה העצמית היא הכושר לרפלכסיה:
היכולת לחשוב על המחשבות ועל התחושות שלנו ועל העולם, ולשאול לגביהם איך ולמה. השאלות הללו מיוחדות ככל הנראה לאדם בלבד.
יכולות החשיבה הללו מצויות בקליפת המוח [קורטקס] ובקליפת המוח החדשה [ניאו קורטקס], שהוא ה- 1/3 הקדמי של הקורטקס, שם מתרחשות הפעילויות המורכבות ביותר כמו: שפה, קריאה, למידה, הבנת מוסיקה – יכולות הפשטה והכללה. הקורטקס הקדם-מצחי של אונת המצח השמאלית [Prefrontal Cortex] – זהו מעבד-העל של המוח. הוא האחראי לתהליכים קוגניטיביים. אנחנו מכנים זאת "מוח הגיוני".
אנחנו ככל הנראה מודעים לעיבוד המידע המתרחש בקליפת המוח ובקליפת המוח החדשה, ולכן זהו החלק המודע של המוח. זהו למעשה מה שאנחנו מכנים "תודעה עצמית" ; "מודעות". אנחנו מודעים [תודעה עצמית] לידיעה התבונית ולידיעה הישירה, האינטואיטיבית.

ככל שהתפתחנו, ובעיקר אנחנו בתרבות המערבית, פיתחנו יכולת זו לרמה בה אנחנו יכולים להציב את עצמנו מול עצמנו, ולהתייחס אל עצמנו [גוף, מחשבה, תחושה וכד'] כאובייקט חקירה כמו העץ והאבן מולינו [יכולת שלא קיימת בחשיבה הקדומה, הארכאית]. כלומר – כחלק מתהליכי הסיווג והמיון של המציאות, הוספנו גם את עצמנו כנתון נוסף לחקירה.
התודעה העצמית העמידה אותנו במשולב מול עצמנו ומול העולם, ובעימות מתמיד: זו הדואליות הכפולה בה אנו חיים. כי שאלות ה-איך וה-למה נמצאות רק בתודעה שלנו, ומקורן במודעות לצורך שלנו בוודאות קיומית מוחלטת מול עולם שלא יכול לספק וודאות כזו.

היכולת לשאול שאלות פירושה יצירת שפה. כך, אנחנו נותנים שם לעצמנו, למחשבות, לתחושות, לדברים, ושואלים עליהם שאלות. כל זה מתקיים רק בתודעה שלנו. הוא לא קיים בטבע. זהו חלק מעיבוד המידע שלנו. הביטוי הראשון הוא תודעת ה-אני: זיהוי שלנו את עצמנו. ובכך כבר הפרדנו בינינו לבין העולם. בעייה נוספת היא, שברגע שהגדרנו חוויות ומחשבות ונתנו להן שם, צרבנו אותן בדיסק שנקרא מוח, ואנחנו יכולים לחשוב עליהן במנותק מהאירוע בו הן נוצרו. חלק בלתי נפרד מכך הוא יצירת מושגי הזמן: עבר-הווה-עתיד, שגם הם נמצאים רק בתודעה שלנו. כך, אנחנו יכולים לחוות פחד בגלל אירוע עבר או אירוע עתידי אפשרי למרות שכרגע מצבנו בטוח לחלוטין. זהו גם ההסבר לפחד מהמוות. אנחנו מסוגלים לחשוב על המושג עצמו גם כאשר אנחנו לא במצב הישרדות. דוסטוייבסקי ב"שדים" מתאר זאת יפה כאשר הוא אומר: "באבן אין כאב. באימה מפני האבן יש כאב". התודעה העצמית מאפשרת לנו לפחד מהפחד.
כך, אנחנו כל הזמן במצב של שיפוט וביקורת: אנחנו ותמונת הטוב שבתודעה שלנו מול מה שקיים במציאות.
בבסיס השיפוט והביקורת נמצאים מחד הצרכים והציפיות והתקוות שלנו: מה היינו רוצים שיהיה לנו כדי שיהיה לנו טוב, ומאידך שאיפה לביטחון קיומי ופחד מאי-סיפוק הצרכים. שני אלו נמצאים במוח הרגשי, והם שולטים בנו.
אנחנו רוצים שיהיה לנו טוב – והמציאות לא כל כך נענית לנו.
לכן אנחנו לא כל כך מקבלים את היותנו חלק מהטבע, אנחנו כל הזמן ניצבים מול, בוחנים, שופטים, מנסים לשנות, מדחיקים דברים בתקווה שכך אולי הם ייעלמו… ואנחנו כל הזמן מול העולם, מנסים להתאים אותו לראש שלנו, לתכני התודעה שלנו, ל-מה שהיינו רוצים שיהיה. קאמי מגדיר זאת נפלא כאשר הוא אומר: "האדם הוא החיה היחידה שמסרבת להיות מה שהיא".
מושגי המפתח בתפיסת קיום כזו הם:
חיים כבעייה, כמלחמה, חוסר וודאות, חוסר ביטחון קיומי, לנצח, לשלוט, כלומר – הישרדות.
והמושג המרכזי, מטבע הדברים, כאשר אנחנו במלחמת קיום, בהישרדות, הוא: פחד.
מה קורה במוח שלנו במצב של פחד ?
אמרנו שהפחד הוא פעמון אזעקה שמתריע על סכנה קיומית, והוא נמצא במוח הרגשי – באמיגדלה שבמערכת הלימבית במוח. האמיגדלה מקושרת ישירות לקורטקס הפרה-פרונטלי [שהוא מוח הגיוני]. התגובה שהפחד מעורר היא ה-הילחם או ברח. במצב הזה המוח ההגיוני נסגר, והמוח הרגשי תופס פיקוד על הגוף. כאשר אנחנו במלחמת קיום – המוח הרגשי מכתיב את ההתנהלות שלנו. וכעת כל משאבינו מופנים לטיפול בפחד הזה, ולהשגת ביטחון.

איך משיגים ביטחון ? התשובה ידועה: כדי לשרוד אנחנו, כמו כל בעלי החיים, צריכים לדעת מראש – זהו הניבוי. אבל ניבוי גרידא לא מספיק. צריך יותר מזה. ואנחנו גילינו מה צריך.
התודעה העצמית, שהיא היכולת לשאול איך דברים קורים, הביאה לכך שהבנו שאם נדע את כל הגורמים המעורבים בתהליכים השונים – נוכל גם לשלוט בהם. כלומר – הבנו שיכולת ניבוי יכולה להביא גם ליכולת שליטה. וזה יצר באופן בלתי נמנע את הצורך בשליטה.
את הצורך הזה בשליטה העברנו גם לאופן ידיעה נוסף שיש לנו כחלק מהתודעה העצמית: ידיעת המשמעות.
כחלק מהצורך לדעת, המודעות לידיעה ועיבוד החוויה לכלל מושגים והגדרות יצרה רובד נוסף שמצריך אף הוא ידיעה לצורך ניבוי ושליטה: ידיעת התכלית והכוונה שמאחורי האירוע, ה-למה, כדי שנוכל לדעת מהו הגורם לתהליך שמביא לתוצאה מסויימת, וכדי שנוכל לשלוט בתוצאה.
אלא שיש כאן בעייה.
נכון שיכולת שליטה בתוצאה נותנת את הביטחון המכסימלי. אין יותר מזה. אבל אנחנו יודעים שבפועל היכולת הזו מאוד מוגבלת. גם ידיעת המשמעות והתכלית היא בעייתית, מכיוון שמשמעות ותכלית הן פרי התודעה הפרטית של כל אחד מאיתנו, ואין לנו אפשרות לדעת מה האחרים חושבים. אבל עובדות אלו אין בהן כדי לשנות את צרכי הקיום שלנו: אנחנו חייבים לדעת, לקבל הסברים וסיבות לאיך ול-למה, כדי שנוכל לשלוט ולשרוד.
מטבע הדברים, חיפשנו עולם מסודר, ברור, וודאי, וחיים לא פחד. כדברי ניטשה: הפחד מצווה עלינו את ההכרה. "כל מה שאנחנו רוצים הוא לגלות בתוך כל מה שהוא זר, בלתי-רגיל, מפוקפק, את מה שאינו מטריד עוד את מנוחתנו" [המדע העליז ספר 5 סעיף 355].
אז מה עושים ? אנחנו בתרבות המערבית מצאנו פיתרון מקורי לכך. בדמות הרציונליות.

על כך במאמר הבא

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: