אושר והעידן החדש

 

אי-אפשר לדבר על אושר בלי לעשות מעט סדר בעניין העידן החדש על כל מושגיו, כי כיום הוא נתפס כאלטרנטיבה למערב וכנושא בחובו את סוד האושר – אלא שלרוב הוא נושא עימו מבוכה ובלבול, והאושר ממשיך לחמוק מאיתנו.
מילון אוקספורד מגדיר את ה-ניו אייג' כ"תנועה רחבה המאופיינת על-ידי גישות אלטרנטיביות לתרבות המערבית המסורתית, עם עניין ברוחניות, מיסטיקה, הוליזם ואיכות סביבה." אבל מה זה אומר?
קשה לומר מתי החל העניין הזה של העידן החדש, אם כי ברור שהנושא הזה, כמו אחרים, נוצר מתוך צורך: כי אנחנו לא מאושרים.
ישנם האומרים שהדבר החל בסוף המאה ה- 19, עם התיאוסופיה – תנועה שנוסדה ב- 1875 ע"י הלנה בלאבצקי והנרי אולקוט, וטענה שידיעת האלוהים יכולה להיות מושגת באמצעות אכסטזה רוחנית, אינטואיציה ישירה, או יחסים אישיים מיוחדים עם האלוהים;
אחרים אומרים שהוא החל בשנות ה-50 וה- 60, כחלק מהמחאה החברתית וחיפוש אחר חיים טובים וצודקים יותר – זוהי התקופה של דור הפרחים; הביטניקים. אלו היו השנים של המק'קארתיזם, תחילת המלחמה הקרה, האיום הגרעיני. זה המשיך אל שנות ה- 60 בעיקר במוזיקה – שירי המחאה של בוב דילן, תוך כך הגיעו הביטל'ס [הביטל'ס נסעו להודו כדי ללמוד מוזיקה מאמן הסיטאר ראבי שנקר, ושם גם פגשו בגורו המפורסם ביותר באותה תקופה – מהארישי יוגי, מייסד המדיטציה הטרנסצנדנטלית – אבל הם התפכחו מכך די מהר, בעיקר לאחר שהוא נתפס כשברשותו רולס-רויסים וכספים בשוייץ …], וודסטוק היה ב- 1969 [האג'נדה של וודסטוק הייתה נגד המק'קארתיזם, נגד מלחמת וייטנאם, נגד הגזענות וההפרדה של הכושים]: דיברו הרבה על "עשו אהבה ולא מלחמה", "All we need is love" – לחזור לפשטות, וליהנות מהחיים: מוזיקה, סקס, חופשה מההורים; דיברו על אחווה עולמית ועל שלום עולמי ועל אהבה חופשית; הוטבע סמל השלום המפורסם; והיו גם הסמים, שהפכו למצרך נפוץ – מחשיש ועד סמי הזייה קשים כמו ה- ל.ס.ד. ; הייתה גם חזרה לאתניות, מתוך התפיסה שאתניות = פשטות, חזרה לטבע ;
מכל מקום – נראה שהשורשים נעוצים בשנות ה- 60, ובין אם הניו-אייג' הוא המשך ישיר לוודסטוק [אם כי אוהדי וודסטוק והביטל'ס מוחים על כך בכל תוקף…], או שוודסטוק נתן לגיטימציה לתנועות נוספות שחיפשו משהו אחר בעולם של איום גרעיני, מלחמות, כלכלה קפיטליסטית – יש כאן תנועה שמחפשת תשובה אחרת, דרך-חיים שונה מהחומרנות שהמערב מושתת עליה כיום. יש כאן חזרה למסורות עתיקות שהרציונליות המערבית מהן והלאה [כמו דיקור סיני ופנג-שוואי, טארות וקלפים למיניהם, קריסטלים, מדיטציה ויוגה], ניסיון למודעות עצמית גבוהה – – אבל לדעתי יש כאן גם בעייה מסויימת.

יסלחו לי אלו העוסקים בתחום הזה אם אני טועה בתיאור הדברים. אבל כפי שאני מבינה זאת [ואינני היחידה, כך שגם זה אולי מעיד על משהו…] – תוך כדי פנייה אל רוחניות שכל כולה היא רגשות, תחושות, זרימות, אנרגיות,  מדיומים, תיקשורים וכד' – הגיעו לקיצוניות השנייה של הרציונליות, ופשוט שפכו את התינוק עם המים.

הבעייה לדעתי טמונה בכך, שאנחנו מנסים להבין את המזרח דרך הפריזמה המאוד צרה ונוקשה של החשיבה הדואלית הליניארית והחד-ממדית שלנו. פירוש הדבר שמחד אנחנו תופסים את תרבות המזרח כהיפוך המוחלט של המערב: או-או, ומאידך מנסים לקבל תשובות שתתאמנה לדרך החשיבה שלנו.
ראשית – במערב אין כל חדש. משום מה אנחנו מזהים רוחניות, מדיטציה, הארה, מדריכים רוחניים עם חוויות, בעיקר מיסטיות, אזוטריות, המקושרות לתרבות המזרח, אולי משום האכזוטיות שבעניין, או בבחינת "הדשא של השכן ירוק יותר". אבל כל המושגים הללו אינם המצאה של תרבות המזרח! הם קיימים, באופנים שונים, כמעט בכל התרבויות, אם לא בכולן, וגם בתרבות המערבית שלנו.
שנית – אנחנו מחפשים תשובות אינסטנט: כאן ועכשיו, ותשובות ליניאריות: מרשמי פלא. בתרבות המזרחית אין אינסטנט ואין ליניאריות. יש דרך חיים, והיא מעוגנת באמונה דתית. אבל מתוך רצון להיענות לנו ולספק את הסחורה – הפכה גם היא למגישת מירשמים. [הדברים מתוארים בספר נפלא ומלא הומור שנקרא "קארמה קולה" מאת גיטה מהטה.]
אפשר לראות את הדואליות הליניארית והחד-ממדית הזו בהתייחסות שלנו לרוחניות, למדיטציה, להארה ולשינוי מצב תודעה, למדריכים הרוחניים ולביטול האגו.

רוחניות

כאשר אנחנו אומרים על מישהו שהוא "אדם רוחני", אנחנו רואים בראש תמונה של אדם שפועל על-פי אינטואיציות, רגשות, מדיטציות וכיו"ב דימויים. אבל למעשה הכוונה היא לְמה שבעבר הלוא-רחוק כינינו "איש-רוח", קרי: אדם שמעבר לחיי היומיום השוטפים מתעניין בתחומים שמעשירים את הנפש ושהם מעבר לחומרנות גרידא, כמו ספרות, אמנות, פילוסופיה, שירה. להיות אדם רוחני אין פירוש הדבר לאבד את השכל הישר, את התבונה, את חוש הביקורת, להיות בשאנטי כל היום ולהסתובב עם חיוך מרוח על הפנים.
אנחנו, עם החשיבה הליניארית החד-ממדית שלנו, תופסים רוחניות כהיפוך המוחלט של התבונה ושל החומר. אבל אין כאן או-או. אין כאן מלחמת רוח בחומר, ובתבונה. גם התבונה שייכת לרוח, בדיוק כמו הרגש. שהרי מהם אינטואיציה ומודעות? חלק מהתודעה,כפי שראינו. רוחניות; מודעות גבוהה – זה פשוט להיות מודע לתודעה כולה וליכולותיה. רוחניות לא רק שאיננה הניגוד לתבונה, אלא רוחניות ללא תבונה אין בה כלום.
ללא ספק לתודעה שלנו יש יכולות שהן מעבר לתבונה. כך, למשל, מחקרים הראו שהתודעה שלנו יכולה לשלוט על תהליכים בגוף, גם אם אין לנו אפשרות "להוכיח" זאת רציונלית; וזה הגיוני למדי, שהרי התודעה היא אנרגיה, אנרגיה היא כוח, וכוח זה דבר שמניע. ומנסיוני דמיון מודרך פשוט עובד ומשפיע על הגוף, גם אם אין לי כל אפשרות להסביר איך ולמה; אבל מכאן ועד להתמסרות מוחלטת ועיוורת לדברים הללו, קבלתם כדברי אלוהים חיים, וביטול כל תהליך תבוני וביקורת לגבי זה – המרחק עצום. 
לא רק זאת התבונה היא כלי היישום שלנו במציאות. כל חוויה שנחווה, כל ידע ישיר שנקבל באחת, באינטואיציה – אם לא ניישם אותם במציאות, בחיינו – מה הטעם בהם? ואיך ניישם אם לא נפעיל גם שיקולים תבוניים? שהרי לא מספיק לחוות, או לדעת. כדאי גם להבין את החוויה, את הידע, את משמעותם למציאות חיינו באותו הרגע; שהרי אנחנו מדברים על "לזרום", וזה אומר שחוויות וידע מתקבלים כל הזמן. להבין פירושו לבחון את הדברים, ובחינה של משהו כרוכה בהפעלת התבונה.
ובאשר לחומר – נכון שחומרנות לשמה, שהיא חלק מהמרוץ אחר עוצמה, כוח ושליטה, לא עושה לנו טוב. אבל גם אדם רוחני צריך לאכול מידי פעם, וצריך מחסה מפני גשם ושמש, וצריך אמצעים חומריים לכך…
ומרוחניות למדיטציה.

מדיטציה

מדיטציה זו הגות, מחשבות, הרהורים על נושא מסויים; התבוננות והקשבה;
מדיטציה זו מסה כתובה שעוסקת בבירור נושאים ורעיונות, למשל – המדיטציות של מרקוס אאורליוס ודקארט;
מדיטציה זו טכניקה למיקוד הרוח למשך פרק-זמן מסויים, בשתיקה או באמצעות מזמורים/שירה, לצורך מטרות דתיות או רוחניות [שאמאנים ומקובלים, למשל, משתמשים בטכניקה זו]. התפילה הדתית גם היא אופן של מדיטציה;
ומדיטציה היא שיטה להתרגעות. [למשל – טכס התה ביפן הוא אופן של מדיטציה כזו].
כלומר – מדיטציה זה מושג שמתאר פעילות קוגניטיבית, מודעת, מכוונת, גם אם יש בה יסוד חווייתי, של התרכזות במשהו, או של השקטת התודעה והתרגעות לפרק זמן מסויים, למרות שהקוגניציה הזו איננה ברת מדידה וכימות והיא לא ליניארית. מה שנכון – המזרח מתרכז במודע ובמכוון בפיתוח התודעה מעבר לתבונה הרציונלית-ליניארית. ואולי זה ייחודו.
עם זאת – אנחנו עדיין מדברים על פיתוח והכשרת תודעה, וזו יכולה להיעשות בדרכים שונות. גם לעסוק במשהו בריכוז; "לשקוע"; להתבונן ולהקשיב – זה אופן של מדיטציה, והרבה תובנות והארות מתרחשות בדרך הזו.
ולפעמים, צריך גם להתנתק מעט מהכל, בבחינת כיבוי והדלקה מחדש של המחשב כאשר הוא "מתחרבש" פתאום לאחר עבודה ממושכת. זוהי ההתרגעות: כיבוי מערכות לכמה דקות.
איך לעשות זאת? כל אחד יכול לבחור מה שמתאים לו, מה שמדבר אליו. הדברים האלה נתפסים אינטואיטיבית.
אין כאן תורה סדורה מסיני. למשל – ישנם סוגי התעמלות שמשלבים בתוכם ריכוז והרפייה [כמו יוגה, טאי-צ'י]. גם התעמלות רגילה, כמו הליכה מאומצת, או ריצה – הם סוג של "ניקיון מחשבתי", כי אנחנו מתרכזים במאמץ ההליכה או הריצה – ולא חושבים על שום דבר אחר.
התחושה אחר-כך היא של שלווה, נינוחות, מעין ניקיון פנימי, והרבה אנרגיה. הדברים הללו אינם חדשים כלל ועיקר. מחקרי מוח רבים מצביעים על כך שכאשר אנחנו לא מתאמצים ולא לחוצים, תהליכי החשיבה שלנו הרבה יותר זורמים ונקיים, והתוצאות הרבה יותר טובות.
עם זאת – התעמלות, יוגה, מדיטציה ודומיהם לא יעזרו לאורך זמן כל עוד אנחנו לא מודעים למקור הבעייה, דהיינו – למה אנחנו בלחץ ובמתח. רק ההבנה וההפנמה שאנחנו לא במלחמת הישרדות תביא לכך.

הארה ושינוי מצב תודעה

ומהמדיטציה מתבקש המעבר להארה. ושוב אנחנו מוצאים עצמנו שבויים במושגי תרבות המזרח – ושוב אנחנו טועים. כי גם ההארה קיימת בתרבות המערב מקדמת דנא.
ההארה כשמה כן הוא: אור. Enlightenment . זוהי ידיעה ישירה, בלתי-אמצעית, שמתקבלת באחת. זוהי הבנה מיידית: ידע שמתקבל באחת לגבי נושא מסויים שחושבים עליו ומנסים להבין אותו.
ההארה שאנחנו מחפשים במזרח היא למעשה תשובה לשאלה באיזו דרך חיים לבחור כדי שנהייה מאושרים. אנחנו מבקשים לקבל ידע שיבהיר לנו את השאלות שתמיד שאלנו: מי אנחנו, מה אנחנו, מה המקום שלנו בעולם, איך לחיות ולהיות מאושרים. אלא שיש כאן מילכוד.
אנחנו מזהים הארה עם אושר מוחלט, בעיקר בגלל הבודהיזם, שם ההארה היא הנירוואנה – סוף הסבל והמצוקה. אלא שהבודהיזם הוא, באופן מסויים, אמונה, הוא מערב בתוכו שכר ועונש: קארמה וסאמסרה, יש לו דרך מאוד מובנית להארה [האמת הרביעית: הדרך כפולת השמונה], הדרך הזו מתפרשת על-פני גלגולי חיים רבים, והיא מבטיחה לנו אושר רק אי-שם, בסוף כל הגלגולים, כאשר נהייה טהורים לגמרי, ללא פגם ורבב – בני-אדם מושלמים. אלא שאז גם נפסיק להתגלגל, ולא נהייה כאן יותר. אנחנו בתרבות המערבית החילונית רוצים אושר עכשיו, ובצדק, כך שלא בטוח שהתשובה הזו מתאימה לנו; מה עוד שראינו שאושר הוא רק אחת מחוויות החיים, כך שלבקש אושר מוחלט זה להיתקע עם אידיאה בראש שאין לה קשר למציאות.
מילכוד נוסף הוא שאנחנו, כחלק מהדואליות של או-או, תופסים הארה כמשהו מיסטי, חד-פעמי שקורה, ואז היא מתקיימת כל הזמן כמצב מתמשך, סטטי. אבל ההארה איננה מיסטית, ואיננה חד-פעמית או מצב קבוע. היא פשוט הבנה של החיים כפי שהם. כאשר אנחנו משתחררים ממגבלות החשיבה הרציונלית-ליניארית השטוחה והחד-ממדית על כל הכרוך בה, כמו הגדרות חד-משמעיות, מושגים, שיפוטים ערכיים – אנחנו למעשה עוברים למישור תודעה רב-ממדי, פתוח, חווייתי במהותו, כי כעת ההבנה היא כוללת, קוואנטית, ואיננה זקוקה בהכרח לכימות ולסיווג ולמיונים ולהגדרות. ההשתחררות מדפוס החשיבה הליניארי – זוהי הארה. אבל החיים הם עדיין מה שהם, ויש בהם גם וגם: שמחה ועצב, אושר וצער.
ה-זן,
למשל, מדבר על הארה כמצב תודעה שהיא חופשית ממגבלות החשיבה הרגילה, שמנתחת ומגדירה כל דבר. זוהי הבנה פתאומית, אינטואיטיבית, בה חווים באחת את המציאות כפי שהיא. המציאות היא אותה מציאות: פרח פורח, גשם יורד, ציפור עפה. אבל אנחנו חווים אותה אחרת: הכל נראה פשוט ונקי וטהור יותר. כתיאורו של יעקוב רז: "זהו מצב נפלא של שום דבר מיוחד".
מצב נפלא של שום דבר מיוחד – גם זהו תיאור של חוויית אושר.
זו המשמעות של להיות מואר. אין כאן משהו לא טבעי או על-אנושי. לכן כל אדם יכול להשיג זאת.
[כך, בין מורי הזן הגדולים נמצא מורה הזן השישי, חוי-ננג, שהיה רוכל עני שלא ידע קרוא וכתוב, והוא נחשב לאחד המורים הגדולים ביותר].
ההארה הזו שכולנו מחפשים לא רק שאיננה ניתנת ללימוד אינסטנט – היא בהגדרה איננה ניתנת ללימוד כלל, כי היא ישירה ומיידית. היא חווייתית. יישום הידע הזה, לעומת זאת – זהו שינוי מצב תודעה, וזו כבר עבודה יומיומית; דרך חיים. אלא שיש לנו נטייה לשכוח זאת. אז אנחנו מבלים באשראמים, בסדנאות, בהרצאות, ומרגישים נפלא – אבל מעט אחרי שיצאנו משם, חזרנו לשגרת היומיום – לדפוס ההישרדותי, והרבה מזה התפוגג ונעלם.
לכן גם השימוש בסמים ואלכוהול אינו הפיתרון, כי הם השעיית תודעה. [ואגב – הסמים של היום אינם אלו של שנות ה-60. הם הרבה יותר מעובדים ומרוכזים]. המדיטציה וההארה הן תודעה ערה ומודעת. הן לא השעיית תודעה. מדיטציה היא שליטה במוח באמצעות תהליך קוגניטיבי. שינוי מצב התודעה באמצעות מדיטציה – גורם להסתכל אחרת על העולם במשך כל הזמן, לא רק בעת המדיטציה, ומביא להבנה אחרת של העולם, וזוהי ההארה. לא מתמכרים למדיטציה, ו"התעוררות" ממדיטציה איננה כרוכה ב-הנג-אובר….

מדריכים רוחניים – מאסטרים וגורו

ומעניין ההארה – לאלו שאמורים לעזור לנו להגיע לזה: המאסטרים וה-גורו – המדריכים הרוחניים.
הבעייה מתחילה – כמו כל בעייה – כאשר מתחילים לבלבל בין הדבר עצמו לייצוג שלו; כאן – למי שמלמד אותו. ואני מתכוונת לסגידה ולהערצה שלא פעם נתקלים בה.
מאסטרים; מדריכים רוחניים – הם למעשה מורים לחיים, והם נמצאים בכל התרבויות. מדריך רוחני הוא מי שיש לו חוכמה וניסיון חיים עשיר, ושאנחנו חושבים שהוא יכול להעשיר אותנו ולעזור לנו בדרך חיינו. שאמאן הוא מדריך רוחני, רבנים נחשבים למדריכים רוחניים, מורה טוב בבית הספר יכול להיות מדריך רוחני. אבל כולם, חכמים ככל שיהיו, הם בני אדם. להיצמד אליהם, להיתלות בהם ובמוצא פיהם – זו האנטיתיזה; הניגוד המוחלט לתודעה פתוחה, מלאה, תודעת הוויה. ללמוד ממורה, לכבד ולהעריך מורה – זה דבר אחד. להיתלות ולהעריץ – דבר אחר לגמרי. להיתלות ולהעריץ זה צורך נפשי להיות מונהג, מודרך, לחסות בצילו של מישהו, לקבל הוראות ולציית באופן כמעט עיוור. באופן הזה אנחנו מאבדים את עצמנו, את החופש שלנו, את הרצון שלנו. [זוהי העדריות שניטשה יוצא חוצץ נגדה].
המאסטרים והגורו אינם אלוהים, ואינם שליחי אלוהים עלי אדמות. מאסטרים ו-גורו שלא דואגים לנטרל דבר כזה, או יותר גרוע – מעודדים זאת – אינם מאסטרים. כי הם פועלים מתוך אגו, קרי: גאווה ושליטה.
לא רק זאת – אדם מואר לא יעיד על עצמו שהוא מואר. כי אין לו צורך בתואר הזה, או בתואר כלשהו, לצורך העניין. הוא פשוט מה שהוא. זוהי משמעות האמירה המפורסמת ב-זן: "אם תפגוש בדרכך את הבודהה – הרוג אותו!" כי הבודהה איננו קדוש. הוא איננו הדבר עצמו.
כמו שדהרמה החתול אומר: "כשהבודהה מצביע על המקום שאתה צריך להסתכל אליו – אל תיתקע על האצבע שלו"…

ביטול האגו וה-אני

ואגב גורואים והאצבע של הבודהה – העידן החדש עוסק הרבה מאוד ב-אגו ומטיף לביטולו, הוא רואה זאת כ"שיא הרוחניות", "אלטרואיזם" וכמתכון לאושר – וגם כאן קיימת הבעייה של או-או. כבר דובר כאן על ה-אני והאגו והאלטרואיזם, ואוסיף עוד הערה או שתיים.
ביטול ה-אגו אין פירושו לוותר על ה-אני הפרטי שלי, על עצמי, על מי שאני – על האופי שלי. לכן היעדר ה-אני בבודהיזם – ה-אן-אטמן, בעייתי בעיני. וויליאם ג'יימס אמר שההכרה היא כמו נהר, וטבע את המושג "זרם מחשבה", דוגמה שגם הבודהיזם בהסבריו משתמש בה. אבל עדיין כל אחד מאיתנו הוא נהר ייחודי בפני עצמו, כך שבמהות עדיין מדובר על "אני".
זו נקודה קריטית, וחשוב להבין אותה:
באותו סעיף בו ניטשה מדבר על השאיפה להצטיינות [דמדומי שחר ס' 113], הוא מביא כדוגמה את הנזיר המסתגף – והופך לנו את הקערה על-פיה: מסתבר שהתדמית הנעלה של המתנזר המעונה היא לא יותר מאשר שיא האגו; מצגת האגו הגדולה ביותר הקיימת. המתנזר קודם כל נלחם בעצמו ומנצח את עצמו. בו-בזמן הוא גם מסתכל בעולם כדי לקבל הערכה ועידוד, שמהווים דלק לשרוף את ה-אני שלו. "זו הטרגדיה האחרונה של ייצר ההצטיינות", אומר ניטשה, "טרגדיה שלא מופיעה בה עוד אלא דמות אחת בלבד המתפחמת בתוך עצמה…"
גם אם לא נלך לקיצוניות של ניטשה, שמתאר את הנזירות הקתולית של המאה ה-19 על סיגופיה וייסוריה, עדיין נשאלת השאלה: למה לוותר על כל עושר החוויות שהחיים מזמנים לנו?
אפשר להבין בחירה בחיי נזירות. לרוב היא קשורה לאמונה דתית, ויש בה נוחות ושלווה מסויימים. בחירה בדרך הזו, כמו בכל דרך, היא אישית, ואם היא מביאה אושר – נפלא. אבל מכאן ועד לזיהוי נזירות עם דרך חיים אולטימטיבית – המרחק גדול.
אבל באשר לסגפנות – אכן ניתן לתהות. כי איזו תכלית יש לדבר הזה? לעינוי הזה? איזה אושר אפשר למצוא בייסורים שהמסתגף בוחר להטיל על עצמו? הלוא ההסתגפות ועינויי הגוף אין להם ולא כלום עם החיים עצמם. הם שלילת החיים באופן הנורא ביותר שלהם.

כל ההטפות לוותר על חומרנות, על רכוש, לבחור באורח-חיים פשוט ולהסתפק במועט או להתמקד בחיי הגות או פרישות כסמל וכביטוי לויתור על ה-אגו וכביטוי נעלה לרוחניות – כל אלו אין להם כל קשר לרוחניות, או לדרך חיים של תודעה פתוחה, מלאה, תודעת הוויה. חיים מוארים ונטולי אגו לא נמדדים ברכוש שיש או אין; או בהנאות שאנחנו נהנים או מונעים מעצמנו; ואם צברנו רכוש – אין בכך כל רע, וזה לא פשע לחיות בנוחיות.
ההבדל הוא מאוד פשוט:
האם אנחנו חיים בהתאם לדפוסים המקובלים, קרי: מקדשים את עניין הרכוש, הקריירה, הכסף, הכוח, במילה אחת: האגו – ומקריבים את חיינו למענם, או שאנחנו חיים כפי שאנחנו רוצים, מתוך תודעה מלאה, ותוך כדי כך גם נהנים מפירות עמלינו.
ולא. אין כל צורך להיכנס למנזר… וגם לא למכור את הפרארי…

לזרום עם החיים משמעו להגיע לשלמות פנימית; להוויה זורמת, שהיא חלק מהטבע, מתוך מודעות – עם כל מה שמהווה אותנו: תבונה, רגש, שכל ישר, האופי המיוחד של כל אחד מאיתנו. ובחיים אנחנו גם מתרגזים, וגם כועסים; החיים הם לא רק אהבה ורוגע וחיוכים ואושר מתמשכים.
אני מאוד אוהבת את ההסבר של יעקב רז ודן דאור בעניין הזה [איש מחפש פר, עמ' 133]: "מורי הזן הם אנשים כמו כל אחד מאיתנו. הם לא גורו, מיסטיקאים מוזרים שעושים ניסים ונפלאות, הם לא מחלקים מנטרות, או רוקחים שיקויי פלא – הם פשוט אנשים. הם יודעים שמחה וצער, הם מתאהבים והם בעלי חולשות, הם מעשנים ושותים ולפעמים גם אוכלים בשר. אלא שהם לא חיים במריבה מתמדת עם חולשותיהם. הם אוכלים. הם שבעים. הם מניחים את המקלות."

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • א.  On נובמבר 6, 2006 at 9:24 am

    תענוג לקרוא אותך. הרי .
    תמיד נעים לראות את תפיסת העולם שלי מקבלת עריכה רהוטה ובהירה.

    אכלתי, שבעתי, הנחתי את המקלות. (:

  • נינה  On נובמבר 6, 2006 at 11:54 am

    תודה, א.
    (-:

  • ירון ר  On נובמבר 7, 2006 at 4:23 pm

    מעניין, קריא ומעורר מחשבה, אבל גם תהיות:
    א. התיאור שלך של מדיטציה הוא מאוד נקי וחסר פניות. אולי יותר מידי. לפי תיאור זה, עושה רושם שגם אקדמאי שחוקר כל היום ולא עושה כלום חוץ מזה, עושה מדיטציה. לדעתי שני השימושים השונים במילה מדיטציה הם אכן מתייחסים למושגי מחשבה שונים: האחד "המערבי" מדבר על הגות בנושא חקר מסויים, והאחר "המזרחי" מדבר על אי-הגות ואי-התמקדות שמובילה לרגיעה (שטכנית ניתן לעשות זאת על ידי התמקדות עקשנית בנקודה לבנה בקיר)
    ב. וזוהי תהייה רחבה יותר לכל נושא ההארה וביטול האגו – אנו לא חיים בעולם מבודד, ויש אנשים אחרים שיכולים להיות חשובים לנו ואהובים עלינו, גם אם הם מקדשים את החומר ואת האגו (למשל – משפחה). אם נעבור לדרך חיים "מוארת" ובעלת שלמות עצמית שאינה הישרדותית ואינה חומרית – ניאלץ לוותר על אנשים אלה (במקרה הרע) או רק לפגוע בהם (במקרה הטוב). אף פעם לא שמעתי/קראתי דיון רציני בנושא המחיר שמשלמים במעבר לחיים שלמים (מחיר של אנשים נורמליים, לא של נזירים).

  • אסנת  On נובמבר 8, 2006 at 8:53 am

    מדוע אתה מניח שבדרך אנו פוגעים באנשים הקרובים אלינו? אם תשים לב נינה דיברה על 'גם וגם' ולא על 'או או' ואכן, כאשר התפיסה היא של או 'דרך החומר' או 'דרך הרוח' יש בכך משום התנגשות שרסיסיה עלולים לפגוע גם בסובבים אותנו. זוהי התנהלות צרה וחד מימדית המוותרת על מגוון ועושר של דיעות, מחשבות, התנסויות והתנהגויות. צמצום האגו (ואני בכוונה לא קוראת לכך ביטול האגו אלא הכנסתו למימדים הנכונים – זה לא "אני ואפסי עוד" אלא כמו שאמר הלל הזקן בפשטות "את השנוא עליך אל תעשה לחברך") נדמה
    שבכך הגבלתי את האגו שלי למימדיו הנכונים
    אין צורך להפוך לנזיר, לוותר על כל נכסיך הגשמיים ולהסתובב עם קערת אורז, זהו תהליך פנימי מאוד שההתמקדות וההתכווננות אליו (אתה יכול לקרוא לזה מדיטציה מבחינתי) היא החלק העקרי בו. אז, לדעתי, היא מקרינה רק טוב על סביבתך

  • נינה  On נובמבר 8, 2006 at 9:26 am

    לגבי המדיטציה – איני סבורה שיש רק שני אופני מדיטציה ושהם מתייחסים למושגי מחשבה שונים: מערבי ומזרחי. גם סתם לשבת על הספה, לעצום עיניים, לנשום עמוק ולתת לעצמך לרחף – גם זו מדיטציה.
    באשר להארה ולביטול האגו – אני מבינה את דבריך, אבל אני סבורה שהם נובעים מתוך החשיבה הדואלית של או-או. אוסנת מסבירה זאת יפה.
    דרך חיים מוארת, ולא במרכאות, היא דרך שיש בה גם וגם: גם רוח וגם חומר. והיא מתחילה בהבנה שלהיות שלמים עם עצמנו אין פירושו להיות מושלמים, כי אף אחד לא מושלם, ולא חף ממגרעות ומטעויות.
    דיברתי בהרחבה על המשמעות של ביטול האגו ועל השיפוט בחלק 6 . http://www.notes.co.il/nina/24233.asp
    הדבר המרכזי שקורה לנו כאשר אנחנו משתחררים מהדפוס ההישרדותי – הוא שאנחנו מפסיקים לשפוט, ועוזבים את האגו. המשמעות היא שאנחנו מכבדים את האחר, ונותנים לו להיות מה שהוא. בכך כלולים נדיבות, סובלנות, פתיחות. לכן אנחנו ממש לא נדרשים לעזוב את החברה, לוותר על האנשים הקרובים לנו או לפגוע בהם. כי זה לא או-או.
    נכון שכאשר אנחנו לא נכנעים לתכתיבים נורמטיביים ולא מגיבים למניפולציות שמפעילים עלינו [כמו רגשות אשם, קורבנות וכד', ראה חלק 4], הם לפעמים נפגעים. אבל מנסיוני, כאשר אנחנו מסבירים להם שכבוד הדדי פירושו לכבד רצון של אחרים גם אם אינו תואם את רצוננו, ושהליכה בדרך שלנו אין פירושה מרד או זלזול בדרכם, הם מבינים ומקבלים. לא רק זאת, כאשר אנחנו מבינים את המקום ממנו הם פועלים, הרבה יותר קל לנו ללכת לקראתם, ואנחנו עושים זאת לא מתוך לחץ וחשש, אלא מתוך בחירה.
    אולי זו הסיבה שמעולם לא שמעת על דיון רציני, כדבריך, בנושא המחיר שמשלמים. כי אין כאן שום מחיר לשלם.

  • ירון ר  On נובמבר 9, 2006 at 10:58 am

    נראה לי שלא הייתי ברור:
    קודם כל לנינה, לגבי "אופני" המדיטציה. לא התכוונתי ששני האופנים שהזכרתי הם במעמד של זה מול זה. התכוונתי שאין קשר בין מדיטציה כזאת ומדיטציה אחרת (ואולי סוג נוסף). אלה באמת מושגים שונים עם משמעויות שונות, שבמקרה אנו נותנים להם את אותו השם.

    לגבי המחשבה הדואלית וההקרבה בנטישת מחשבה כזאת: לצורך הדיון (מבלי להתחייב כרגע איפה אני עומד ואיך אני חי), נניח שחייתי בדפוס הישרדותי בחברה הישרדותית, ו"עזבתי" אותו ועברתי לדפוס שלם ומואר שמתייחס לכל הצדדים – חומר ורוח (כפי שאתן מדגישות בחוכמה). סביר שהחברה שמסביבי, שעדיין תפוסה בדפוס ההישרדותי, תסתכל עלי ותתיחס אלי:
    א. במקרה הטוב בזלזול – או, הנה המעופף הזה עוד פעם.
    ב. במקרה הרע בכעס – איזה מעצבן הוא.
    ואילו אותם יקרים שחשובה להם הדעה של הסביבה עליהם ועל המשפחה שלהם ירגישו בושה על מה ש"עשיתי" להם, כי בגללי זה מה שהחברה חושבת עליהם ועל המשפחה שלהם. זה נראה קצת פרנואידי מצידי או מצד השפחה, אבל זה נראה לי תהליך טבעי – כולם עסוקים יותר מידי בתדמית שלהם ושל משפחתם בחברה – האם הם מוצלחים, האם הם בחברה "טובה" שלא עושה בעיות ולא יוצאת מהנורמה החברתית.

    זו הייתה דוגמא למה שסביר שקורה עם כל מיני מוארים, זרטוסטראים וסתם אנשים ששלמים עם עצמם וטוב להם ושלא מזיז להם מה חושבים עליהם.

  • נינה  On נובמבר 9, 2006 at 9:48 pm

    אני מבינה ל-מה אתה מתכוון, ועדיין אני סבורה שזה אינו המצב. ואני גם חושבת שאתה לא מעריך את הקרובים לך בכך. בסך הכל הרי הם רוצים שנהיה מאושרים. ואם הם רואים שטוב לנו, הם מקבלים אותנו כפי שאנחנו בשלב כלשהו.
    אני גם לא חושבת שמי שיוצא מהנורמות החברתיות הוא בעייתי. חברה "טובה" כהגדרתך מהי? אני חושבת שזוהי חברה שמכבדת את החוק, היא ערכית, נדיבה, מכבדת את האחר. מה לא טוב בזה?
    אני מכירה כמה אנשים מוארים, למרות שההגדרה הזו מעט בעייתית בעיני, שהם חלק מהחברה לכל דבר ועניין. הם עובדים בעבודות רגילות, מצליחים וכו', ובכל זאת לא מתנהלים על-פי הדפוס ההישרדותי והנורמות החברתיות לא מעניינות אותם.

  • ירון ר  On נובמבר 12, 2006 at 4:04 pm

    בסופו של דבר, מי שמודע לעצמו ולתלות שיש לו ב"מה האחרים חושבים" ומספיק חזק כדי לשנות זאת, יכול לעשות זאת קודם כל בתוכו, מבלי לבצע מהפכות ומבלי להכריז הכרזות על עצמו. אני מזדהה מאוד עם מה שכתבת בהערה הקודמת "מוארים, הגדרה מאוד בעייתית".
    אני גם מסכים שהדוגמה שנתתי לגבי "איך שהחֶברה תסתכל על זה" הייתה תיאור קיצוני. אולי זו דוגמה לרכילויות הקולניות שמדברות על הסהרורים ופחות למה שבאמת עובר בלב של אותם אנשים.
    דוגמה קטנה (ואני מקווה שלא יתבעו אותי דיבה על זה) זה איך שמדברים על דורון שפר, אותו "כדורסלן מוכשר ומסומם שמסתובב עם מחשבות רוחניות בראש, וזה מפריע לו לשחק כדורסל" (ציטוט אפשרי שיכול היה לעבור בין חברים שצופים במשחק).

  • נינה  On נובמבר 12, 2006 at 7:38 pm

    כל שינוי מתחיל ונגמר בתוכנו, ולדעתי השינוי בדרך החיים בכל הקשור לעזיבת הדפוס ההישרדותי לא מביא איתו הכרזות ומהפיכות. הדברים של יעקב רז שהבאתי בסוף המאמר מתארים את הדברים לאשורם: גם אנשי זן הם אנשים רגילים, אין שם קסמים, והם לא מושלמים. אבל הם שלמים עם מי שהם.
    וכמו שיש לי בעייה עם המושג "מואר", כך יש לי בעייה עם "מחשבות רוחניות", כפי שהסברתי במאמר. כפי שאני רואה זאת, אם מה שמכונה מחשבות רוחניות מפריע לחיי היומיום – אז משהו כאן ממש לא נכון ולא אמיתי. זו מערכת שאמורה לתמוך ולהשלים ולהיות חלק מחיי היומיום, לא מנוגדת להם.

  • תומר  On ספטמבר 3, 2007 at 4:45 pm

    אהבתי את מה שכתבת על צורת התפיסה הדיכוטומית המערבית שמכשילה את הבנת המזרח. אני חושב שממש קלעת פה לאמת.

    באשר למקור הניו-אייג', אני לא חושב שהוא בשנות השישים. כתבתי על תופעת הניו-אייג' לא מעט וקיבצתי את מאמרי עליה כאן:
    http://www.notes.co.il/tomer/31042.asp

    הבודהיזם, אגב, אינו "אמונה". למעשה הבודהה לא חשב שמועיל להאמין בדבר וחזר וביקש מחסידיו לבדוק כל דבר שהוא מלמד אותם בעצמם.

    באשר להארה, היא כמובן אינה אושר בסוף הגלגולים, כפי שרמזת. אבל היא גם יותר מהשתחררות מדפוסי החשיבה הליניארים, אם כי אני מסכים שמדובר בהבנה מסויימת. אני הייתי מגדיר אותה כהבנה ישירה של חוסר-המהות של קומפלקס ה"אני" שלנו. אבל אני מסכים איתך מאוד שכל זה לא אומר לוותר על היחודיות שלנו ועל האישיות שלנו. רק על ההרגשה של הנבדלות והנפרדות מהעולם.

  • נינה  On ספטמבר 4, 2007 at 3:13 pm

    תודה על המאמר.
    באשר לבודהיזם – נכון. הבעייה היא, לדעתי, שהוא הפך לאמונה.

    באשר להארה – שמזוהה עם הנירוואנה למיטב הבנתי, הרי שהאושר טמון בסיום הסאמסארה והקארמה.
    נכון שנאגארג'ונה אומר שהסאמסארה והנירוואנה הם אותו עולם – תלוי איך מסתכלים עליו, אבל עדיין, אם הבנתי נכון, הנירוואנה המלאה היא בסיום הגלגולים והגעה לשלווה הנצחית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: