מבט אחר על ערכים ואתיקה בעסקים ©

 

הקשר בין כסף לאושר מעסיק אותנו לא מעט, ומחקרים רבים המשלבים פסיכולוגיה וכלכלה עוסקים בנושא. הסיבה למחקרים הללו היא, שיש כאן משהו לא מובן שגורם לנו למבוכה. כסף מספק את הצרכים ההישרדותיים הבסיסיים שלנו – אוכל, מחסה וכד', ואם ההישרדות שלנו מובטחת, אנחנו אמורים להיות מאושרים. אבל יותר ויותר אנחנו מבינים שכסף איננו מדד לאושר, והוא לא עושה אותנו בהכרח למאושרים. והשאלה היא: למה?
אנסה להאיר כאן את הסוגייה הזו מזווית שונה: מבט אחר על ערכים ואתיקה בתרבות העיסקית.

ערכים, מוסר, אתיקה, נורמה – בעשורים האחרונים המושגים הללו נישאים בחלל התרבותי שלנו בהקשרים שונים ומשונים. כמובן שאנחנו אוהבים להיות אנשים ערכיים, עם אמות-מידה ערכיות והתנהגות ערכית, אנחנו מדברים על נורמות תקינות לעומת מושחתות, והעניין חדר גם לעולם העסקים. כל ארגון / מוסד שמכבד עצמו יוצר לעצמו "קוד אתי", יש מדד מ.ע.ל.ה בבורסה [מעלה – מחוייבות עסקים לחברה בישראל], ועמותת "שביל" [שביל – שקיפות בינלאומית ישראל], והמושג "אחריות חברתית" כבר הפך לשם נרדף להתנהלות ערכית.
אבל – על מה אנחנו בעצם מדברים? האמנם ערכים, מוסר, אתיקה ונורמה הם היינו-הך? נראה ש-כן, כי אנחנו משתמשים בהם בערבוביה, כמושגים מתחלפים. כך, אפשר למצוא בהרבה מאמרים שימוש לסירוגין ב"מוסר", "אתיקה" "ערך" ו"נורמה", מבלי שתינתן הגדרה מפורשת למושגים הללו, והתוצאה מבולבלת ומבלבלת למדי.
לדוגמה: הבנקים בארץ מדורגים גבוה במדד "מעלה", הם תורמים לקהילה, ובכל זאת אנחנו זועמים על העמלות הגבוהות הרבות שהם גובים ממשקי הבית. האם הם ערכיים? אתיים? מוסריים? או שזהו מס-שפתיים? 
או – עמותת "שביל" "מקדמת שקיפות ואתיקה כחלק מהמאבק לצמצום שחיתות". אבל האמנם שקיפות היא מושג נפרד מאתיקה?  
ובכלל – למה צריך אתיקה בעסקים?
ננסה לעשות כאן מעט סדר: להבין מהם המושגים הללו ומשמעותם, וננסה לבנות מערך חשיבה הגיוני [לא רציונלי…] שייתן מענה לא רק לעניין הערכים והמוסר, אלא גם לרדיפה אחר העושר – והאושר.

ערך

קשה לתת הגדרה מדוייקת, אבל אני סבורה שתיאורו של ליבוביץ' את מושג הערך [על מדע וערכים] הוא הקרוב ביותר להגדרה: ערך זה דבר שאדם בוחר בו עבור עצמו כדי לנהוג ולחיות לפיו, משום שהוא מאמין שהוא טוב – ולא בגלל ציווי חיצוני כלשהו. הערך הוא בחירה והכרעה אישית של אדם, וחל רק עליו. לכן ערך איננו מטרה, כי הוא לא מותנה בעולם החיצון, הוא לא נועד לקבל תמורה בגינו מהעולם החיצון, והוא לא אמצעי לכלום.
תוקף הערך – הכרעתו האישית של האדם. לכן ערכים אינם ניתנים להנמקה, להוציא את הטענה "כך אני רוצה, בזה אני בוחר", וכאן ההכרעה שלי וההכרעה שלך שתיהן לגיטימיות באותה מידה. לכן ערכים אינם ברי שיפוט. כל אחד והטוב שלו.
הערך הוא מצב נוכחי, הווה. הוא לא עתידי. כך יש לנהוג וכך אני נוהג. באשר הוא הווה, הוא מתייחס למצבים קונקרטיים, ולכן נתון תמיד לשיקול מחודש ולהכרעה מחודשת. הדוגמה שליבוביץ' נהג להביא היא: "שאלתי מחבר סכין, וכעת הוא רוצה אותה בחזרה. היושר וההגינות מחייבים אותי להחזיר לו את הסכין. אבל – אם אני יודע שבסכין הזו הוא עומד להרוג מישהו – האמנם עלי להחזיר לו אותה? התשובה שלי היא: לא." לכן ערכים אינם דבר מוחלט. הערך אינו שולט באדם. האדם שולט בו. לכן גם ברור שאושר איננו ערך, שאם כך היה – כולנו היינו בוחרים בו והיינו מאושרים. ואנחנו הרי יודעים שאפשר להיות ישרים והגונים ועדיין לא להיות מאושרים.
כך, לכל אדם יש הערכים שלו בהם הוא מאמין, ואלו אינם מחייבים איש מלבדו. לדוגמה – שוב ליבוביץ': אדם בוחר בערך המולדת, ובוחר להישאר כאן ולא לרדת מהארץ, למרות שבחו"ל יוכל לחיות חיי רווחה כלכלית.
עם זאת – ישנם ערכים שאמנם הם בחירה אישית – אבל הם מתייחסים לקשר שלנו עם האחר, ולהיותנו חלק מחברה. מההיבט הזה – אנחנו בתרבות המערבית בחרנו בשלושה ערכים בסיסיים שהם למעשה אחד: כבוד האדם, יושר, הגינות.
כל שאר הערכים שמדברים עליהם, כמו: ערכים אמוניים, אחריות, שקיפות, אמינות – הם התפרטויות של שלושת הערכים הללו.
לכן – כאשר מדברים על דברים כמו כסף, מעמד חברתי – אלו אינם ערכים, גם אם היום מכנים אותם כך, מכיוון שהם אמורים להביא לאדם תועלת; הם מטרה. הכסף הוא אמצעי; כנ"ל מעמד חברתי. באמצעותם משיגים דברים נוספים כמו רכוש רב, כוח, שליטה. גם מושגים כלכליים כמו עלות, יעילות, תפוקה, ותשואה על ההון, אינם ערכים. אלו מדדים לשיקולי התנהלות.

אתיקה ומוסר

המושג "אתיקה" מקורו במילה היוונית "אתוס", שמשמעה: מבנה נפשי פנימי של האדם. אותן תכונות המתבטאות בדרך הפעולה הרגילה של האדם.
הרקליטוס אומר לנו: האתוס של האדם הוא הגורל שלו. אדם פועל מתוך אמונותיו, והוא אחראי למעשיו – ולעצמו.
אריסטו כבר תופס את האתיקה לא רק בהקשר הפרטי – אלא בהקשר הרחב יותר, החברתי, ומתוך התייחסות לפעולה נכונה שמקושרת לטוב, והוא אומר: האתוס הוא מערכת הרגלים של אדם. המעשה הנכון אינו המעשה הבודד, אלא המעשה הנובע מתוך אופי האדם והרגליו בחיי היומיום. זוהי הסגולה הטובה. ומכיוון שהיא מקושרת לידיעה ["הסגולה הטובה היא הידיעה"], וידיעה היא נלמדת – הסגולה הטובה היא ברת-חינוך. כאן כבר מדובר על הבחנה בין טוב ורע, נכון ולא נכון, בהקשר החברתי.
זהו המוסר כפי שאנחנו תופסים אותו היום: כללי התנהגות שנחשבים ראויים וטובים.
כלומר – מוסר ואתיקה הם אותו המושג.
מה שנחשב לראוי – זוהי המלצה להתנהגות, וככזו איננה מחייבת. זו הבעייה הידועה בתורות מוסר: המעבר ממה שיש אל מה שראוי שיהיה: Is —-> Ought . הבעייה היא, שבפועל אין שום דבר שיחייב את המעבר ממצב נוכחי למצב עתידי, לא לוגית ולא רציונלית. מאידך – מהו הראוי הזה ? מי קובע מה ראוי ? הראוי הוא מה שכל אחד מאיתנו שואף אליו, מצפה לו, מאמין בו. הוא תוכן תודעתי. אבל העובדה שאנחנו חושבים שראוי שיהיה משהו אין בה כדי לקבוע שהראוי הזה אכן ניתן למימוש.
הדרך היחידה לפתור זאת היא לעגן את הראוי בחוק, ואז הוא הופך למחייב ומפסיק להיות ראוי. ואנחנו עושים זאת. אלא שזו החלה שרירותית, חיצונית לאדם וכפוייה עליו [גם אם היא הסכמה חברתית של הרוב], ובוודאי שבכך הראוי הפסיק להיות ערך.
מוסר יכול להיות ערכי, ואפשר לדבר על ערכי יסוד של חברה כאשר רוב הפרטים בחברה חולקים ערכים זהים, אבל מוסר איננו ערך, שכן הוא המלצה לפעולה, הוא כללי, והוא שייך לתחום החברתי.
לכן גם בחרנו לעגן חלק מכללי המוסר בחוק. וכאן כמובן שיצאנו לחלוטין מתחום הערך, כי חוק זה צו חיצוני מחייב, לא משהו פנימי-אישי, וחוק הוא קביעה שיפוטית, עם קריטריונים ברורים ל-כן ו-לא. כאן אין המלצה לפעולה, אלא חובת פעולה.
מוסר כהווייתו, קרי: מערכת כללים להסדרת חיי חברה – יכול בהחלט להסתפק במונחים "מותר/אסור", חובה/רשות", שהם קביעה עובדתית, והוא יכול להסתמך על החלטה שמקורה בהסכמה חברתית, וממנה לשאוב את תוקפו – וזהו תוקף לגיטימי, שאינו זקוק לשום צידוק. 

נורמה

נורמה איננה ערך, ואיננה קשורה למוסר ערכי. נורמה היא מוסכמה כללית, שאיננה מעוגנת בחוק, המשרתת צרכים בתקופת זמן מסויימת. היא הסכמה חברתית בדבר אופן התנהגות ואופן חיים. אפשר לומר שהשם החדש הוא ה- POLITICALLY CORRECT –  תקינות פוליטית. זוהי נורמת התנהגות. אופנה חולפת.

אז למה אנחנו מזהים מוסר עם ערכים?
הזיהוי של ערכים ומוסר נובע מכך שאנחנו בחרנו לקשור את המוסר לערכים.
משמעות הבחירה במוסר ערכי היא פשוטה: כאשר אנחנו מדברים על מוסר ערכי – אנחנו מדברים על מערכת הכללים הראויה להסדרת חיי החברה, המבוססת על כבוד האדם, יושר והגינות [וכל ההתפרטויות שלהם, כמו שקיפות, אחריות. וכן. שקיפות איננה מושג נפרד ושונה מאתיקה. היא חלק מהאתיקה].
מאחר ואנחנו מרבים להשתמש במושג "אתיקה", מכאן ואילך אשתמש במושג אתיקה כמציין מוסר ערכי.
השאלה היא – למה בכלל אנחנו רוצים להכניס אתיקה לעסקים? התשובה לדעתי פשוטה: 
אנחנו לא רוצים, אבל אין לנו ברירה.

אבל – אם אין ברירה – אז לפחות בואו נעשה את זה כמו שצריך. ואולי מתוך שלא לִשְמה נגיע לִשְמה. 

המהות העסקית:

חברה עסקית נתפסת כגוף שמטרתו לעשות רווחים עבור בעלי מניות ולהתמודד בשווקים תחרותיים על-מנת לשרוד בהם. תפיסה זו נובעת מהנחת היסוד שלנו לגבי החיים בכלל: החיים הם מאבק, התמודדות, ואפשר להתקיים, לשרוד רק אם ננצח ונשלוט. מתוך תפיסת עולם זו עוצבו גם מושגי היסוד בכלכלה: תחרות, שליטה,  ומיקסום רווחים כביטוי המובהק לכוח. כלי החשיבה העוסקים בפיתוח מודלים כלכליים ועסקיים, תיאוריות ארגוניות וניהוליות, ומתודות וכלי ניתוח – מבוססים על הפרדיגמה הזו: תחרות ושליטה, ומיקסום רווחים נתפס כמימוש הפרדיגמה הזו.

הצורך באתיקה:

אבל – המצב הזה יוצר לא מעט בעיות, כי "במלחמה כמו במלחמה".
מחד, עולה הצורך לנסות ולהסדיר מעט את הג'ונגל הזה – ולמנוע כשלים נוסח ויסות מניות הבנקים, אנרון וכד', שעלולים למוטט שווקים. מאידך, חברות עסקיות, הגלובליזציה והכלכלה החופשית מקוממות אזרחים במדינות רבות והביקורת הציבורית גוברת.
כך, התחלנו לדבר על חשיבות האתיקה בעסקים, ועל קודים אתיים [שחלקם כבר נכנסו לתקנונים של חברות עסקיות]. עם זאת, נראה שאימוץ האתיקה לא כל כך עובד. חברות רבות שאמצו קודים אתיים עדיין נתפסות רע בעיני הציבור, וגם לאנרון היה קוד אתי.
הסיבה לכך:
אנחנו אמנם מתכוונים לאתיקה ערכית, אבל אנחנו לא מבינים שאי-אפשר להשתמש בערכים ככלי עזר שאמור להביא תועלת. אנחנו צריכים לאמץ אתיקה לשם אתיקה, ולא כאמצעי להשגת מטרה.
והשאלה – מה עושים?

ה"מוטו" בעסקים – לחשוב מחוץ לקופסה. כולנו אוהבים להתהדר במשפט-המחץ הזה. אז בואו נחשוב מחוץ לקופסה – אבל הפעם ממש מחוצה לה, היינו: מחוץ לתפיסת החיים, והכלכלה כחלק מהם, כמאבקי כוח ושליטה. חשיבה כזו תביא לשינויים מהותיים בתפיסת העולם שלנו – ובהתנהלות שלנו – האישית והעיסקית. 
מהי הקופסה שלנו:
כדי לחשוב מחוץ לקופסה, עלינו להכיר ולהבין קודם כל מהי הקופסה בתוכה אנחנו פועלים.
הקופסה שלנו היא כאמור מערכת סגורה של תפיסת עולם שנובעת מהנחת יסוד שלנו לגבי החיים בכלל: החיים הם מאבק, התמודדות, רק כך אפשר להתקיים, לשרוד: או-או. מתוך תפיסת עולם זו עוצבו גם מושגי היסוד בכלכלה: תחרות, שליטה, ומיקסום רווחים כביטוי המובהק לכוח.
מושגי יסוד אלו אינם נחלת העולם העסקי בלבד. עולם העסקים הוא מראת תפיסת העולם התרבותית-חברתית-אישית שלנו, לא יותר מכך. התרבות שלנו כיום היא ברובה המכריע תרבות של צריכה שבה הצלחה נמדדת בכסף. אנחנו מגדירים עצמנו ומעריכים עצמנו בעיקר לפי מדדים חומריים.
נכון. קיום והישרדות משמעם קודם כל כלכלה. עולם הכלכלה הוא מטבע הדברים הראשון לאמץ לעצמו מושגים אלו, שכן כסף משמעו מילוי צרכים ברמה הראשונית ביותר: אוכל, מחסה, בריאות.
אבל אנחנו פיתחנו סוג נוסף של הישרדות, ושמו אגו: אם אני לא שולט, אם אין לי כוח, אני לא קיים. אין לי ערך.
ונשאלת השאלה: למה אנחנו חושבים ששליטה, כוח וכסף הם התשובה להישרדות ?
בחינה וניתוח של תפיסת עולם זו, מאין היא נובעת ומה תכליתה, מגלים תמונה מעניינת של התרבות המערבית [ופרשתי תמונה זו כאן בהרחבה בסדרת המאמרים על האושר]: מסתבר שאנחנו תרבות שמבוססת כל כולה על מערכות של אכסיומות, ובראשן – אכסיומת הרציונליות הליניארית, קרי: שהתבונה היא רציונלית-ליניארית ואפריורית, וקיימת סיבתיות ליניארית שבאמצעותה ניתן לתכנן מהלכים, לנבא, ולשלוט בתוצאה.
אנחנו מניחים שעל מנת להגיע לשלווה, לביטחון קיומי – אנחנו זקוקים למילוי צרכים, רצונות, ביטול פחד, במילה אחת – ביטול העתיד ואי-הוודאות שבו. ההנחה היא: השלווה שלי תושג כאשר אצליח לשלוט בעולם שמחוצה לי, ולהתאים אותו לצרכי ולציפיותי. המשוואה השלטת היא: שלווה = ביטחון = ידיעה = ניבוי = כוח ושליטה.
משוואה זו מניחה שאכן ניתן לנבא ולשלוט. הנחה זו היא חלק מהאכסיומה הרציונלית-ליניארית. אלא שהנחה זו מקורה בצרכים ובציפיות שלנו שאכן כך יהיה. בפועל – אין לה כל ביסוס. עם זאת – כל משאבינו מופנים אל העתיד, בניסיון לשלוט בו, וההווה נמצא בחסר מתמיד. זו המערכת הקיומית שלנו: מערכת התנייתית שמושתתת על מלחמת הישרדות ופחד, מקורה בצרכים וציפיות – והיא נעוצה בעתיד.
בתוך מערכת הישרדותית כזו קשה עד בלתי-אפשרי להיות ערכי, כי במלחמת הישרדות אין מקום לערכים. מאבקי כוח ושליטה הם ביטוי של אגו, ואגו סותר ערכיות.
טבלת מאסלו
מראה זאת יפה. שני השלבים הראשונים שבבסיס הפירמידה: צרכים פיזיולוגיים בסיסיים וביטחון בקיום הפיזי, הם אכן הצרכים שלנו: אוכל, מחסה, הגנה, וביטחון קיומי. צורך הוא דחף קיומי, הישרדותי, והוא שולט בנו.
אבל שלושת השלבים הבאים, עד לראש הפירמידה – שייכות, זהות ואהבה; כבוד והערכה; ומימוש עצמי – אלו אינם צרכים. אפשר לשרוד גם בלעדיהם. אלא שאנחנו הפכנו אותם לצרכים, ולכן אנחנו תלויים במשוב השיפוטי שיגדיר אותנו ואת זהותנו וכיו"ב [ראו המאמר ""למה קשה לנו להיות מאושרים" והמאמר "הערכה עצמית והגשמה עצמית"].

לחשוב מחוץ לקופסה – שפה חדשה בעסקים:

אני סבורה שיש רק פיתרון אחד: שפה חדשה בעסקים, שפה שנגזרת מערכים.
ראינו שכסף, או מעמד חברתי, אינם ערכים, מכיוון שהם אמורים להביא לאדם תועלת; הם מטרה. גם מושגים כמו עלות, יעילות, תפוקה, ותשואה על ההון, אינם ערכים. אלו שיקולי התנהלות.
אנחנו בתרבות המערבית בחרנו שלושה ערכים בסיסיים שהם למעשה אחד: כבוד האדם, יושר, והגינות. כל שאר הערכים כמו: שקיפות, אחריות, אמינות – הם התפרטויות של שלושת הערכים הללו.
הזיהוי של ערכים ואתיקה נובע מכך שאנחנו בחרנו לקשור את המוסר לאתיקה. כאשר אנחנו מדברים על  אתיקה – אנחנו מדברים על מערכת הכללים הראויה להסדרת חיי החברה, המבוססת על כבוד האדם, יושר והגינות [וכל ההתפרטויות שלהם]. הבחירה שלנו באתיקה ערכית היא טובה וראויה. ואם כך – בואו נממש אותה הלכה למעשה.

שפה זו איננה מדברת במונחים כוחניים של מלחמה, כוח ושליטה, אלא במונחים של יושר, הגינות וכבוד לאדם ולסביבה. מאחר ואין לנו שום אפשרות להביא ארגון עסקי לפעול בדרך אתית, כי אתיקה היא בחירה אישית, אין ברירה אלא לנסות ולשכנע. והנימוק הבא משכנע, ומוכר לשפה העסקית, כי הוא תועלתני לחלוטין: כדאי לעסק להיות ישר, הגון ומכובד, מפני שהתנהגות כזו משתלמת. אין כאן שום אלטרואיזם, שום נדבנות – אבל גם אין כאן אגוצנטריות ואגו-טריפ. אין דבר טבעי יותר מאשר לרצות לעבוד, לנהל עסק – וליהנות מפירות המאמצים, קרי: להרוויח, ולחיות טוב. אבל כדאי לנו לעשות זאת מתוך ההבנה וההפנמה שהתנהלות שהיא ערכית בבסיסה, תשרת את צרכי החברה העסקית שלנו ותעזור לנו להשיג יותר.
כחלק מהשפה החדשה, נגזור את הגדרת מטרת החברה מהערך [כשם שגזרנו את הגדרת החברה העסקית מתפיסת עולם של מאבק], ונקבל הגדרה חדשה לחברה עסקית:
לא גוף חומרי-טכני-מכני שמטרתו לעשות רווחים לבעלי מניות, אלא יישות חיה, אשר מטרתה שאובה מתחום האתיקה, קרי: בין אדם לאדם: לנהוג בכבוד, ביושר, ובהגינות. יישות כזו, בשונה מגוף חומרי, יכולה גם יכולה לאמץ לעצמה ערכים ולהתנהל לפיהם, מכיוון שבמהות הגדרתה נמצא האדם, ולא החומר הדומם.

על מה אנחנו מדברים?
בארגון עסקי מעורבים כמה צדדים, כאשר לכל אחד מהם אינטרסים שונים:
בעלי מניות – רוצים רווח כספי מירבי;
עובדים – רוצים שכר גבוה ותנאי עבודה הוגנים;
צרכנים – רוצים מוצר באיכות טובה ובעלות סבירה;
קהילה/חברה – רוצה שהארגון יתן מקומות תעסוקה לתושבים, ושלא יגרום למפגעים סביבתיים.
במצב הזה – ברור שמתקיים מאבק כוחני בין כל הגורמים הללו.
הדבר היחיד שיכול להיות משותף לכולם הוא הערך !

זהו למעשה החזון: חזון שאיננו ערכי איננו חזון. כי חזון בהגדרה הוא ה-"אני מאמין" [ר' לדוגמה ספרם של קולינס, פוראס/לנצח נבנו] חזון הוא רצון. הוא לא מטרה. וככזה, כמו הערך, הוא איננו מותנה בכלום. ולא רק זאת – הוא זה שמכתיב את ההתנהלות של החברה. לכן מיקסום רווחים לא נמצא בחזון.
כך נפתרת גם הדילמה לכאורה : איך להביא למכסימום רווח וגם להיות ערכי. דילמה-לכאורה – כי התשובה פשוטה: אי-אפשר לעשות זאת. אפשר להגיע לרווחים – אבל לא למקסם אותם.
כאשר אנחנו מציבים את הערך במהות – הכל הופך להיות הרבה יותר פשוט: בכל מה שאנחנו עושים, יהא אשר יהא הארגון – אנחנו נדרשים להיות ישרים, הגונים ועם כבוד לאדם ולסביבה.

"קוד אתי"? סתירה פנימית

לכן אין כל משמעות למושג "קוד אתי". "קוד" פירושו אוסף של חוקים או מוסכמות ששולטים בהתנהגות בחברה. אבל ערך איננו חוק או מוסכמה. הוא בחירה אישית פנימית.
לא רק זאת – במערכת הערכית שבחרנו לעצמנו: יושר, הגינות וכבוד – אי-אפשר לבחור ערך אחד ולדחות ערך אחר. אי-אפשר להיות ישר והגון עם בעלי המניות – ולא עם העובדים, או עם הלקוחות. זה לא עובד. אם בחרנו להיות אתיים – זה כולל הכל, כי כאמור הערכים החברתיים שבחרנו הם למעשה אחד: כבוד האדם, יושר והגינות.
האתיקה בעסקים כפי שהיא כיום היא מס שפתיים מכיוון שאיננה מוטמעת במהות החברה, בחזון שלה. היא משמשת כלי-עזר להשגת מטרות. כך, אני סבורה שלקחת מתוך המכלול שמהווה אתיקה נושא אחד כמו "מעורבות חברתית" ולהגדירו כ"מנוף להצלחה עסקית", פירושו – ההצלחה העסקית היא העיקר, והמעורבות החברתית היא כלי להשיג זאת. לטעמי זו תקינות פוליטית, לא החלטה ערכית.

ערכי האתיקה שבחרנו הם ראויים. אבל הם לא יכולים לבוא לידי מימוש אמיתי כל עוד הם נמצאים בתוך מערכת המונעת על-ידי אגו [שהוא ייצרי], ואשר מושגיה הראשיים הם תחרות, הישגיות, כוח ושליטה.
כך, למשל, יש הבדל עצום בין להיות ישר מכיוון שהחוק מעניש על מירמה, או כדי ש"ניראה טוב" בציבור, ובין להיות ישר מכיוון שאנחנו מאמינים שכך יש לנהוג. במקרה הראשון – היושר תלוי בדבר, ולכן אין לו כל משקל ממשי בהתנהלות העיסקית. ואילו במקרה השני – הוא עצמאי, וממנו נגזרת כל ההתנהלות העיסקית.

איך הערכים הללו מיתרגמים למעשה ?

ככלל – לבטל את המושג "משאב" מההתייחסות לאדם ולסביבה, מפני שמשאב פירושו ניצול, וניצול איננו ערכי.

הצלחה – במונחי חזון ערכי, ולא רווחים בכל מחיר, כי מיקסום רווח לא נמצא בחזון הערכי.
הצלחה של חברה היא במימוש החזון שלה. ללא ספק שיקולים כלכלים הם חלק מהותי בניהול עסק, אבל כאשר החזון הוא ערכי, גובה התשואות הוא משני.

כבוד לאדם – עובד, מתחרה, צרכן – 
התייחסות לעובד רק במונחי עלות ותפוקה איננה התייחסות ערכית. לאסור על קופאיות לשבת במשך שמונה או עשר שעות – זו לא התנהלות ערכית.
יש לנהוג ביושר ובהגינות במתחרה.
יש לספק לצרכן מוצר איכותי במחיר הוגן.

יושר, שקיפות ואחריות – להציג את מצב החברה כפי שהוא, גם אם כרגע איננו מזהיר, ולקחת אחריות גם לגבי כישלונות עסקיים. כי לעיתים גם נכשלים.

אחריות חברתית – אחריות לאנשים ולסביבה. כי פגיעה בטבע היא פגיעה בנו.
אחריות חברתית איננה "תרמתי 20 שעות לקהילה" או "תרמתי X סכום כסף לנזקקים", ובו בזמן המפעל שלי מזהם את האוויר. זהו מס-שפתיים, וזו איננה התנהגות ערכית.

תרבות ארגונית – כאשר דפוסי ההתנהגות של הארגון ושל העובדים נגזרים מחזון ערכי, ההתנהלות בתוך הארגון משתנה. לדוגמה – לא מצפים מעובד שיבלה 20 שעות ביממה בעבודה כסמל למסירות ויעילות, אלא שיקדיש זמן גם למשפחתו, ולתחביבים, מתוך הבנה שעובד כזה הוא יותר מאוזן, וכך יכול לתרום יותר בעבודה. האיזון בין עבודה למשפחה הוא חיוני, והוא אחד הגורמים המרכזיים במניעת שחיקה.
דוגמה אחרת היא תפיסת המוטיבציה.
המושג "הנעת עובדים" שגור בפינו, והוא מתורגם לרוב לתמריצים, ערבי/ימי גיבוש, קורסים, סדנאות וכיו"ב. אבל לא פעם אני תוהה: האם זו מוטיבציה או מניפולציה ?
מוטיבציה נמצאת במוח הרגשי, היא קשורה ללימוד, ולמרכז הגמול. מרכז הגמול הוא אחד הגורמים להתמכרות. לא לחינם כנראה יצרנו את המושג "וורקוהוליק" – מכור לעבודה. הנעה באופן הזה היא מקור לאינטרסים ולמניפולציה. קורסים בהנעה רק מעמיקים את הדפוס ההישרדותי של מצויינות והישגיות וכוח ושליטה. דוגמה נפלאה לכך היא הספר "האיש בחליפה האפורה".
לעומת זאת, כאשר אנחנו פועלים מתוך רצון חופשי – אנחנו לא זקוקים למוטיבציה. הרצון החופשי שלנו הוא הכוח המניע שלנו. הגמול הוא קודם כל ההנאה מהעבודה עצמה, ללא תלות במשובים ובהערכות החיצוניים.

במישור האישי – לכל ההתנהלות הערכית הזו יש גם השפעה עלינו כבני אדם פרטיים.
החתירה לעוצמה, לכוח, לשליטה, לכסף, גורמת לכך שאנחנו חיים במתח: אנחנו בתחרות כל הזמן, אנחנו לחוצים, מסתכלים מעבר לכתף לוודא שלא אורבים לנו ולא מתנכלים לנו, אנחנו חרדים לאבד את מה שהישגנו ואנחנו רוצים כל הזמן עוד [ואין זה משנה כמה כבר יש לנו]. אלו חיים של פחד וחרדה, ואנחנו לא תמיד מצליחים ליהנות ממה שיש לנו.
הסיבה, כאמור: אנחנו מנסים להשיג את השלווה והביטחון הקיומי בתוך המערכת הנוכחית, שהיא מערכת של מלחמת הישרדות. וכבר אמרנו: תחרות, כוח ושליטה סותרים שלווה, נינוחות, ביטחון קיומי, ו-אגו סותר ערכיות.
התנהלות ערכית בה מושגי היסוד הם כבוד לאדם, יושר והגינות, תביא לאורח חיים נינוח ושלו יותר, וגם כאן הארגון העסקי ירוויח. כי עובד שהוא נינוח, בטוח בעצמו ושמח לבוא לעבודה, יתרום הרבה יותר מעובד חרד ומתוסכל. 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יואב  On ינואר 14, 2007 at 9:43 am

    א. בלי להתנשא, אין שום דבר חדש בדברים האלו. כל תאוריות ניהול הידע נשענות בדיוק כזה או אחר על הדברים שלעיל והם נוסחו כבר אין סוף פעמים החל מאמצע שנות ה- 90' במאמרים ובספרי רבים העוסקים בניהול ידע.

    ב. כל הניתוח לעיל מושתת ונשען על ההנחה של כלכלת שוק חופשי ופתוח. יחד עם זאת הניתוח מאבד לחלוטין מתוקפו ברגע שפועלים בתוך מסגרות כלכליות ניאו-פיאודליות שם הנאמנות לפטרון גוברת על כמעט כל שיקול אחר וכל ערכי המוסר הנ"ל מתמוטטים ללא יותר מאשר כלום.

  • נינה  On ינואר 14, 2007 at 11:03 am

    איני מבינה איך ניהול ידע שייך לכאן. יש לנו ברשימות מישהו שעוסק בכך –
    http://notes.co.il/igal
    ובדקתי בעוד מקומות, למשל –
    http://mop.ort.org.il/km/scripts/inner_1.asp?pc=813586205
    יש שם הגדרות והסברים ל-מהו ניהל ידע.
    גם לא ידוע לי שההגדרות שנתתי לערך, מוסר, אתיקה ונורמה מצויות בשפע בספרות. נהפוך הוא. ולכן משתמשים במושגים הללו לחילופין מבלי בעצם להבין מה אומרים.
    למשל – ארגון שביל שמדבר על "שקיפות ואתיקה", כאשר שקיפות היא חלק מאתיקה.
    זו גם הסיבה שמאוד "אין" היום לעסוק בקוד אתי, למרות שאין שום משמעות למושג הזה.
    לו אכן כדבריך הדברים לא היו חדשים, איני סבורה שמישהו היה מדבר היום על קוד אתי.
    לסעיף ב' בתגובתך – נכון, הניתוח כאן מתייחס לכלכלת שוק חופשי ופתוח. ואני מציעה פתרון לבעייה ששוק פתוח גורם. רבים כבר מתייחסים לבעייה הזו – סורוס ושטיגליץ הם רק דוגמה, אבל לא ידוע לי שמישהו מהם מיקד את הפתרון בהפנמת מושג האתיקה הערכית כפי שאני מציעה כאן. עובדה שעד היום ארגון עסקי נתפס כגוף שמטרתו העיקרית היא מקסום רווחים. וכפי שהראיתי, בהתנהלות ערכית אי-אפשר למקסם רווחים.

  • נינה  On ינואר 14, 2007 at 11:05 am

    האתר ברשימות שעוסק בניהול ידע הוא
    http://www.notes.co.il/yigal

  • יואב  On ינואר 14, 2007 at 2:20 pm

    ניהול ידע הוא עולם שלם שמשתרע על פני משולש שיש לו שלושה קודקודים:

    א. תהליכי העבודה הארגוניים.
    ב. טכנולוגיית המידע.
    ג. התרבות הארגונית.

    כל מה שדנת בו נופל תחת המשבצת של תרבות ארגונית ותאמיני לא או אל תאמיני יש ספרות מאד ענפה בעניין הזה. אם תפני ליגאל חמיש הוא גם ישמח להרחיב לך בנושא הזה. למרות שאת הדוקטורט שלי עשיתי בניהול ידע. כלומר, לא משחצנות אלא מהכרה מקצועית פשוטה: אני יודע על מה אני מדבר. רשימת המאמרים שקראתי בתחום ועוסקים בנושא הזה היא ארוכה למדי אבל לא כאן המקום לפרט. אם תרצי תוכלי לפנות אלי בדואל והעביר לך רשימת רפרנסים.

    יחד עם זאת, אם את דווקא מבקשת להתחיל מהתחלה, אז אדם סמית, כתב יחד עם ספר היסוד של הכלכלה המודרנית שנקרא "עושר האומות" גם ספר נוסף שהיה החצי המשלים שלו והוא עסק בשאלות של מוסר. זה היה כבר לפני 250 שנה בערך.

    אבל כל הדיון הזה הוא עקר במידה רבה משום שאת מבססת אותו על כללי התנהגות של כלכלת שוק חופשי וזה פשוט לא עובד יותר. אנחנו לא נמצאים בכלכלת שוק חופשי וכללי ההתנהגות הכלכלייםנשענים על מערכת ניאו-פיאודלית שבסיסה יש נאננות לפטרון. במערכת נאמנויות מסוג זה לאתיקה ולמוסר אין שום משמעות משום שהם נדחקים הצידה על ידי הכבוד והבושה.

    בקיבוץ האוטופי של לפני הרבה מאד שנים הייתה משמעות לכללי האתיקה ולקודים \ ערכים מוסריים. אבל נסי ליישם אותם ב"משפחה" של מאפיה \ יאקוזה \ בנק זה או אחר וכל ארגון גדול או קטן בימינו אלו ????

    אם תשכילי לנסח כללי התנהגות \ אתיקה \ מוסר בחברה ניאו-פיאודלית של היום, לא רק שאלמד בשקידה ובצמא את מה שיהיה לך ללמד אותי אלא אני אפילו מבטיח לספר על זה לאחרים.

  • נינה  On ינואר 14, 2007 at 4:26 pm

    נראה לי שאנחנו מדברים במקביל, ושאתה מחמיץ את העיקר.
    תוסיף עוד 0 ל- 250 שנה של אדם סמית, והגענו ל- 2500 שנה לפני – לאריסטו, שמדבר על הקשר בין מוסר לכלכלה. וכפי שאמרתי בפתיחת המאמר, יש ספרות רבה בנושא, אני מכירה אותה מעט, וגם את נושא התרבות הארגונית, והבעייה היא הבלבול בין המושגים ערך-מוסר-אתיקה-נורמה. אישית לא מצאתי בשום מקום הגדרה מפורשת, ברחל-בתך-הקטנה, למושגים הללו. וגם אתה משתמש בהם בערבוביה.
    איני סבורה שהמאמר קשור לניהול ידע מהסיבה הפשוטה שאני מתבוננת בדברים כמכלול: כהיותנו בני-אדם בחברה. ניהול ידע או תרבות ארגונית הם תחום קטן בכך.
    באשר למערכת ניאו-פאודלית – זו דעתך, ודעתי שונה. לדעתי הניאו-פיאודליזם הוא אחד הביטויים של כלכלה חופשית וגלובליזציה. זוהי בדיוק הנעת עובדים, ומהסוג הגרוע ביותר: הזדהות גמורה עם הפטרון. זו שטיפת-מוח. ולכן שאלתי במאמר: מוטיבציה או מניפולציה…
    הסיפא של דבריך מחזקים את טענתי בדבר הבלבול במושגים. גם אתה משתמש במושג "קודים ערכיים" ו"כללי אתיקה/מוסר", ולדעתי אין למושגים האלה כל מובן. כפי שהסברתי, אין דבר כזה קודים ערכיים/מוסריים, ואין דבר כזה "לנסח כללי התנהגות/אתיקה/מוסר" לחברה כלשהי מהטעם הפשוט שהמושג "קוד אתי" הוא סתירה פנימית. אין חיה כזו.
    אתה מבקש מתכון. ספר הוראות. אבל כפי שכתבתי, אם ארגון מחליט להיות ערכי – כל מה שעליו לעשות הוא מאוד פשוט: להיות ישר, הגון, ועם כבוד לאדם ולסביבה. מה יותר פשוט מזה? איזה קודים וכללים צריך לנסח? האמנם אנחנו לא יודעים מה פירוש להיות ישרים והגונים ועם כבוד לאדם ולסביבה??? אני מתנצלת אם בכך שמטתי את הקרקע מתחת לכמה תחומים, אבל מה לעשות? לפעמים הדברים הם מה שהם, והם פשוטים, וכל המוסיף גורע.

  • סֵג  On ינואר 14, 2007 at 7:43 pm

    אני חושב שהכוחות הכלכליים היום מאפשרים למעט מאוד חברות לעמוד באיזשהו קו מוסרי. בכל אופן, שם הבעיות שמחכות להפתר.
    או שאת תמימה או שאת מתעלמת מהקונפליקט הזה. הוא נמצא במציאות: כאשר אתה פונה לבנק בבקשת הלוואה, כאשר אתה נאבק בשיווק אגרסיבי של מונופולים, כאשר מאבקים משפטיים מפילים אותך וכו'. החיים של חברה טובה הם לא קלים.
    יש כמה דוגמאות, וצריך לחקור אותן.. או פשוט לנסות בעצמך לסלול דרך יפה בעולם העסקים.

    > אז בואו נחשוב מחוץ לקופסה – אבל הפעם
    > ממש מחוצה לה

    נראה לי שהקופסאות שלך מסודרות אחת בתוך השני כמו בבושקות. אני מסתכל על כל הדיבור לגבי ערכים מתוך נק' מבט של בנאדם שמסכים עם הרבה דברים שאמרו בודהא וניטשה. תיודעת.. זה סקפטיות מאוד חזקה.

    בכלליות, אני מעריך את המאמץ שעשית, אבל שטקסט כזה יכתב בעידן שבו קפיטליזם ופוסטמודרניזם הם העיניין.. זה די סוראליסטי.

  • נינה  On ינואר 14, 2007 at 8:57 pm

    זו בדיוק כוונת המאמר: לומר שהמלך הוא עירום, ושהשימוש שנעשה היום בערכים על-ידי עולם העסקים והכלכלה הוא מוטעה, ולעיתים אף ציני ולא ראוי, ועיוות וסילוף של אתיקה ערכית.
    אני לא תמימה, אני מודעת לכך שספק אם הדברים הללו יגיעו למקומות אליהם הם אמורים להגיע, וגם אם יגיעו, לא בטוח שמישהו יהיה מוכן להרים את הכפפה. אבל לפחות שיבינו ויידעו שכרגע הם לא מתנהלים באופן ערכי, וגם אם הם מנסים למכור לנו קודים אתיים וכל מיני כאלה – אנחנו לא קונים את העמדת הפנים הזו.
    ולא, איני סבורה שהטכסט סוריאליסטי, כי הדברים האלה מתחילים לחלחל. יש כיום ביקורת הולכת וגוברת על הקפיטליזם והגלובליזציה, ודווקא מפי המובילים בתחום, כמו שטיגליץ, סורוס, וגם אצלינו יש פרופ' אריאל רובינשטיין.
    עצם העובדה שארגונים מדברים על הכנסת אתיקה מצביעה על כך הם חשים שהקרקע מתחילה לזוז.
    אמרתי: עסקים לא רוצים אתיקה, אבל אין להם ברירה. ומכיון שהאתיקה בעסקים צולעת, אני מציעה פיתרון, שלדעתי הוא היחיד האפקטיבי.
    העניין של ערכים כבחירה אישית נמצא לא רק בבודהיזם וניטשה, אלא גם אצל קאמי, וב-דאו [לאו-צה]. כולם מדברים על אותו הדבר. כאשר אנחנו בוחרים בערכים, וכבוד האדם בראשם – אין כל צורך בציוויים חיצוניים. ואני בהחלט מאמצת את הגישה הזו

  • סֵג  On ינואר 16, 2007 at 1:22 am

    באיזה צורה לאו-צ'ה מדבר על ערכים?

    כרגע הבנתי שאנחנו מבינים דברים דומים בצורה מאוד שונה.

  • נינה  On ינואר 16, 2007 at 11:24 am

    לאו צה, בספר "דאו דה צ'ינג", מדבר על כך שצדק ומוסר וכיבוד אב ואם באו לעולם כאשר שכחנו את הדאו, שהוא דרך העולם. העיקרון שהעולם מתנהל על-פיו. כאשר שכחנו את הדרך הטבעית, היינו צריכים להמציא מערכות שיעזרו לנו להתנהל בעולם. אבל אלו מערכות מלאכותיות.
    בפועל לא צריך אותן, צריך רק להקשיב לדאו ולהתנהל לפיו.
    תרגום מעולה של זה עם הרבה פירושים והסברים הוא "ספר הדרך והסגולה" של דן דאור ויואב אריאל, בהוצאת מפעלים אוניברסיטאיים.

  • סֵג  On ינואר 17, 2007 at 2:29 pm

    > בפועל לא צריך אותן, צריך רק להקשיב לדאו ולהתנהל לפיו.
    כל העיניין של בחירה בערכים יותר דומה מבחינך לאיזה תהליך מדיטטיבי כנה מאשר לבניית תורת מוסר?

  • נינה  On ינואר 17, 2007 at 5:28 pm

    לא כך. איני רואה את הבחירה בערכים כתהליך מדיטטיבי.
    בחירה בערכי כבוד, יושר והגינות היא בחירה מודעת, וכרוכה באמונה שכך טוב, והיא נתונה כל הזמן לשיקול והערכה לפי נסיבות.
    ברגע שבחרנו בערכים שיהוו את המוסר שלנו, אין מה לבנות. הרי כולנו יודעים מהם כבוד, יושר והגינות.
    לכן גם אמרתי שאין כל מובן למושג "קוד אתי

  • סֵג  On ינואר 17, 2007 at 10:21 pm

    > הרי כולנו יודעים מהם כבוד, יושר והגינות.

    אז למה –

    > היא נתונה כל הזמן לשיקול והערכה לפי נסיבות [?]

    אני חושב שבמרחק בין המשפט הראשון לשני, ומהשני אל החיים השותפים, נוצרת תורת מוסר.
    אם לא שם, אולי לעולם לא היה מוסר.

  • נינה  On ינואר 18, 2007 at 9:53 am

    נתתי במאמר את הדוגמה עם הסכין.
    כמו כן, ברור שלגבי ערכים מסויימים חוקקנו חוקים, כי, כמו שכתבתי, אנחנו לא סומכים על בני האדם שינהגו באופן ערכי. אלא שבכך יצאנו מתחום הערך.

  • סֵג  On ינואר 18, 2007 at 1:57 pm

    ברגע שהאדם מהדוגמא יפגוש עוד בחור שעמד מול דילמה דומה, אבל עשה את ההפך ממנו, הם ידברו.. ופרי השיח שלהם יקרא מוסר… תלא חושבת? ההבדל בין ערכים לבין מוסר נראה לי שהוא.. זמן..

  • נינה  On ינואר 18, 2007 at 6:30 pm

    לא, וזהו בדיוק העניין של בחינה והערכה מחודשים כל הזמן.
    הערך הוא ערך. וככלל הוא לא נתון למו"מ. בכל רגע נתון אפשר לשקול ולהחליט על פעולה שאולי תסתור את הערך, אבל הפעולה לא תהפוך לכלל התנהגות.
    הדוגמה הבולטת ביותר היא המתת החסד. הערך אומר: חיי אדם מעל לכל. ובכל זאת, אם חולה שסובל מבקש לסיים את חייו – האם לעזור?
    כך, למרות שכיום יש לנו כבר חוק לגבי זה, עדיין כל מצב נשקל לגופו, וכל בקשה כזו מובאת בפני בית משפט.

  • סֵג  On ינואר 18, 2007 at 10:13 pm

    היית מרוצה עם לחברה מסחרית מסויימת הייתה מערכת משפט פנימית?

  • נינה  On ינואר 18, 2007 at 10:53 pm

    לא הבנתי את השאלה. ל-מה כוונתך?

  • סֵג  On ינואר 19, 2007 at 10:59 pm

    יש הרבה חברות שזרימת המזומנים בתוכן מעידה על כך שהן כלכלית יותר בעלות כוח מכמה מדינות. אם אחת מהן הייתה גם מקימה מערכת משפט בתוכה, היית מרוצה?

  • נינה  On ינואר 20, 2007 at 4:10 pm

    מערכת משפט נשענת על מערכות חוקים. וחוקים, לפחות בדמוקרטיות, נחקקים על-ידי מוסדות נבחרים של המדינה. חברה מסחרית פועלת בתוך מדינה, וכפופה לחוקיה ולמערכת המשפט של המדינה. אם כל אחד יקים לו מערכת משפט משלו, לאן נגיע?
    מעבר לכך, לא ברור לי הקשר שאתה עושה בין ערכים לבין מערכת משפטית.

  • אופיר  On פברואר 16, 2007 at 3:52 pm

    העתקתי איזה קטע ממה שכתבת לבלוג שלי, אני מקווה שלא איכפת לך…..
    http://metoo.blogli.co.il/archives/66

  • נינה  On פברואר 16, 2007 at 4:46 pm

    בשמחה

  • אברום רותם  On אפריל 7, 2007 at 6:37 pm

    אמנם לא בטוח שהתגובה רלוונטית (על סקלת הזמן) אבל עדיין כדאי לאמר: כתבה נחמדה וממוקדת בהחלט. לא מבין את הצורך שלה אנשים כאן להראות כמה הם יודעים וכמה הכותבת לא מבינה ולא יודעת שאחרים כבר דברו על זה.
    אז מה? כדאי להתמקד בתוספת עניינית ולא להטיח שוב ושוב שזה נדוש, וכולם כבר דברו על זה וכו'. אף אני, הדל באלפי מנשה, למדתי מכאן מספר דברים. ונכון – הזליגה לניהול ידע ועוד לא בדיוק עושה טוב לנושא, אבל ס"ה כל הכבוד לך גב' רמון, ושתפי אותנו ברעיונותיך, גם אם לא נערכו ושופצו עי אקדמאים זעופי עפעפיים ומגודלי אגו.
    רק טוף!

  • צחי צויג  On ספטמבר 5, 2007 at 12:48 pm

    נינה,
    אני שמעתי הגדרה מוצלחת יותר למושג ערך והיא שערך הוא עיקרון שאדם חי על-פיו וגם מוכן לשלם מחיר אישי מסויים כדי לקיים אותו.

  • נינה  On ספטמבר 5, 2007 at 2:52 pm

    הגדרה זו זהה לדעתי עם הגדרתו של לייבוביץ' – להוציא עניין העיקרון. ואני סבורה שיש בעייה לחיות לפי עקרונות. כי עקרונות זה משהו מאוד לא גמיש, ואילו החיים מאוד דינמיים, ולא אחת לא תואמים עקרונות.
    לכן ליבוביץ מדגיש את העניין של בחינה ושקילה מחדש של הערך בכל סיטואציה. ולכן הוא אומר שהערך לא שולט בנו אלא אנחנו בו.
    אם אנחנו נכנסים לעקרונות – אני סבורה שמהר מאוד נגלה שהעיקרון שולט בנו.
    לכן אני סבורה שאין לזהות ערך עם עיקרון.

  • טלי  On ינואר 4, 2010 at 3:09 am

    היי
    מהי הפרדיגמה של תיאורית הבחירה הרציונאלית?
    יש לי עבודה בנושא אתיקה באקדמיה ושאלת המחקר שליה האם סטודנטים מעתיקים יותר מסטודנטיות?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: