חקר האושר ואינטליגנציה רגשית: פתרון? או מעגל מרושע?

 

כפי שהסברתי בשבעת המאמרים על האושר, כ- 2400 שנה לאחר פרמנידס, סוקרטס ואפלטון, ולמרות כל ההתפתחות המופלאה שלנו בתחומים השונים – אנחנו עדיין באותו המצב בדיוק. מושגי המפתח בחיינו הם עדיין: חיים כמלחמה, צורך לנצח, לשלוט; המושג המרכזי, מטבע הדברים, כאשר אנחנו במלחמת קיום, בהישרדות, הוא: פחד. ובמצב הזה קשה להיות מאושרים.
כחלק מהניסיונות שלנו למגר את הפחד, להשיג ביטחון קיומי ו-וודאות, ולהיות מאושרים, התחלנו גם לבדוק את הרגשות והתחושות שלנו. נקודת המוצא נותרה זהה: ניבוי לשם שליטה: לחפש אחר הידיעה האולטימטיבית שתשיג לנו את השליטה – הן בעצמנו ובמהלך חיינו והן באחרים.
יש כיום שני תחומים בפסיכולוגיה שהם בבחינת טרנד חם מאוד בהקשר הזה: חקר האושר, ואינטליגנציה רגשית. הזכרתי אותם בהבזק במאמרים, ואנסה להרחיב מעט.

קודם כל – נקודה חשובה שיש לשים לב אליה:
כחלק מהתבססות התפיסה המדעית הרואה בידיעה וודאית רק את מה שניתן למדידה ולכימות, ערכנו הבחנה בין המציאות הפיזית למציאות האנושית, וקבענו: המציאות הפיזית שייכת לרשות ההכרה של הרבים והיא קוגניטיבית, כלומר – ניתנת למדידה ולכימות; המציאות האנושית, שהיא הרצונות והשאיפות והציפיות והתחושות שלנו – שייכת לרשות ההכרה של היחיד, והיא קונאטיבית [תחושות ורגשות], כלומר – איננה ניתנת למדידה ולכימות [ליבוביץ' נהג לומר: קשה לומר כמה גרם אני חושב…].
תחום הפסיכולוגיה הוא המציאות האנושית. אבל הפסיכולוגיה, שרוצה להיות מדע, שינתה את המושג "קוגניציה", וכעת הוא גם מושג פסיכולוגי, ומוגדר כ- תהליכים פסיכולוגיים הכרוכים ברכישה, סידור ושימוש של מידע / ידע, והם ברי מדידה וכימות. בכך טמונה הנחת יסוד, שגם תהליכים פסיכולוגיים [קרי: נפשיים] שהגדרנו אותם כלא-קוגניטיביים, ניתנים למדידה ולכימות, מיפוי ליניארי, וניתוח מסודר, וכתוצאה מכך – לשליטה.

אחת ההנחות המרכזיות בפסיכולוגיה היא שהאושר מתמצה בהצבת מטרות בחיים, והניסיון להשיג אותן. באופן הפשוט ביותר: אם יש לך בשביל מה לקום בכל בוקר – אתה מאושר. השאלה היא – איך אפשר לתכנן את המהלכים כך ש-כן נוכל להשיג את המטרות… וחשוב יותר: מה קורה כאשר אנחנו נכשלים?

חקר האושר

בעשורים האחרונים, קבוצת פסיכולוגים וכלכלנים עוסקת ב"חקר האושר", "מגמות בחקר האושר" [דניאל גילברט – פסיכולוגיה הרווארד, טום וילסון – פסיכ' וירג'יניה, ג'ורג' לוינסטין – כלכלן קרנגי-מלון, דניאל כהנמן].
השילוב הזה של פסיכולוגיה וכלכלה – נפש וכסף – הוא מעניין [בלשון המעטה…], ומעיד משהו על הכיוון בו אנחנו מחפשים את האושר… [מעניין לציין, שכבר אריסטו מדבר על השילוב של עושר ואושר, ואומר שגם התכלית הכלכלית, שהיא העושר, מכוונת לאושר].
חקר האושר עוסק בחיזוי התנהגותי ורגשי. זהו חקר תהליך קבלת ההחלטות המעצב את תחושת הרווחה האישית שלנו, קרי: כיצד אנחנו צופים מה יעשה אותנו למאושרים או ללא מאושרים, ואז – כיצד אנחנו מרגישים אחרי החוויה עצמה.
המחקרים גילו, שאנחנו טועים באופן בו אנחנו מדמיינים איך נרגיש כלפי דבר-מה בעתיד. גילברט ו-וילסון מכנים זאת הטיית ההשפעה. הטיית ההשפעה היא הפער בין מה שצפינו ל-מה שבסופו של דבר נחווה. [השפעה = הטעויות שאנחנו עושים הן בהערכת עוצמת הרגשות שלנו והן בהערכת המשך שלהן. הטייה = הנטייה שלנו לטעות].
גילברט אומר: הטעויות בציפיות יכולות להוביל ישירות לטעויות בבחירה של מה שאנחנו חושבים שישמח אותנו. זה נקרא רצייה מוטעית. מבחינת האדם הממוצע, הוא אומר, המכשול החוצץ בינו לבין האושר הוא השגת העתיד שבו הוא חפץ. אבל – – הבעייה האמיתית היא להבין איזה מבין העתידים הללו יביא את התגמול הגבוה ובאמת יסב לנו אושר. במילים אחרות – הבעייה היא שאנחנו לא תמיד יודעים מה אנחנו רוצים! מסתבר שכסף, יופי, הצלחה – לא בהכרח מביאים את האושר.
לטענתם, הסיבה המרכזית לכך היא הסתגלות: אדאפטציה. אנחנו מסתגלים מאוד מהר לאירועים משמחים והופכים אותם לחלק מהחיים; למשהו רגיל. ולכן אנחנו מאבדים את ההנאה שאנחנו שואבים מהם. וזה מה שמקשה על החיזוי: אנחנו מסתגלים, אבל אנחנו לא יכולים לזהות שאנחנו מסתגלים לתנאים חדשים, ולכן לא מצליחים לכלול עובדה זו בהחלטות שלנו. לכן, כאשר אנחנו מגלים שההנאה שאנחנו שואבים מדבר-מה פוחתת, אנחנו עוברים לדבר הבא או לאירוע הבא, וכמעט בטוח שנעשה שוב טעויות בחיזוי.
זה קורה גם בדברים שליליים. יש לנו מעין "מערכת חיסונית פסיכולוגית", מערכת הגנה, ואנחנו יכולים להתמודד עם דברים שלא חשבנו שנוכל. ולא כל כך ברור מה החידוש כאן, כי כבר סבתא שלי נהגה לומר: שאלוהים לא ייתן לבן-אדם כמה שהוא יכול לסבול…

בקיצור – חיים ללא טעויות בחיזוי יהיו קרוב לוודאי חיים טובים יותר, מאושרים יותר. אבל אנחנו הרי יודעים שזה לא הגיוני.
ראשית – רצון שמותנה במימוש שלו איננו רצון חופשי. רצון כזה הוא קרוב לוודאי תוצאה של נורמות ומוסכמות כמו: כסף יביא לאושר, הצלחה תביא לאושר וכד'. באופן הזה ברור שאנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים. כי מי שרוצה כאן זה האגו שלנו, שמותנה בנורמות ובמשוב.
שנית – אנחנו לא יכולים לנבא איך נרגיש בגלל שפשוט אי-אפשר לתכנן ולייצר ולנבא חוויות ותחושות. [ ר' חלק 5 בסוף המאמר]. 
שלישית – כבר הוסבר כאן שממש לא צריך מטרה בשביל לקום בבוקר…  
לכן, לא פלא שגילברט מודה: "תקווה ופחד הן תכונות נצחיות של החוויה האנושית, ולא סביר שאנשים ינטשו אותן בזמן הקרוב רק כי איזה פסיכולוג אומר להם לעשות זאת". כי במצב הזה אנחנו ממשיכים להתנהל בהתאם לדפוס הניבוי והשליטה, שמערב בתוכו תקווה ופחד. אלא שפחד ותקווה הם היפוכם של אושר.

כהנמן מצידו משלב תובנות פסיכולוגיות בהסבר התנהגות כלכלית. מחקריו מראים כי הרגלי הצריכה שלנו והחלטותינו מה לקנות אינם מבוססים על נימוקים רציונליים גרידא, אלא מעורבים בהם שיקולים פסיכולוגיים שאינם ניתנים לצפייה מראש. ואולם, ראינו שהרציונליות עצמה היא לא יותר מאכסיומה שמקורה בדחף הישרדותי, כלומר – היא צורך פסיכולוגי, היא רגשית ולא תבונית. ואם כך, ברור שאיננה ניתנת לצפייה מראש [והרי כל מי שיש לו אוברדרפט יודע זאת…]
[המחקר הנוכחי שלו, שמוצג כ-שלב קדימה לרעיון הנ"ל, עוסק בשאלה: האם אנשים יכולים לנבא מה יעשה להם טוב; האם יש איזו פעילות שאם היא תקרה בעתיד הם יהיו מאושרים. כהנמן העביר באוניברסיטה העברית בירושלים הרצאה על "מגמות בחקר האושר" – בלי שנתן הסבר ל-מהו אושר. כמובן שהוא נשאל על כך, והתשובה הייתה: אני לא חוקר מהו אושר. אני לא פילוסוף. אין לי תשובה מדעית לשאלה הזו, זו איננה שאלה שמעניינת אותי. אני חוקר מגמות באושר. מעניין אותי האם ניתן לגלות דפוסים כלשהם בחקר האושר. והשאלה היא: כיצד ניתן לחקור משהו שלא יודעים מהו.]

אינטליגנציה רגשית

הטרנד החם האחר הוא אינטליגנציה רגשית = EI.
ראשית – הגדרה קצרה: אינטליגנציה = היכולת לרכוש וליישם ידע ומיומנויות. מקור המושג: לטינית בימה"ב – Intelligere = להבין. המושג מורכב משתי מילים: Inter = בין; + Legere = לבחור.
כידוע – האינטליגנציה נמדדת על ידי מבחני IQ .
IQ = Intelligent Quotient = מנת משכל – יחס שמבוטא במספר. המספר מייצג יכולת חשיבה של אדם [שנמדדת על-ידי מבחנים של פתרון בעיות] בהשוואה לנורמה הסטטיסטית או הממוצע לגיל שלהם, שנקבע כ- 100. ברור שהיכולת הנמדדת הזו היא רק מה שעונה/מתאים לחשיבה ליניארית. יכולות אחרות לא נמדדות.
מעבר לכך – ברור שמבחנים אלו רלבנטיים רק לרובד מסויים של אנשים בחברה המערבית בלבד.

הרעיון באינטליגנציה רגשית – אינטליגנציה היא לא רק IQ . יש לנו מוח תבוני [קורטקס פרה-פרונטלי] – ויש לנו מוח רגשי [המערכת הלימבית]. לאינטליגנציה יש גם אספקטים לא קוגניטיביים – אלו הם הרגשות, שנמצאים במוח הרגשי. וצריך לדעת איך להעריך גם כישורים לא קוגניטיביים. איך להעריך, משמע: לכמת ולמדוד.
את המושג "אינטליגנציה רגשית" טבעו סאלוביי ו- מאייר ב- 1990. המונח המרכזי הוא ניהול רגשות: להיות מודע לרגשות [קרי: לדעת לזהות אותם, לתת להם שם: כעס, פחד, חרדה, שמחה], ולטפל בהם כך שיהיו נכונים ונאותים, בפרופורציה הנכונה לנסיבות, לרסן הפרזות רגשיות – במילה אחת: לשלוט בהם על ידי השכל, התבונה. [גולמן, אינטליגנציה רגשית, עמ' 73].
דניאל גולמן הוא זה שהפך את זה ללהיט, כשפירסם ב- 1995 ספר בנושא. כמובן שכיום כבר יש כמה וכמה גישות בנושא הזה, אבל נציג בכמה מילים את התפיסה של גולמן.
הרעיון המרכזי הוא להקנות כישורי חיים: כיצד להתמודד עם החיים במישור האישי, הבינאישי והחברתי.
המטרה היא הערכת ביצוע והצלחה בקריירה; איך להצליח בעבודה, בקריירה, ולפתח מיומנויות מנהיגות.
וכמובן, אם נצליח בעבודה, בקריירה, ונהייה מנהיגים [כלומר – נשלוט] – נהייה מאושרים.
הרעיון אומר: לדעת לזהות רגש, לדעת מתי ואיך לבטא רגש, ומתי ואיך לשלוט בו – הכל ברמה התבונית.  יש להבחין בין אינטליגנציה רגשית ליכולת רגשית. יכולת רגשית מתייחסת למיומנויות אישיות וחברתיות שמובילות לביצוע גבוה יותר בעבודה. מיומנויות רגשיות מתבססות על אינטליגנציה רגשית. דרושה רמה מסויימת של EI כדי ללמוד מיומנויות רגשיות. אנחנו צריכים לדעת לזהות ולמדוד יכולות חברתיות ורגשיות אם אנחנו רוצים להיות מסוגלים לנבא ביצוע ולהעריך הצלחה.
הכלים של EI– מודעות עצמית, ניהול עצמי, מודעות חברתית, ניהול יחסים, ניהול רגשות, אמפתיה.
אלמנט חשוב ומהותי ב- EI הוא האמפתיה: לזהות רגש באחר. למשל – יכולת לזהות נכון מה אדם אחר מרגיש מאפשרת לנו לפתח יכולת מסויימת כמו השפעה על אותו אדם. במילה קצת פחות עדינה – מניפולציה…

התחרותיות שניטשה מדבר עליה [השאיפה לניצחון ודמון העוצמה] עולה שלב: ההתייחסות ל EI היא כבר כאל פרדיגמה [קרי: תבנית או מודל של ראיית עולם שנמצאת בבסיס תיאוריות ומתודולוגיות של נושא מדעי מסויים; מערכת תפיסה שדרכה בוחנים את העולם], תחושות ורגשות כבר נמדדים לצורך מבחני קבלה לעבודה ולהערכות ביצוע… אנחנו כבר מתבקשים להתפשט רגשית כדי שימדדו את נפשינו הלחץ עלינו הולך וגובר…. וככל שהלחץ גובר – האושר מתרחק.

התמונה שמתקבלת איננה מלבבת:
מדברים על "תמונת אושר" אשר כרוכה בציפייה, בהתנייה, בשליטה = בעתיד. אומרים לנו שהמכשול שחוצץ בינינו לבין האושר הוא השגת העתיד בו אנו רוצים – אבל הבעייה היא שאנחנו לא תמיד יודעים איזה מבין העתידים הללו באמת יביא לנו אושר; שאנחנו לא תמיד יודעים מה אנחנו רוצים… או שאומרים לנו: תפתחו מיומנויות של הכרה ואיתור ושליטה ברגשות כדי שתוכלו להתמודד ולהצליח – כאשר ההצלחה מיתרגמת לשליטה. ובשורה התחתונה – עדיין אנחנו לא מאושרים.

הבעייה לדעתי היא, שהתיאוריות והמחקרים הללו עובדים בתוך דפוס החשיבה ההישרדותי על כל מושגיו הרציונליים. הנחות היסוד שמתוות את הדרך ואת המטרה נותרו כשהיו:
הנחת היסוד: העולם והחיים במהותם הם רציונליים-ליניאריים, ולכן ניתן לנתח תהליכים נפשיים בכלים רציונליים-ליניאריים.
המטרה: ניבוי לשם שליטה.
המושגים – זהים: קוגניציה כרציונליות-ליניארית: כל מה שהוא בר מדידה וכימות.
מה שחסר הוא ההסבר: למה אנחנו פועלים באופן כזה. ההסבר פשוט, ופרשתי אותו כאן בהרחבה: הצורך לנבא ולשלוט, צורך שהוא הישרדותי ונעוץ בפחד. כל עוד אנחנו פועלים על-פי הצורך הזה – אנחנו לכודים במעגל מרושע, ולא נוכל להיות מאושרים.
האלטרנטיבה:
להפעיל את התודעה במלואה [תבונה וידיעה ישירה-אינטואיטיבית], ולהתבונן בחיים כפי שהם, ללא הנחות מוקדמות וללא ציפיות. ואפשר לאמן את המוח לדרך התבוננות זו.
זהו השינוי הקוגניטיבי [הכרתי] שדיברתי עליו בהרחבה במאמר 5: שינוי קוגניטיבי הוא שינוי התודעה; האופן בו אנחנו מתייחסים לתודעה ולידיעה – והוא מביא לשינוי ההתייחסות הבסיסית שלנו לחיים. 
להיות מודעים לתחושות ולרגשות שלנו אין פירושו יכולת למדוד ולכמת אותם. זוהי קוגניציה חלקית, רציונלית-ליניארית, שנועדה לנבא ולשלוט. קוגניציה היא הכרה מלאה, שהידיעה הישירה האינטוא
טיבית היא חלק מרכזי ומהותי בה, וזו איננה ניתנת לפירוק ליניארי-סיבתי ולמדידה וכימות. הכושר הקוגניטיבי שלנו אדיר, והרציונליות היא רק חלק קטן בו.

שחרור ולא שליטה

מחקרי מוח, הבודקים את התהליכים המתרחשים במוח, מדברים במפורש על תהליכים קוגניטיביים שאנשים עוברים: מעלים לרמת מודעות והכרה תחושות ורצונות מחד – ומשחררים את המוח מלחשוב על תחושות, חרדות, פחדים מאידך. מילת המפתח היא שחרור. לא התמודדות ושליטה.
במחקר שנעשה על-יד קבוצת מדענים בראשות ריצ'רד דיווידסון מאוניברסיטת ויסקונסין, שסרק פעילות מוח של קבוצת בודהיסטים [ביניהם מתייה ריקאר, אחד ממחברי "הנזיר והפילוסוף"], התגלה שהמרכז האחראי על "תחושות שמחות"; "מרכז האושר" [בחלק השמאלי של הקורטקס הפרה-פרונטלי] פעיל אצלם יותר מהממוצע [נרשמה פעילות חשמלית מוגברת שבאה לידי ביטוי באזור מואר בסריקות fMRI ], והמרכז שאחראי על תחושות כמו פחד וכעס [האמיגדלה] פעיל פחות – ולא רק בעת מדיטציה, אלא במשך כל הזמן. [Meditation and the Mind,ר' גם: emotion]
ההסבר הוא, שבאמצעות המדיטציה ניתן להפעיל את המוח ההגיוני כך שיתנתק מתחושות החרדה והכעס ודומיהן שבמוח הרגשי [האמיגדלה] ויתרכז בעצמו. הניתוק הזה, מטבע הדברים, גורם לתחושות של שלווה ושמחה. [על המדיטציה דובר כבר במאמר אושר והעידן החדש]
אבל מדיטציה היא רק דרך אחת להשיג את השיחרור הזה. דרך אחרת, יותר ריאלית לטעמי, היא פשוט לאמן את המוח להתבונן בעולם ובחיים כפי שהם, ללא הנחות מוקדמות, ולהפעיל את התודעה במלואה.

לדעתי הפיתרון הוא לא בלהמשיך ולחלק את ה-אני לתת-חלקים נוספים; הפיתרון הוא לא בללמוד ולפתח כישורים לא קוגניטיביים כמו אינטליגנציה רגשית, ללמוד לנהל רגשות ולהקנות כישורי חיים – כי זהו אותו עולם מושגים ואותו דפוס חשיבה שתופס את החיים מלכתחילה כבעייה, כמלחמה, ועדיין מתקיימת כאן הליניאריות שתכליתה לנבא כדי להצליח ולשלוט.
זה לא שזה רע להיות מודע לרגשות, לתאר אותם, להיות מסוגל לחלוק אותם עם האחר. להיפך. זה מבורך וחשוב מאוד. אבל מכאן ועד לניהול רגשות, ושליטה תבונית בהם – המרחק עצום.
המעניין הוא, שגולמן מזכיר את מחקריו של דייוידסון [אינטליגנציה רגשית, עמ' 283-4], ומדבר על השליטה בקורטקס הפרה-פרונטלי שיכול לשלוט באמיגדלה, אבל הוא מדבר על שליטה ברגשות, ושליטה היא מונח של דיכוי ועמעום. ולכן התוצאה היא, כפי שהוא עצמו אומר, שחוויות קשות אינן ברות-שליטה, וניתן רק לעמעם אותן, ולעיתים הן תתפרצנה שוב. כלומר – למעשה לא שינינו כלום במהות. רק הנצחנו והעמקנו את המצב הקיים. לעומת זאת – גישה שמבקשת להבין אין בה מלכתחילה מונחים של מלחמה, שליטה, ניצחון, דיכוי וכיו"ב מושגים דואליים שמבטאים קונפליקט. ומחקריו של דיווידסון לגבי הבודהיסטים מראים זאת. שהרי הבודהיסטים לא נלחמים ברגשות השליליים. הם מבינים את מקורם [זו האמת הנאצלה השנייה: להבין את הסיבות, אם כי לטעמי האמת השנייה איננה ההסבר], ולכן הם יכולים לפוגג אותם לחלוטין. כאן מדברים על שיחרור, לא על שליטה. וזהו ההבדל בין שתי הגישות הללו.

לכן נראה לי שגילברט טועה. תקווה ופחד אינם תכונות נצחיות של החוויה האנושית. אלו הן תכונות של חוויה אנושית שחיה מתוך פחד הישרדותי, ובתוך דפוסים מקובעים של דואליות וחשיבה ליניארית מעגלית סגורה – על כל הכרוך בכך. תקווה ופחד לא מתקיימים – ולא יכולים להתקיים – בחוויה אנושית שחיה את ה-יש; את העכשיו, מתוך תודעה מלאה, תודעת הוויה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ירון  On דצמבר 19, 2006 at 1:29 pm

    נינה בוקר טוב,
    מאמר מעורר מחשבה. אני חושב שהכלים והשיטות שפיתחו לדיונים על האושר ולחתירה לקראת אושר הם לא רעים ככלים טיפוליים. הם מה שמאפשר לנו לדבר על הדברים ולחלוק עם אחרים, ואולי אפילו לטפל בבעיות (את כותבת משהו דומה בפסקה האחת לפני האחרונה).
    זה מוביל אותי להבחנה חשובה שאני חושב שלא קיימת במאמרייך ולדעתי היא חסרה. את כותבת שהסיווג והחשיבה הרציונלית משמשת לניבוי לצורך שליטה וכו'. אולי גם. אבל יש משהו הרבה יותר חשוב ויעיל שהיא משמשת: לצורך תקשורת. קשה לתקשר עם אחרים את התוודעה המלאה המיידית – קליטה של העולם כפי שהוא. חוץ מלהגיד את זה "תקלטו את העולם כפי שהוא" אין הרבה מה להסביר (כי הרי זה לא במסגרת הדיון הרציונלי). אפשר להסתכל על הנזירים הבודהיסטים ולהעריץ אותם שהם מצליחים לעשות זאת, אבל להצליח בעצמנו זה רק אם נבין לבד. רק אם ייפול לנו האסימון לבד.
    אז מה עושים כדי שהאסימון ייפול – מדברים ומתקשרים – ואת זה עושים באופן רציונלי. מה שאת עושה במאמרים שלך זה בדיוק זה – לסווג ולהגדיר ולתת דוגמאות ולהסביר מה אפשר לעשות כדי להגיע למצב שהאסימון נופל. ואת עושה זאת בצורה רציונאלית לגמרי. כי זאת צורת התקשורת היחידה שיש לנו, שבה ניתן להעביר מסרים ברורים ככל שניתן.
    ברור שבתקשורת אנו לא מצליחים לתפוס במדוייק את הכוונה/משמעות הטהורה שיש לנו. מספיק שננסח לעצמנו במילים את מה שעולה במוחנו ובדרך כלל נעמעם את הבהירות והצלילות של המחשבה. אבל זהו הכלי היחיד שיש לנו לטובת התקשורת בין אנשים, או אפילו התקשורת בינינו מהעבר ובינינו היום (כלומר, לפעמים אנו רושמים דברים כדי שנזכור את המחשבות שלנו מאז.)

  • נינה  On דצמבר 19, 2006 at 6:02 pm

    שפה משמשת לתקשורת, ללא ספק. אבל היא לא חייבת להיות רציונלית. היא יכולה להיות הגיונית, למשל, ולכך אני מתכוונת.
    היא יכולה להיות גם, כמו בשפה הסינית או היפנית, שפה של משמעויות. לפי ההקשר הכולל.
    הבעיה ברציונליות היא שהיא עובדת על או-או. על חד-משמעיות. והחיים לא כאלה. עובדה שאני לפחות לא מצאתי הגדרה למילה "אהבה", למרות שאנחנו מדברים עליה המון. ובכל זאת אנחנו יודעים בידיעה ישירה, חוויתית, מה זו אהבה. עם זאת, נכון שכל אחד חווה אותה אחרת.
    נכון שבמאמרי אני משתמשת בשפה, מן הסתם…, אבל נראה לי, לפחות מתגובות שאני מקבלת, שאנשים קולטים ומבינים מעבר למושגים עצמם.
    למשל, לא הגדרתי את המושג "אושר", ובכל זאת אנשים הבינו ל-מה אני מתכוונת, וזה דיבר אליהם. אפשר להשתמש בשפה גם כדי לתאר משהו מכמה היבטים, ולא לתת לו הגדרה חד-משמעית.
    אני לא חושבת שצריך להיות בודהיסטים בשביל זה. היכולת הזו נמצאת בכולנו, צריך רק לפתח אותה.

  • ירון  On דצמבר 20, 2006 at 9:28 am

    אכן לא צריך להיות בודהיסטים בשביל לתאר משהו מכמה היבטים, באופן שיבינו אותנו בבהירות המקסימלית. אבל היכולת הזאת מתחדדת באמצעות כלים רציונליים, כמו גם באמצעות נתינת דוגמאות. השפה הרציונאלית והכלים המתמטיים-לוגיים היא הכלי החשוב ביותר להבהרת מושגים.
    אתן לך דוגמה מובהקת, אם כי שנוייה במחלוקת רבת שנים: מושג האינסוף.
    היוונים עוד דיברו על האינסוף כמשהו ערטילאי אך קיים. דקארט השתמש בו לטיעון קיום האלוהים שלו. רק בסוף המאה ה-19 התחילו לחקור מתמטיקאים-לוגיקנים את האינסוף. קנטור המציא הגדרה שקבוצה אינסופית (עוצמה אינסופית) נמדדת בכך שהיא יכולה להיות שוות עוצמה (התאמה חח"ע ועל) לקבוצה חלקית שלה. זוהי הגדרה אחת מבין הרבה אפשרויות, אבל ההגדרה הזאת הפכה למקובלת די מיידית, כי היא מאפשרת לנו להבחין בין קבוצות אינסופיות בעלות תכונות שונות (עוצמות, סודרים וכו'). היינו יכולים להגדיר קבוצה אינסופית באופן אחר לגמרי, שלא מאפשר להבחין בין תכונות שונות של שתי קבוצות אינסופיות, וייתכן שלצורך ההבחנה בין סופי לאיסופי זה היה עושה את העבודה.
    מה שאני מנסה להגיד, הוא שההגדרה בעצם חידדה לנו מושג מסויים, ולא משנה אם נקרא לו אינסוף או יורם. השם לא משנה לצורך ההבנה של המושג. השם משנה רק לקונוטציות שיש לנו אל השם (כמו אלוהים).

    ולכן, שימוש בשמות למושגים בעוד שאנו לא מחודדים לגבי הכוונה המדוייקת של השימוש (מדוייקת עד כמה שאפשר), יכולה לגרום לכך (אם ניתן דוגמה טריויאלית) שאני מדבר על תפוחים ומתכוון לתפוחי עץ ואילו את עונה לי על תפוחים אבל את מתכוונת לתפוחי אדמה. מה מאפשר לנו להבחין בין המושגים השונים (של האינסוף או של התפוחים)? – כלים רציונליים של סיווג והגדרות.

    ברור שזוהי לא השפה היחידה. אבל זוהי השפה היחידה שמאפשרת לנו להיות בטוחים שהעברנו מסר מסויים בצורה הטובה ביותר (שוב, אני לא אומר שזה מדוייק לחלוטין אבל זה הטוב ביותר). ללא שימוש בשפה רציונלית (או בקונבנציות לגבי מושגים שמסתמכות על שפה רציונלית) אנו מעבירים מסר עמום, שאנו יכולים רק לנחש שאנשים הבינו מה אנו אומרים ומתייחסים לאותו דבר בתגובות שלהם.

    הייתי רוצה לדון גם בדוגמה מתוך הפסיכולוגיה (מתקשר יותר למה שאת מדברת במאמר), אבל אחכה לתגובה שלך לפני שנפתח משהו חדש…

  • נינה  On דצמבר 27, 2006 at 12:32 pm

    נראה לי שעניתי על זה בתגובה האחרונה שלי לדיון שלנו במאמר על הקוואנטים והכאוס. או שלא?

  • ירון  On דצמבר 27, 2006 at 1:35 pm

    הי נינה,
    נמשיך את הדיון כאן, כי זה נראה לי יותר קשור. אבל זה כולל מה שדיברנו עליו בתגובות למאמר ההוא.
    נניח שאיזה פרויד בונה איזהשהו מודל למבנה הנפש, ולדרך שבה אנו משתמשים במבנה זה על מנת לפעול בעולם. יש עניין מסויים בהשלכת המודל על כל מיני אנשים ותופעות ולראות האם הוא מצליח לנבא או להסביר תופעות. זה יכול להיות נחמד, מבלי להכנס כרגע לשאלה האם זה לצורכי שליטה או סתם לצורכי תקשורת.
    אבל יותר מענייןם לדבר על האדם הפרטי והצורך שלו בייעוץ פסיכולוגי או בסתם ייעוץ. אז הוא מנסה לראות איפה הוא עומד ביחס למודל התיאורטי, ואיפה התופעות מהחיים שלו משתלבות במודל. ההשוואה הזאת וההתייחסות למודל התיאורטי יכולה:
    א. לעזור לו לתקשר טוב יותר עם המייעץ שלו
    ב. לעזור לו להבין דקויות של תופעות שקורות אצלו, גם אם הן לא בדיוק על פי התיאוריה. הדוגמה הטובה שנתתי למעלה על מושגי אינסוף שונים חלה גם על הנושא הזה – בשינויי תוכן.

    צריך להיות ברור לכל בר דעת (לי זה ברור) שהמודל הוא הכללה ויש דקויות במקרים/אנשים ספיציפיים שלא "מסתדרות" המודל. כשמתייחסים אל המודל כנקודת ייחוס להבנת המציאות ולא כ"אמת החלה על המציאות" אזי מפיקים ממנו הרבה תועלת. וזוהי תועלת לא לצרכי שליטה על המציאות, אלא לצרכי חיים יותר טובים:
    א. קבלת התופעות של החיים כפי שהן
    ב. ניסיון לשפר את החיים שלנו אם הצלחנו להבין את המנגנונים שבהם.
    ההבנה שלנו את המנגנונים האלה מתאפשרת רק בדרך של השוואת התופעות למודלים תיאורטיים של איזה מנגנונים יכולים להיות בנפש האדם.

    זו הגישה הבריאה לדעתי למודלים (פיסיקליים/מתמטיים/לשוניים/ביולוגיים/פסיכולוגיים וכו'). הם עוזרים לנו להבחין הבחנות בעולם שאנו חווים (בהקבלה: מודל פיסיקלי – מאפשר להבחין בתופעות חיצוניות; מתמטי במושגים לוגיים; לשוני במושגי מחשבה; ביולוגי בתופעות גופניות; פסיכולוגי בתופעות אנושיות).

    בגישה כזאת – רצוי להסתכל במודלים. הם כן מובילים לפתרון, רק שהוא לא פתרון כולל לכל האנשים. הם מהווים אמצעי לשיפור במקרים ספיציפיים, וזה בוודאי לא מעגל ולא מרושע.

  • קלמן  On דצמבר 30, 2006 at 3:36 pm

    סעיף א' של ירון – קבלת תופעות החיים כפי שהן, היא הנקודה שהפריעה לי בפתיח שלך. את מציינת שהפחד מלווה את האנושות מאז שהיא זוכרת את עצמה, כאילו היה איזה שד או חייזר שקפץ עלינו ועכשיו הגיע הזמן להשתחרר ממנו. בעיניי זה נשמע מוזר, איך אפשר להתגבר על הפחד הקיומי שטבוע בכל אחד מאיתנו ? ומה הקשר לאושר ?
    ההפך מפחד זה אין-פחד, ההפך מאושר זו אומללות, לא הבנתי את הקפיצה הלוגית שבה את קושרת ומתנא את האושר באין-פחד.

  • נינה  On דצמבר 30, 2006 at 6:18 pm

    הי ירון,
    הכל נכון. העניין הוא שהמודלים הללו של חקר האושר ואינטלינציה רגשית עובדים בתוך הדפוס של צורך בניבוי ושליטה. ולכן הם לא מובילים לשום מקום, כי העובדה הפשוטה, גם אם מצערת היא, שאנחנו לא יכולים לנבא ולשלוט בעולם. ונדמה לי שעל עובדה זו אנחנו מסכימים.
    לכן השיפור שאתה מדבר עליו, אם הוא קורה, הוא זמני, ומתישהו המציאות גוברת עליו והמצב חוזר לקדמותו.
    אני עוסקת גם בשיחות אישיות עם אנשים [המילה "טיפול" משום מה מרתיעה אותי], ואני יכולה לומר לך שהתהליך איננו היכן האדם עומד מול המודל. התהליך הוא פשוט לעזור לאדם להבין את המציאות והחיים כפי שהם, ולהשתחרר מהצורך הזה שהוחדר בנו לנבא ולשלוט, ולהיות כפופים ותלויים במשוב השיפוטי. ותוך זמן קצר יחסית אנשים מגלים שאפשר להיות מאושרים, למרות שאינני נותנת שום מתכון לכך.
    זה קורה אולי בגלל שאין מודל.

  • נינה  On דצמבר 30, 2006 at 6:23 pm

    מה שאני מציינת בפתיח הוא שאנחנו, בתרבות המערבית, עדיין מנהלים את חיינו כמלחמת הישרדות. אמירה זו פותחה בהרחבה במאמרים על האושר, והמהלך שמביא למסקנה שכל עוד אנחנו במלחמת הישרדות לא נוכל להיות מאושרים הוא מאוד לוגי. המהלך עצמו מופיע בשלושת החלקים הראשונים.

  • קלמן  On דצמבר 30, 2006 at 7:12 pm

    אם כך, את כנראה מתכוונת לאושר שאינו מוכר לי, כשמוציאים את מלחמת ההשרדות מהמשוואה מקבלים חיים חסרי טעם ומשמעות.

  • נינה  On דצמבר 30, 2006 at 8:10 pm

    לדעתי ההיפך הגמור. אם יש לך זמן וחשק, כדאי שתקרא את שבעת המאמרים שכתבתי. ארבעה הם תחת הכותרת "אי-שם מעבר לקשת", ושלושה תחת הכותרת "מעבר לקשת זה כאן".

  • קלמן  On דצמבר 31, 2006 at 5:00 pm

    זה תחום מעניין, יש לך מחשבה עשירה ושפע תובנות, לפעמים יותר מדי, עם רוב הרעיונות יש לי הכרות מוקדמת מקריאה בספרים, אצלך זה נראה כאילו הלכת ואספת את כל הרעיונות תחת קורת גג אחת מבלי ממש לטפל בבעיתיות של כל רעיון בנפרד. את אומרת לדוגמה שאנחנו אוטומטים וכל מה שצריך לעשות זה לקחת את השליטה לידיים. איך בדיוק עושים את זה, איך מפסיקים את האוטומט , האם אוטומט יכול להפסיק את עצמו ?

    בעיניי, כאדם פרטי שמחפש באמת ובתמים, אלה השאלות החשובות, ועליהן את מדלגת ולא אומרת כלום, כל התובנות שלך טובות ונכונות, יש להן ודאי משמעות גדולה עבורך, ניכר שאת אדם שעבר דרך עם עצמו, אבל זה כמו לשמוע תייר שמספר על הנופים בדרך במקום להעביר מידע שימושי, כמו היכן שכר את מורה הדרך וכמה הוא לוקח לשעה.

  • נינה  On דצמבר 31, 2006 at 5:56 pm

    אינני יודעת לאילו רעיונות שלכאורה אספתי אתה מתכוון. אני מציגה רעיון אחד שלמיטב ידיעתי הוא חדשני: זיהוי האושר עם אידיאה ועם כוח ושליטה כדי לממש אידיאה זו. וכל עוד אנחנו פועלים כך, לא נוכל להיות מאושרים.
    איך בדיוק עושים זאת – אני מפרטת זאת בחלקים 5-7, בעיקר בחלק 5, שם אני מדברת על אימון המוח ויצירת מעברים חדשים שיעקפו את שליטת המוח הרגשי. כיצד זה בא לידי ביטוי ביומיום – אלו חלקים 6 ו-7, וגם מאמרים נוספים כמו השימוש בשפה.
    לעניות דעתי, וגם על-פי תגובות שקיבלתי, יש שם תשובות לשאלות שלך. מה שאתה מכנה "מידע שימושי".

  • קלמן  On ינואר 1, 2007 at 12:42 pm

    לא מצאתי שם תשובות לשאלה העקרית שמעניינת אותי באופן אישי, את פשוט לא מטפלת בה. אין כאן כמובן שום טענה אליך, זכותך לנהל לעצמך את סדר היום שלך על פי הצרכים שלך, אני סתם מספר לך שצללתי בשמחה לתוך הבלוג ויצאתי מאוכזב, את משמיצה את המחשבה הרציונאלית מצד אחד , מצד שני את פונה ישירות לרציונאל של הקורא. ואילו מהאירציונאלי, שהוא לדעתי הגורם המכריע בכל שאלה על האושר, את מתעלמת.

  • נינה  On ינואר 1, 2007 at 1:57 pm

    קודם כל – אני מצטערת שהתאכזבת.
    אינני יודעת באיזו שאלה עיקרית שמעניינת אותך אינני מטפלת. אבל מדבריך ניתן להבין שהשאלה היא מהו האושר ואיך אפשר להשיג אותו.
    אם אתה מחפש מתכון או רשימת מכולת – לצערי אינני סבורה שיש דבר כזה, ואני מסבירה זאת בסוף חלק 5, בקטע שכותרתו "מה כל זה אומר לגבי האושר?".
    לגבי הרציונליות – נראה לי שהחמצת כאן משהו. בשום מקום אינני משמיצה את הרציונליות. אני מראה את הבעייתיות שבה, אבל אני גם אומרת במפורש שהרציונליות חשובה בתחומים מסויימים [חלק 5].
    עם זאת – אני לא פונה לרציונל של הקורא, אלא להיגיון שלו. וכפי שאני מראה [חלק 3], רציונליות איננה היגיון. המהלכים שאני מובילה הם הגיוניים, לא רציונליים.
    לגבי מה שאתה מכנה אירציונליות – נראה לי שאתה, כמו רבים, כולל תחת המושג הזה כל מה שאיננו ניתן למדידה ולכימות ולהסבר ליניארי-סיבתי [=רציונלי], ולכן לא ניתן לידיעה ולהבנה.
    אבל, למשל, הידיעה הישירה-האינטואיטיבית היא ידיעה לכל דבר ועניין, והיא נותנת לנו מידע רב למרות שהיא איננה ניתנת לפירוק. אני ממש לא חושבת שידיעה כזו היא אירציונלית. אתה כמובן רשאי לחלוק על כך.
    לכן גם איני חושבת שאושר קשור באירציונליות, כשם שאיני סבורה שתחושות בכלל הן אירציונליות. כל זה מוסבר בחלק 5, וגם בחלקים 6 ו-7.

  • קלמן  On ינואר 1, 2007 at 3:23 pm

    אני לא מחפש רשימת מכולת , אבל אני מצפה מאחת שמגדירה את עצמה כחוקרת של התודעה שגם תתייחס לתודעה בדיון שלה, את מזכירה אותה כהערת אגב מבלי להתמודד עם המורכבות שלה, בסופו של דבר, השאלה אינה מהו האושר ואיך נשיג אותו, אלא איך אנחנו מתגברים על המנגנון האוטומטי ששולט בנו, לא מספיק להגיד שצריך להתגבר עליו. חשבתי שאמצא כאן ניתוח של התודעה עצמה, ממה היא מורכבת, כמה חלקים יש בה, כיצד הם מתנהלים ביניהם, מי שולט על מי, מדוע החלטה שאני מחליט בבוקר נראת לי מופרכת בערב ויותר חשוב, האם עלול להיגרם נזק כתוצאה מהתערבות באוטומט שמנהל אותנו. על כל השאלות האלה שהם המחסום האמיתי בדרך להשגת שליטה עצמית והגשמה עצמית, את מדלגת.
    עם כל החידוש בהגדרה שלך לאושר ועל הדרכים להשיג אותו, כשאין התייחסות לבעיות הקיומיות של האדם הפרטי, עבורי זה עוד רעיון שמצטרף לשלל הספרים הרוחניקים שמטיפים לאושר כאילו הייתה איזה דת חדשה או משהו.
    ברשימות לא נהוג לדבר לגופו של אדם, אם תרשי לי לחרוג ולשאול אותך , האם לך באופן אישי תרמה ההגדרה החדשה למפלס האושר ? מבלי לקחת כמובן בחשבון את האושר שבעצם ההגדרה של רעיון חדש.

  • נינה  On ינואר 1, 2007 at 5:32 pm

    אהבתי את הסיפא של דבריך. (-:
    אכן יש אושר בהגדרה של רעיון חדש. אבל באופן אישי ההבנה של המקומות מתוכם אנחנו פועלים וחוסר ההיגיון שבהם מאוד תרמה לעליית "מפלס האושר" שלי כהגדרתך.
    לגבי התודעה – בסדרת מאמרים שדנה באושר אין אפשרות להיכנס לפירוט יתר לגבי מבנה התודעה, ואני מודעת לכך. עם זאת, כן השתדלתי במסגרת המצומצמת של מאמר לאתר לדבר על כך. יש הסבר של מבנה התודעה [חלק 2], יש הסבר לגבי המוח הרגשי, ויש הסברים ודוגמאות לביטויי הדפוס הרגשי בחיי היומיום שלנו [חלק 4], ויש הסבר עם הפניות לקישורים לגבי אימון התודעה כדי שתשתחרר משליטת המוח הרגשי.
    אני סבורה שפירוט יתר לגבי התודעה היה מטשטש את נושא האושר, שהוא העיקר כאן.
    ושוב – במישור האישי – ההבנה למה אנחנו פועלים כפי שאנחנו פועלים – תחושות האשמה, הקורבנות, התלות במשובים וכד', כמו גם ההבנה שאין כל משמעות לעתיד ולמטרות, ושאושר איננו תלוי ומותנה במה שאשיג או במה שיהיה לי, כי כל אלה משמעם הווה של חסר ואין וחשש, ובמצב כזה אי-אפשר לחוות אושר – כל אלו הביאו אותי להווה שמלא למדי באושר, הווה בו משמעות החיים היא הדרך שלי, ודרך היא תמיד בהווה, אם כי ברור שיש גם בעיות ותקלות ועצב פה ושם, וזה הגיוני אם אנחנו מבינים שאושר הוא אחת מחוויות החיים, ובחיים יש גם וגם.
    וממה שאני רואה, הדרך שאני מציעה עוזרת להרבה אנשים להשתחרר מהרבה מועקות ולמצוא אושר.
    באשר להתייחסות לבעיות קיומיות של האדם הפרטי – אני חושבת שכן התייחסתי לזה, בעיקר בחלק 4 ובחלקים 6 ו-7. אבל ייתכן ואלו לא בעיות קיומיות עבורך

  • קלמן  On ינואר 2, 2007 at 9:27 pm

    גם לי עזרת הרבה, בעקבות השיחה שלנו חזרתי למחשבות שמזמן לא חשבתי, בשבילי זה המון.
    תודה, ואני מקווה שעוד יצא לנו לשוחח 🙂

  • נינה  On ינואר 2, 2007 at 10:12 pm

    תודה גם לך. אשמח לשוחח איתך גם בהמשך. (-:

  • מיטל  On יולי 29, 2007 at 3:16 am

    היי. בהקשר של הנאמר מצו"ב קישור למאות מאמרים על אושר ועל איך להיות מאושר, הצלחה, תת מודע, כח המחשבה, כוח הרצון, חשיבה חיובית ועוד.

    http://eip.eliadcohen.com

  • נינה  On יולי 29, 2007 at 8:44 am

    כבר הגבתי לך על כך במקום אחר.
    תגובה עניינית למאמר כאן היא עניין אחד, וניסיון לפרסם אתר הוא עניין אחר, ואני סבורה שלא זו הדרך לפרסם אתרים.
    אם יש באתר ההוא מאמר אחד שמתייחס עניינית לדברים המובאים כאן – טוב.
    אבל לשים סתם קישור לאוסף כללי – זה לא לעניין.
    וכפי שכבר אמרתי לך – אין שום קשר בין האתר שאת מנסה לפרסם לבין הדברים שאני כותבת עליהם כאן, להוציא המילה "אושר".

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: