חקר האושר ואינטליגנציה רגשית: פתרון? או מעגל מרושע?

 

כפי שהסברתי בשבעת המאמרים על האושר, כ- 2400 שנה לאחר פרמנידס, סוקרטס ואפלטון, ולמרות כל ההתפתחות המופלאה שלנו בתחומים השונים – אנחנו עדיין באותו המצב בדיוק. מושגי המפתח בחיינו הם עדיין: חיים כמלחמה, צורך לנצח, לשלוט; המושג המרכזי, מטבע הדברים, כאשר אנחנו במלחמת קיום, בהישרדות, הוא: פחד. ובמצב הזה קשה להיות מאושרים.
כחלק מהניסיונות שלנו למגר את הפחד, להשיג ביטחון קיומי ו-וודאות, ולהיות מאושרים, התחלנו גם לבדוק את הרגשות והתחושות שלנו. נקודת המוצא נותרה זהה: ניבוי לשם שליטה: לחפש אחר הידיעה האולטימטיבית שתשיג לנו את השליטה – הן בעצמנו ובמהלך חיינו והן באחרים.
יש כיום שני תחומים בפסיכולוגיה שהם בבחינת טרנד חם מאוד בהקשר הזה: חקר האושר, ואינטליגנציה רגשית. הזכרתי אותם בהבזק במאמרים, ואנסה להרחיב מעט.

קודם כל – נקודה חשובה שיש לשים לב אליה:
כחלק מהתבססות התפיסה המדעית הרואה בידיעה וודאית רק את מה שניתן למדידה ולכימות, ערכנו הבחנה בין המציאות הפיזית למציאות האנושית, וקבענו: המציאות הפיזית שייכת לרשות ההכרה של הרבים והיא קוגניטיבית, כלומר – ניתנת למדידה ולכימות; המציאות האנושית, שהיא הרצונות והשאיפות והציפיות והתחושות שלנו – שייכת לרשות ההכרה של היחיד, והיא קונאטיבית [תחושות ורגשות], כלומר – איננה ניתנת למדידה ולכימות [ליבוביץ' נהג לומר: קשה לומר כמה גרם אני חושב…].
תחום הפסיכולוגיה הוא המציאות האנושית. אבל הפסיכולוגיה, שרוצה להיות מדע, שינתה את המושג "קוגניציה", וכעת הוא גם מושג פסיכולוגי, ומוגדר כ- תהליכים פסיכולוגיים הכרוכים ברכישה, סידור ושימוש של מידע / ידע, והם ברי מדידה וכימות. בכך טמונה הנחת יסוד, שגם תהליכים פסיכולוגיים [קרי: נפשיים] שהגדרנו אותם כלא-קוגניטיביים, ניתנים למדידה ולכימות, מיפוי ליניארי, וניתוח מסודר, וכתוצאה מכך – לשליטה.

אחת ההנחות המרכזיות בפסיכולוגיה היא שהאושר מתמצה בהצבת מטרות בחיים, והניסיון להשיג אותן. באופן הפשוט ביותר: אם יש לך בשביל מה לקום בכל בוקר – אתה מאושר. השאלה היא – איך אפשר לתכנן את המהלכים כך ש-כן נוכל להשיג את המטרות… וחשוב יותר: מה קורה כאשר אנחנו נכשלים?

חקר האושר

בעשורים האחרונים, קבוצת פסיכולוגים וכלכלנים עוסקת ב"חקר האושר", "מגמות בחקר האושר" [דניאל גילברט – פסיכולוגיה הרווארד, טום וילסון – פסיכ' וירג'יניה, ג'ורג' לוינסטין – כלכלן קרנגי-מלון, דניאל כהנמן].
השילוב הזה של פסיכולוגיה וכלכלה – נפש וכסף – הוא מעניין [בלשון המעטה…], ומעיד משהו על הכיוון בו אנחנו מחפשים את האושר… [מעניין לציין, שכבר אריסטו מדבר על השילוב של עושר ואושר, ואומר שגם התכלית הכלכלית, שהיא העושר, מכוונת לאושר].
חקר האושר עוסק בחיזוי התנהגותי ורגשי. זהו חקר תהליך קבלת ההחלטות המעצב את תחושת הרווחה האישית שלנו, קרי: כיצד אנחנו צופים מה יעשה אותנו למאושרים או ללא מאושרים, ואז – כיצד אנחנו מרגישים אחרי החוויה עצמה.
המחקרים גילו, שאנחנו טועים באופן בו אנחנו מדמיינים איך נרגיש כלפי דבר-מה בעתיד. גילברט ו-וילסון מכנים זאת הטיית ההשפעה. הטיית ההשפעה היא הפער בין מה שצפינו ל-מה שבסופו של דבר נחווה. [השפעה = הטעויות שאנחנו עושים הן בהערכת עוצמת הרגשות שלנו והן בהערכת המשך שלהן. הטייה = הנטייה שלנו לטעות].
גילברט אומר: הטעויות בציפיות יכולות להוביל ישירות לטעויות בבחירה של מה שאנחנו חושבים שישמח אותנו. זה נקרא רצייה מוטעית. מבחינת האדם הממוצע, הוא אומר, המכשול החוצץ בינו לבין האושר הוא השגת העתיד שבו הוא חפץ. אבל – – הבעייה האמיתית היא להבין איזה מבין העתידים הללו יביא את התגמול הגבוה ובאמת יסב לנו אושר. במילים אחרות – הבעייה היא שאנחנו לא תמיד יודעים מה אנחנו רוצים! מסתבר שכסף, יופי, הצלחה – לא בהכרח מביאים את האושר.
לטענתם, הסיבה המרכזית לכך היא הסתגלות: אדאפטציה. אנחנו מסתגלים מאוד מהר לאירועים משמחים והופכים אותם לחלק מהחיים; למשהו רגיל. ולכן אנחנו מאבדים את ההנאה שאנחנו שואבים מהם. וזה מה שמקשה על החיזוי: אנחנו מסתגלים, אבל אנחנו לא יכולים לזהות שאנחנו מסתגלים לתנאים חדשים, ולכן לא מצליחים לכלול עובדה זו בהחלטות שלנו. לכן, כאשר אנחנו מגלים שההנאה שאנחנו שואבים מדבר-מה פוחתת, אנחנו עוברים לדבר הבא או לאירוע הבא, וכמעט בטוח שנעשה שוב טעויות בחיזוי.
זה קורה גם בדברים שליליים. יש לנו מעין "מערכת חיסונית פסיכולוגית", מערכת הגנה, ואנחנו יכולים להתמודד עם דברים שלא חשבנו שנוכל. ולא כל כך ברור מה החידוש כאן, כי כבר סבתא שלי נהגה לומר: שאלוהים לא ייתן לבן-אדם כמה שהוא יכול לסבול…

בקיצור – חיים ללא טעויות בחיזוי יהיו קרוב לוודאי חיים טובים יותר, מאושרים יותר. אבל אנחנו הרי יודעים שזה לא הגיוני.
ראשית – רצון שמותנה במימוש שלו איננו רצון חופשי. רצון כזה הוא קרוב לוודאי תוצאה של נורמות ומוסכמות כמו: כסף יביא לאושר, הצלחה תביא לאושר וכד'. באופן הזה ברור שאנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים. כי מי שרוצה כאן זה האגו שלנו, שמותנה בנורמות ובמשוב.
שנית – אנחנו לא יכולים לנבא איך נרגיש בגלל שפשוט אי-אפשר לתכנן ולייצר ולנבא חוויות ותחושות. [ ר' חלק 5 בסוף המאמר]. 
שלישית – כבר הוסבר כאן שממש לא צריך מטרה בשביל לקום בבוקר…  
לכן, לא פלא שגילברט מודה: "תקווה ופחד הן תכונות נצחיות של החוויה האנושית, ולא סביר שאנשים ינטשו אותן בזמן הקרוב רק כי איזה פסיכולוג אומר להם לעשות זאת". כי במצב הזה אנחנו ממשיכים להתנהל בהתאם לדפוס הניבוי והשליטה, שמערב בתוכו תקווה ופחד. אלא שפחד ותקווה הם היפוכם של אושר.

כהנמן מצידו משלב תובנות פסיכולוגיות בהסבר התנהגות כלכלית. מחקריו מראים כי הרגלי הצריכה שלנו והחלטותינו מה לקנות אינם מבוססים על נימוקים רציונליים גרידא, אלא מעורבים בהם שיקולים פסיכולוגיים שאינם ניתנים לצפייה מראש. ואולם, ראינו שהרציונליות עצמה היא לא יותר מאכסיומה שמקורה בדחף הישרדותי, כלומר – היא צורך פסיכולוגי, היא רגשית ולא תבונית. ואם כך, ברור שאיננה ניתנת לצפייה מראש [והרי כל מי שיש לו אוברדרפט יודע זאת…]
[המחקר הנוכחי שלו, שמוצג כ-שלב קדימה לרעיון הנ"ל, עוסק בשאלה: האם אנשים יכולים לנבא מה יעשה להם טוב; האם יש איזו פעילות שאם היא תקרה בעתיד הם יהיו מאושרים. כהנמן העביר באוניברסיטה העברית בירושלים הרצאה על "מגמות בחקר האושר" – בלי שנתן הסבר ל-מהו אושר. כמובן שהוא נשאל על כך, והתשובה הייתה: אני לא חוקר מהו אושר. אני לא פילוסוף. אין לי תשובה מדעית לשאלה הזו, זו איננה שאלה שמעניינת אותי. אני חוקר מגמות באושר. מעניין אותי האם ניתן לגלות דפוסים כלשהם בחקר האושר. והשאלה היא: כיצד ניתן לחקור משהו שלא יודעים מהו.]

אינטליגנציה רגשית

הטרנד החם האחר הוא אינטליגנציה רגשית = EI.
ראשית – הגדרה קצרה: אינטליגנציה = היכולת לרכוש וליישם ידע ומיומנויות. מקור המושג: לטינית בימה"ב – Intelligere = להבין. המושג מורכב משתי מילים: Inter = בין; + Legere = לבחור.
כידוע – האינטליגנציה נמדדת על ידי מבחני IQ .
IQ = Intelligent Quotient = מנת משכל – יחס שמבוטא במספר. המספר מייצג יכולת חשיבה של אדם [שנמדדת על-ידי מבחנים של פתרון בעיות] בהשוואה לנורמה הסטטיסטית או הממוצע לגיל שלהם, שנקבע כ- 100. ברור שהיכולת הנמדדת הזו היא רק מה שעונה/מתאים לחשיבה ליניארית. יכולות אחרות לא נמדדות.
מעבר לכך – ברור שמבחנים אלו רלבנטיים רק לרובד מסויים של אנשים בחברה המערבית בלבד.

הרעיון באינטליגנציה רגשית – אינטליגנציה היא לא רק IQ . יש לנו מוח תבוני [קורטקס פרה-פרונטלי] – ויש לנו מוח רגשי [המערכת הלימבית]. לאינטליגנציה יש גם אספקטים לא קוגניטיביים – אלו הם הרגשות, שנמצאים במוח הרגשי. וצריך לדעת איך להעריך גם כישורים לא קוגניטיביים. איך להעריך, משמע: לכמת ולמדוד.
את המושג "אינטליגנציה רגשית" טבעו סאלוביי ו- מאייר ב- 1990. המונח המרכזי הוא ניהול רגשות: להיות מודע לרגשות [קרי: לדעת לזהות אותם, לתת להם שם: כעס, פחד, חרדה, שמחה], ולטפל בהם כך שיהיו נכונים ונאותים, בפרופורציה הנכונה לנסיבות, לרסן הפרזות רגשיות – במילה אחת: לשלוט בהם על ידי השכל, התבונה. [גולמן, אינטליגנציה רגשית, עמ' 73].
דניאל גולמן הוא זה שהפך את זה ללהיט, כשפירסם ב- 1995 ספר בנושא. כמובן שכיום כבר יש כמה וכמה גישות בנושא הזה, אבל נציג בכמה מילים את התפיסה של גולמן.
הרעיון המרכזי הוא להקנות כישורי חיים: כיצד להתמודד עם החיים במישור האישי, הבינאישי והחברתי.
המטרה היא הערכת ביצוע והצלחה בקריירה; איך להצליח בעבודה, בקריירה, ולפתח מיומנויות מנהיגות.
וכמובן, אם נצליח בעבודה, בקריירה, ונהייה מנהיגים [כלומר – נשלוט] – נהייה מאושרים.
הרעיון אומר: לדעת לזהות רגש, לדעת מתי ואיך לבטא רגש, ומתי ואיך לשלוט בו – הכל ברמה התבונית.  יש להבחין בין אינטליגנציה רגשית ליכולת רגשית. יכולת רגשית מתייחסת למיומנויות אישיות וחברתיות שמובילות לביצוע גבוה יותר בעבודה. מיומנויות רגשיות מתבססות על אינטליגנציה רגשית. דרושה רמה מסויימת של EI כדי ללמוד מיומנויות רגשיות. אנחנו צריכים לדעת לזהות ולמדוד יכולות חברתיות ורגשיות אם אנחנו רוצים להיות מסוגלים לנבא ביצוע ולהעריך הצלחה.
הכלים של EI– מודעות עצמית, ניהול עצמי, מודעות חברתית, ניהול יחסים, ניהול רגשות, אמפתיה.
אלמנט חשוב ומהותי ב- EI הוא האמפתיה: לזהות רגש באחר. למשל – יכולת לזהות נכון מה אדם אחר מרגיש מאפשרת לנו לפתח יכולת מסויימת כמו השפעה על אותו אדם. במילה קצת פחות עדינה – מניפולציה…

התחרותיות שניטשה מדבר עליה [השאיפה לניצחון ודמון העוצמה] עולה שלב: ההתייחסות ל EI היא כבר כאל פרדיגמה [קרי: תבנית או מודל של ראיית עולם שנמצאת בבסיס תיאוריות ומתודולוגיות של נושא מדעי מסויים; מערכת תפיסה שדרכה בוחנים את העולם], תחושות ורגשות כבר נמדדים לצורך מבחני קבלה לעבודה ולהערכות ביצוע… אנחנו כבר מתבקשים להתפשט רגשית כדי שימדדו את נפשינו – הלחץ עלינו הולך וגובר…. וככל שהלחץ גובר – האושר מתרחק.

התמונה שמתקבלת איננה מלבבת:
מדברים על "תמונת אושר" אשר כרוכה בציפייה, בהתנייה, בשליטה = בעתיד. אומרים לנו שהמכשול שחוצץ בינינו לבין האושר הוא השגת העתיד בו אנו רוצים – אבל הבעייה היא שאנחנו לא תמיד יודעים איזה מבין העתידים הללו באמת יביא לנו אושר; שאנחנו לא תמיד יודעים מה אנחנו רוצים… או שאומרים לנו: תפתחו מיומנויות של הכרה ואיתור ושליטה ברגשות כדי שתוכלו להתמודד ולהצליח – כאשר ההצלחה מיתרגמת לשליטה. ובשורה התחתונה – עדיין אנחנו לא מאושרים.

הבעייה לדעתי היא, שהתיאוריות והמחקרים הללו עובדים בתוך דפוס החשיבה ההישרדותי על כל מושגיו הרציונליים. הנחות היסוד שמתוות את הדרך ואת המטרה נותרו כשהיו:
הנחת היסוד: העולם והחיים במהותם הם רציונליים-ליניאריים, ולכן ניתן לנתח תהליכים נפשיים בכלים רציונליים-ליניאריים.
המטרה: ניבוי לשם שליטה.
המושגים – זהים: קוגניציה כרציונליות-ליניארית: כל מה שהוא בר מדידה וכימות.
מה שחסר הוא ההסבר: למה אנחנו פועלים באופן כזה. ההסבר פשוט, ופרשתי אותו כאן בהרחבה: הצורך לנבא ולשלוט, צורך שהוא הישרדותי ונעוץ בפחד. כל עוד אנחנו פועלים על-פי הצורך הזה – אנחנו לכודים במעגל מרושע, ולא נוכל להיות מאושרים.
האלטרנטיבה: להפעיל את התודעה במלואה [תבונה וידיעה ישירה-אינטואיטיבית], ולהתבונן בחיים כפי שהם, ללא הנחות מוקדמות וללא ציפיות. ואפשר לאמן את המוח לדרך התבוננות זו.
זהו השינוי הקוגניטיבי [הכרתי] שדיברתי עליו בהרחבה במאמר 5: שינוי קוגניטיבי הוא שינוי התודעה; האופן בו אנחנו מתייחסים לתודעה ולידיעה – והוא מביא לשינוי ההתייחסות הבסיסית שלנו לחיים. 
להיות מודעים לתחושות ולרגשות שלנו אין פירושו יכולת למדוד ולכמת אותם. זוהי קוגניציה חלקית, רציונלית-ליניארית, שנועדה לנבא ולשלוט. קוגניציה היא הכרה מלאה, שהידיעה הישירה האינטוא�
�טיבית היא חלק מרכזי ומהותי בה, וזו איננה ניתנת לפירוק ליניארי-סיבתי ולמדידה וכימות. הכושר הקוגניטיבי שלנו אדיר, והרציונליות היא רק חלק קטן בו.

שחרור ולא שליטה

מחקרי מוח, הבודקים את התהליכים המתרחשים במוח, מדברים במפורש על תהליכים קוגניטיביים שאנשים עוברים: מעלים לרמת מודעות והכרה תחושות ורצונות מחד – ומשחררים את המוח מלחשוב על תחושות, חרדות, פחדים מאידך. מילת המפתח היא שחרור. לא התמודדות ושליטה.
במחקר שנעשה על-יד קבוצת מדענים בראשות ריצ'רד דיווידסון מאוניברסיטת ויסקונסין, שסרק פעילות מוח של קבוצת בודהיסטים [ביניהם מתייה ריקאר, אחד ממחברי "הנזיר והפילוסוף"], התגלה שהמרכז האחראי על "תחושות שמחות"; "מרכז האושר" [בחלק השמאלי של הקורטקס הפרה-פרונטלי] פעיל אצלם יותר מהממוצע [נרשמה פעילות חשמלית מוגברת שבאה לידי ביטוי באזור מואר בסריקות fMRI ], והמרכז שאחראי על תחושות כמו פחד וכעס [האמיגדלה] פעיל פחות – ולא רק בעת מדיטציה, אלא במשך כל הזמן. [Meditation and the Mind,ר' גם: emotion]
ההסבר הוא, שבאמצעות המדיטציה ניתן להפעיל את המוח ההגיוני כך שיתנתק מתחושות החרדה והכעס ודומיהן שבמוח הרגשי [האמיגדלה] ויתרכז בעצמו. הניתוק הזה, מטבע הדברים, גורם לתחושות של שלווה ושמחה. [על המדיטציה דובר כבר במאמר אושר והעידן החדש]
אבל מדיטציה היא רק דרך אחת להשיג את השיחרור הזה. דרך אחרת, יותר ריאלית לטעמי, היא פשוט לאמן את המוח להתבונן בעולם ובחיים כפי שהם, ללא הנחות מוקדמות, ולהפעיל את התודעה במלואה.

לדעתי הפיתרון הוא לא בלהמשיך ולחלק את ה-אני לתת-חלקים נוספים; הפיתרון הוא לא בללמוד ולפתח כישורים לא קוגניטיביים כמו אינטליגנציה רגשית, ללמוד לנהל רגשות ולהקנות כישורי חיים – כי זהו אותו עולם מושגים ואותו דפוס חשיבה שתופס את החיים מלכתחילה כבעייה, כמלחמה, ועדיין מתקיימת כאן הליניאריות שתכליתה לנבא כדי להצליח ולשלוט.
זה לא שזה רע להיות מודע לרגשות, לתאר אותם, להיות מסוגל לחלוק אותם עם האחר. להיפך. זה מבורך וחשוב מאוד. אבל מכאן ועד לניהול רגשות, ושליטה תבונית בהם – המרחק עצום.
המעניין הוא, שגולמן מזכיר את מחקריו של דייוידסון [אינטליגנציה רגשית, עמ' 283-4], ומדבר על השליטה בקורטקס הפרה-פרונטלי שיכול לשלוט באמיגדלה, אבל הוא מדבר על שליטה ברגשות, ושליטה היא מונח של דיכוי ועמעום. ולכן התוצאה היא, כפי שהוא עצמו אומר, שחוויות קשות אינן ברות-שליטה, וניתן רק לעמעם אותן, ולעיתים הן תתפרצנה שוב. כלומר – למעשה לא שינינו כלום במהות. רק הנצחנו והעמקנו את המצב הקיים. לעומת זאת – גישה שמבקשת להבין אין בה מלכתחילה מונחים של מלחמה, שליטה, ניצחון, דיכוי וכיו"ב מושגים דואליים שמבטאים קונפליקט. ומחקריו של דיווידסון לגבי הבודהיסטים מראים זאת. שהרי הבודהיסטים לא נלחמים ברגשות השליליים. הם מבינים את מקורם [זו האמת הנאצלה השנייה: להבין את הסיבות, אם כי לטעמי האמת השנייה איננה ההסבר], ולכן הם יכולים לפוגג אותם לחלוטין. כאן מדברים על שיחרור, לא על שליטה. וזהו ההבדל בין שתי הגישות הללו.

לכן נראה לי שגילברט טועה. תקווה ופחד אינם תכונות נצחיות של החוויה האנושית. אלו הן תכונות של חוויה אנושית שחיה מתוך פחד הישרדותי, ובתוך דפוסים מקובעים של דואליות וחשיבה ליניארית מעגלית סגורה – על כל הכרוך בכך. תקווה ופחד לא מתקיימים – ולא יכולים להתקיים – בחוויה אנושית שחיה את ה-יש; את העכשיו, מתוך תודעה מלאה, תודעת הוויה.