כמה מחשבות על אכילה רגשית, דיאטה, וכל המסביב

כבר כמה זמן שאני עוקבת בעניין אחר השיח כאן ב"רשימות" בנושא השמנה ומשקל-יתר, דיאטות, רזון, מבנה הגוף האידיאלי…
זה התחיל עם רוני גלבפיש [כרגע היא בחופשה] שעוסקת רבות בדימוי הגוף ומה שמעוללות לו מה שהיא מכנה "מפלצות הנורמות", המשיך עם הסיפור המרגש של בטינה פקר שהביאה יעל ישראל תחת הכותרת "מפלצת ושמה שומן", דרך כתבה אחרת של יעל "לא פגשתי אישה שמרוצה מהמשקל שלה"; דינה ראלט, שהצטרפה לאחרונה ל"רשימות", פתחה צוהר מעניין כשהציגה היבט פיזיולוגי לנושא תחת הכותרת "דאגת הגוף", ודרורית מ-ישראבלוג כתבה פוסט בהשראתה…
הנושא מטריד, מציק, מדיר שינה מעיני כמה, אבל אני סבורה שניתן לפתור אותו אם מנסים להבין את הגורמים לו מההיבט של הבנת התודעה ודפוס החשיבה, ואיך הם פועלים.

ניתוח מבנה התודעה שלנו מעלה שהוא נעוץ בצרכים וציפיות [שנמצאים במוח הרגשי], והם אלו שמנהלים את חיינו במידה רבה. הבעייה היא, שמימושם תלוי גם בעולם החיצון שייענה לנו, וכאן מתחילה מערכת מעגלית של ניסיון לשליטה בעולם מחד, ושל תלות במשובים מאידך.
הצורך בשליטה והחשש מהמשוב מבסס את האינטראקציה שלנו עם העולם: התניות, ייחוס, תרגום, ציפייה למשוב חיובי, מניפולציות וציפייה לתמורה. התודעה שלנו מתייחסת לעולם ולחיים כמצב מלחמה: או-או. זהו הדפוס הליניארי של הרציונליות. ומי ששולט בנו הוא המוח הרגשי, לא ההגיוני.
באופן הזה אנחנו חווים בהווה חוויה מתמשכת של חסר, של אין, של חשש. החסר הרגשי הזה חייב להתמלא במשהו… חלק מההתמודדות שלנו עם החסר שאנחנו חווים בהווה בא לידי ביטוי באכילה.

ככלל, אוכל הוא צורך קיומי. כדי לשרוד צריך לאכול. ואוכל זה גם דבר מהנה. בימים כתיקונם הגוף משדר לנו מתי היא שבע, ואין צורך להמשיך. אבל כאשר אנחנו אוכלים כתגובה למצבי לחץ וחרדה וחסר – זוהי אכילה רגשית. נדמה לנו שהגוף משדר: אני רעב, עוד אוכל. אבל זה המוח הרגשי שמשדר זאת.
אכילה רגשית היא אחת מהתגובות של המוח הרגשי לתיקון מצב של חסר. הסיבה – המוח לא יכול לעבוד על ריק. המוח הוא מערכת חשמלית שנמצאת בתנועה כל הזמן. חוסר תנועה הוא מוות. אז אמנם המוח הרגשי מייצר חוויות חסר כל הזמן – אבל הוא צריך פיצוי על האבדן הזה. למלא את החסר; הפיצוי – פירושו להזרים תחושות חיוביות ומהנות למוח.
אכילה, בעיקר של מתוקים, משחררת דופאמין וסרוטונין למוח, חומרים שאמורים להרגיע ולהעניק תחושת הנאה. אבל – מאחר ואנחנו נמצאים בחוויה של לחץ, חרדה, כעס, והגוף מפריש גם קורטיזול ואדרנלין – נהייה בלגן בגוף, ובפועל הדופאמין והסרוטונין לא מצליחים להוריד את רמת הלחץ והכעס.
אז אולי לפרק זמן קצר אנחנו מצליחים להירגע מעט – אבל התחושה הזו לא מחזיקה מעמד זמן רב, כי התחושה השלטת היא של חסר וחשש. ואז אנחנו חוזרים למקרר או לקופסת הנישנושים… והמעגל מסתובב לו… וההרגל הזה מתקבע לדפוס. מרכז הגמול במוח הרגשי למד שאכילה מרגיעה מעט, ואנחנו מגיבים באכילה על כל תחושת לחץ וחסר. אפשר לומר שזהו סוג של התמכרות. 
זוהי אכילה לא מתוך רצון, אלא מתוך צורך. וצורך הוא דחף הישרדותי. הוא לא נשלט. הוא שולט בנו.
לכן גם הדיאטות לא עוזרות. כי גם דיאטה היא צורך. כאשר אנחנו פוצחים בדיאטה, פשוט הוספנו צורך על צורך, ולא פתרנו כלום, ואולי אף החרפנו את המצב. כי כעת הוספנו לחיינו עוד לחץ ועוד מלחמה: מלחמה במשקל.
כאמור, כאשר אנחנו פועלים על-פי צרכים ודחפים ונורמות ותלות במשובים [מוח רגשי] – אנחנו במצב מלחמה: הילחם או ברח – ואין לנו אפשרויות אחרות. אנחנו משתמשים באכילה כבריחה, כפיצוי, ככלי מניפולציה… 
אנחנו אוכלים: בגלל שאנחנו כועסים על דברים שקרו לנו שלא בצדק לדעתנו, ואנחנו מרגישים חסרי-אונים ופגועים, ורוצים לפצות את עצמנו ; כדי למרוד או להעניש מישהו  כדי לשמור על עצמנו ולמנוע מאחרים להתקרב אלינו כי אנחנו פוחדים להיפגע, וככה יש לנו צידוק להישאר בבית ; בגלל שנורמה חברתית אומרת שרזה זה יפה ואנחנו מתביישים בגוף ; בגלל ש-עוד אלף ואחת סיבות.
אבל – מה קורה בפועל ? האמנם העולם משתנה ? האם השגנו את הצרכים והציפיות שלנו ? לא. יש כאן אשלייה. תחושת החסר לא באמת מתמלאת. והיא לא מתמלאת, כי הריק שיש בהווה שלנו לא יכול להתמלא באופן הזה. אכילה כזו היא אמצעי מלאכותי. זהו טיפול בסימפטום, ולא בבעייה.

אם אנחנו רוצים לצאת מזה – עלינו לטפל בבעייה.
איך? לשנות את התודעה שלנו, את האופן בו אנחנו מתייחסים לחיינו ולעולם. לעבור מתודעה שמתבוננת בעולם דרך צרכים וציפיות ונורמות וחסר וחשש מהעולם = מוח רגשי, לתודעה שיודעת להתבונן בעולם באופן הגיוני, ולכן איננה בחוויית-חסר. אני סבורה שפסיכולוגיה לא תעזור כאן, כי מדובר בשינוי דפוס חשיבה שהוא זה שמעצב הרבה מהחוויות הנפשיות שלנו. גם פעיל
ות גופנית
, שמביאה לתחושת שיחרור והרגשה טובה, לא תעזור לאורך זמן כל עוד דפוס החשיבה עצמו לא משתנה. 
יש לשנות את דפוס החשיבה. לצאת מהמלחמה המדומה שמתנהלת בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין העולם, לקבל את עצמנו כפי שאנחנו, ולחיות בשלום עם עצמנו ועם חיינו – ועם העולם. וזה אפשרי. כי המוח הוא מכונה לומדת, ואפשר לאמן אותו לראות ולהבין ולהתייחס לדברים כפי שהם.
כאשר אנחנו פועלים על-פי המוח ההגיוני, אנחנו מפסיקים לפעול מתוך דחף, ומתחילים להתנהג מתוך מודעות ומתוך רצון חופשי. ברגע שיש מודעות, כאשר המוח ההגיוני שולט – זה כמו הדלקת פנס בחושך. בחושך אנחנו פוחדים. לא באור. כאשר אנחנו מפסיקים את פעולת המוח הרגשי שמשדר כל הזמן חסר ואין וחשש – המוח ההגיוני מזהה מה שיש, והוא במצב של מלאות. במצב הזה, אין כל צורך במילוי חסרים ובפיצוי. ואז אנחנו אוכלים כשאנחנו רעבים, ונהנים מכך. אנחנו לא נדחפים לאכול.
חוויית יש מעניקה לנו תחושת מלאות לאורך זמן, וכמובן מורידה לחץ וחרדה. זוהי מלאות ריאלית, לא פיקטיבית [כזו שנוצרה על-ידי אמצעים פיזיים של אכילה]. 
אני סבורה שההבנה הזו משנה לא רק הרגלי אכילה. היא משנה את מכלול ההתייחסות שלנו לעצמנו ולעולם – היא משנה את החיים שלנו.

ואגב דיאטות – בואו לא נשכח עובדה אחת פעוטה: כמו כל דבר בטבע, גם אנחנו באים בצורות ובגדלים שונים. לחלקינו מבנה גוף רזה, לחלקינו מלא, ואין דבר כזה "גוף אדיאלי". זו הכתבה מלאכותית של נורמה, נורמה היא אופנה חולפת [זוכרים את הנשים והגברים של רנואר?…], והגיע הזמן להפסיק לתת לה להכתיב לנו את חיינו. ואם מעצבי האופנה הם אכן כה כשרוניים – שיעצבו בגדים שיתאימו ויחמיאו ויהיו מהממים לבני אדם על שלל צורות גופם, ושלא ידרשו שהגוף יתאים עצמו לעיצוב שלהם. זה לא הגיוני. זה גם לא מראה על הרבה כישרון לדעתי…  

עם זאת, חשוב להבהיר: לא תמיד הגורם להשמנה הוא רק באכילה רגשית, קרי: בתודעה שמתנהלת על-פי דפוסי החסר והחשש של המוח הרגשי. לעיתים ישנם גורמים פיזיולוגיים כמו מבנה גוף, גיל, חילוף חומרים, סוג האוכל, פעילות גופנית. מנסיוני בשיחות עם אנשים, לא פעם שני ההיבטים הללו משולבים. אבל עדיין, שינוי ההיבט התודעתי; דפוס החשיבה, עוזר במידה לא מבוטלת גם לפן הפיזיולוגי.
ונקודה נוספת: האמור כאן חל גם לגבי הבעייה ההפוכה: אנורקסיה…    

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יעל ישראל  On אפריל 26, 2007 at 11:38 pm

    למוח הגיוני, חשיבה הגיונית. את טוענת שאין צורך בטיפול פסיכולוגי. ולא הבנתי את עושים זאת. ידוע שבטיפול התנהגותי קוגנטיבי עובדים על מה שנקרא "חשיבה הגיונית", לצאת מזה שהרגש מכתיב לנו התנהגות, ולפענח הכול לפי ההגיון האובייקטיבי, כמה שניתן. האם לזה את מתכוונת?
    כי אחרת, אם לא בטיפול מסןג התנהגותי קוגנטיבי, איך את מציעה לשנות את החשיבה ?

  • דינה ראלט  On אפריל 27, 2007 at 12:50 am

    שאלו אותי למה אנחנו לא מרגישים שבעים כשאנחנו מגזימים באכילה? חשבתי על זה הרבה והגעתי למסקנה שגם תחושת השובע מנוהלת על ידי השרירים. יעל בטח תשמח לשמוע את זה…כל עוד "דאגת הגוף" קיימת, אין סיכוי להרגיש שובע….פרט כמובן לשובע טכני כשהקיבה מתפוצצת או כשעושים את הניתוחים הנוראיים של קיצור הקיבה…

  • יעל ישראל  On אפריל 27, 2007 at 8:16 am

    במקרה שלי, קשה לומר שממתקים מעניקים שובע, לכן אני לא בטוחה שזה נכון. הבעיה שלי היא עם ממתקים בלבד. באוכל אני לא מגזימה, אוכלת ממש ממוצע. לכן אני תוהה אם זה עובד גם במקרה שלי – תחושת השובע של השרירים, זאת אומרת.

  • תא  On אפריל 27, 2007 at 9:36 am

    אם שובע זה לא לחוש רעב – אני חושבת שאנחנו כן מרגישים שבעים כשמגזימים באכילה.

    אם שובע זה לחוש תחושת רווחה וסיפוק של בטן מלאה באופן נעים, אז כשאנחנו מגזימים באכילה אנחנו לא מרגישים שובע כי הבטן שלנו לא נינוחה, היא מלאה מדי. ובדרך שונה, כך זה גם לגבי הממתקים: ממתקים לא מעניקים שובע כי הם עושים בטן עצבנית.

  • נינה  On אפריל 27, 2007 at 9:43 am

    השינוי התודעתי הוא שינוי דפוס החשיבה. כלומר – להבין שדפוס החשיבה שלנו עובד במבנה של או-או. הסברתי זאת בפירוט מה במאמרים על האושר, ויש ברשימה כאן קישור.
    הטיפול הקוגניטיבי של הפסיכולוגיה עדיין עובד בתוך דפוס החשיבה הקיים, ולכן הוא לא נותן פיתרון. הוא רק מצליח להעלים, להדחיק לזמן-מה את הרגשות. גם את אומרת שברגע שעזבת את הפסיכולוגית שלך, הכל חזר.
    הפסיכולוגיה נותנת קביים – אבל מחזיקה אותם אצלה. וכאשר עוזבים את הטיפול – נשארים בלי קביים – ונופלים.
    בעבודה שאני עושה עם אנשים התהליך הוא יחסית קצר, והשינוי הוא ממשי. על אותה מטאפורה – אני מלמדת אנשים ללכת, בהתחלה עם קביים – ואחר-כך לבד, חופשי. ובכל מקרה – הקביים אצלם. לא אצלי.

  • דינה ראלט  On אפריל 27, 2007 at 12:15 pm

    האמת שהיה צריך להפריד את הדיון באכילת היתר של המתוקים מכלל המזונות. התשוקה הכמעט בלתי נשלטת למתוק לא קשורה רק לשובע, הראו למשל שאכילת מתוקים מקלה על כאבים, ראו קישור.
    אולי בגלל זה התשוקה הייחודית למתוק מאפיינת את הלא-שמנים, השמנים הם אוכלי כל…
    http://www.eurekalert.org/pub_releases/2005-12/mcsc-aso121505.php
    הסוכר מגיע במהירות אל המח ועוקף הרבה מנגנוני בקרה, לא בכדי ממליצים לאכול משהוא מתוק לפני בחינות.
    אכילת המתוק מקדמת את עצמה ולכן הפיתרון העיקרי להפסיק את הבהלה הזאת היא חרם מוחלט על דברי מתיקה לפחות לתקופה מסוימת…אני אישית כבר 20 שנה לא אכלתי דברי מתיקה אז אני מדברת רק מהזכרון

  • מיכל  On אפריל 28, 2007 at 5:37 pm

    ונשמעת נכונה.

    יש לי שאלה בקשר למשפט האחרון שלך, לגבי אנורקסיה. בא להסביר איך את רואה את זה?

    כלומר אני יכולה להבין את העניין של המלחמה של הפרט עם עצמו בנושא האנורקסיה, אבל קצת פחות מתחבר בכיוון של אכילת מתוקים, ושחרור דופאמין (עודף דופאמין, אגב, יוצר סימפטומים סכיזופרניים, לא?) וסרוטונין כדרך לפרוק מתח, כי המחלה מאופיינת בהיעדר אכילה. אז כאן אנחנו מדברים בעצם על היפוך תגובה?
    ה'פסיק' הזה לא מתחבר.

    תודה מראש

  • מיכל  On אפריל 28, 2007 at 5:38 pm

    "בא להסביר…"
    הכוונה כמובן "בא לך להסביר…"

  • נינה  On אפריל 28, 2007 at 8:34 pm

    לא בטוחה שהבנתי את שאלתך.
    ברור שבאנורקסיה אין מה לדבר על אכילת מתוקים, כי פשוט לא אוכלים. אבל הסיבות לאי-האכילה דומות למדי לאכילת יתר, מאחר ומדובר בדפוס חשיבה.
    גם אנורקסיה היא תגובה רגשית לנורמות, למשובים, ניסיון למשוך תשומת לב הסביבה, להעניש את הסביבה וכד'.
    האם זה עונה על שאלתך?

  • מיכל  On אפריל 29, 2007 at 8:35 am

    לא בדיוק עונה. כי למשל יש את ההסבר של אכילת יתר כמענה קיצוני לתחושת חסך. מענה של המוח הרגשי במקום זה ההגיוני. וכאן זה הרי לא מסתדר. ומה שנראה לי הוא שיש כאן היפוך תגובה משולב עם עוד כמה עניינים. מנגנון ההרס נראה לי שונה בכמה מישורים, וגם מקומפלקס באופנים אחרים.
    גם נראה לי שבאנורקסיה, הנסיון למשוך את תשומת לב הסביבה אינו מג'ורי. זהו חלק מהשקר החברתי, שהאנורקטית מקבלת על עצמה ללא שאלות. אם להיות רזה מאוד זה העניין, האנורקטית תהרוס את עצמה ותפגע בעצמה כדי לעמוד בסטנדרט הזה. זה אינו רצון למשיכת תשומת לב, לדעתי, אלא התבטלות מוחלטת של הפרט אל מול דרישות חברתיות. גם כאן, מוח רגשי, אבל באופן שונה. אולי אעלה פוסט על איך אני רואה את זה.

  • דינה ראלט  On אפריל 29, 2007 at 9:20 am

    נראה לי שאנורקסיה אפשרית רק כשמנתקים לחלוטין את מנגנוני הבקרה האוטומטיים, כמו המתואר בדאגת הגוף. במצב כזה של אין קשר בין מידת האכילה ובין דאגת הגוף, אפשר להפסיק לאכול לחלוטין ובמצבים קשים גם לאבד חיים. הבעייה נכרת בעוצמתה כשרוצים לתקן את החולי וזה מאד קשה כי לגוף חסר כבר המנגנון הטבעי-אוטומטי לאכילה וצריך להכתיב אכילה מ"עמדת פיקוד" אחרת. אני לא מומחית בנושאי אנורקסיה, אבל נראה לי שבגלל זה שילוב אנורקטי-בולמי (עדיין קיימת אכילה שנובעת מצרכי הגוף) יהיה קל יותר לטיפול ממצבי אנורקסיה.

  • נינה  On אפריל 29, 2007 at 11:23 am

    המוח הרגשי מנהל אותנו בשוטף. כך שהסיבות גם הן דומות.
    לתפיסתי גם אנורקסיה היא ניסיון למשוך תשומת לב מהטעם הפשוט שכך משיגים דאגה מהסביבה.
    נכון שיש כאן גם עניין של נורמות – דוגמנות וכו', וגם התחילו להילחם בזה. אבל שוב – גם בעניין התבטלות בפני נורמות – זה עדיין כדי להיות מקובלת, לקבל אהבה, תשומת לב.
    עם זאת, מאפיין די בולט באנורקסיה, לפחות לידיעתי, הוא התעללות מינית בגיל קטן. וכאן נכנס לתמונה הגועל מהגוף, הרצון לנקות אותו, המחשבה שאולי כך יירתעו ממנו ולא יפגעו בו יותר.
    דינה – לא יודעת מה לומר לך לגבי ניתוק מנגנוני בקרה. ייתכן וגם זה מרכיב במערכת המסובכת הזו של אנורקסיה.

  • מיכל  On אפריל 29, 2007 at 11:47 am

    דינה: בקשר לניתוק מנגנוני בקר אוטומטיים וכו' – אלו קיימים בכל הפרעות האכילה, ולדידי גם אכילה משולחת רסן, הגורמת להשמנת יתר, לאורך זמן, היא הפרעת אכילה.
    בקשר לשילוב אנורקטי בולמי – בולימיה קשה יותר לריפוי מאנורקסיה. זו עובדה. היא כביכול פחות מסוכנת, ואינה נראית לעין, ואינה מביאה למוות כתוצאה מהרעבה, אך לטווח הארוך, היא קשה לריפוי הרבה יותר.
    נינה: עניין משיכת תשומת לב מהסביבה לטעמי אינו נכון. בדיוק (!!) כפי שאינו נכון שאדם בדיכאון משמר את מצבו כדי לקבל תשומת לב ואהבה מהסביבה.
    והעניין עם ההתעללות המינית בגיל צעיר כמאפיין די בולט באנורקסיה – מאיפה זה? מניחה שיש מקרים שבהם התעללות מינית מגיעה לזה, כמו שהיא מגיעה לאופנים אחרים של הרס עצמי, אך זה אינו תהליך המוביל לאנורקסיה, כפי שזה אינו מאפיין של אנורקסיה, אלא של הרס עצמי ופגיעה עצמית. ההסבר שכתבת (ש"…אולי כך ירתעו ממנו ולא יפגעו בו יותר") קיים גם במקרים של השמנת יתר, ושוב, באופנים נוספים של מנגנוני הרס עצמי.
    באנורקסיה יש שילוב של הסברים, והתעללות מינית בהחלט אינו מאפיין.
    נינה – יש גם סתירה במה שאת אומרת: מצד אחד את אומרת שאנורקסיה היא כלי למשיכת תשומת לב מהסביבה , ומנגד את אומרת שזהו כלי ליצירת רתיעה מהסביבה.
    ולי נראה שאולי חסר מידע, וההסברים נשלפים יותר מידי בקלות.

  • נינה  On אפריל 29, 2007 at 12:16 pm

    לא רואה סתירה בין הדברים. משיכת תשומת לב מהסביבה היא גם ניסיון להסב תשומת לב לבעייה.
    ולגבי דיכאון – השאלה באיזו רמה. לא מעט מדכאונות קלים עד בינוניים הם ניסיון לתשומת לב ואהדה. וזה הגיוני, כי כאשר אנחנו בדיכאון, לרוב הסביבה מתייחסת יותר, מנסה לעזור, ולעיתים באופן בלתי מודע התמיכה הזו גורמת להישאר במצב הזה. היא גם משמשת לא אחת עילה לאי-התמודדות עם דברים בחיים, כי ממי שבדיכאון לא מצפים שיתמודד.
    צריך לזכור, כמו שאת אומרת, שהדברים משולבים.
    הדרך שאני מציעה היא להתחיל דווקא מדפוסי התודעה: להבין למה אנחנו כל כך תלויי צרכים וציפיות ומשוב – וזה לרוב פותר הרבה פלונטרים, ומחזיר לדרך המלך.

  • מיכל  On אפריל 29, 2007 at 12:36 pm

    לגבי הגישה שלך וההסברים בהקשר של שינוי דפוס התודעה: אינטואיטיבית זה נראה לי מאוד נכון, ואכן התרשמתי ממנה עמוקות (ללא ציניות בכלל).

    רק חושבת שיש סטייט אוף מיינד מסויים שנדרש לצורך עבודה שכזו, ובגרות, ולא תמיד הם קיימים, וכאן לדעתי אמורה להכנס הפסיכולוגיה.
    פסיכולוגיה במובן הרחב של המילה, ולאו דוקא טיפול דינאמי וארוך טווח.

    גם בדכאון, אם קיים בכלל ההיבט של תשומת לב ואהדה סביבתית, הוא מינורי. הסביבה גם לא תמיד תומכת. לפעמים התמיכה היא על פני השטח כשמתחת יש כעסים וציפיות מהדכאוני שיקח את עצמו בידיים וכו'. בהיבט הפסיכולוגי דכאון הוא הפניה של כעסים ואגרסיות (בריאות בכמותן ובאיכותן) שהצטברו פנימה כלפי הפרט במקום החוצה.)
    ויש עוד המשך ארוך וכואב של אשמה (שקיימת חזק במצב של דכאון לאחר לידה) וסבל פנימי עמוק.

  • נינה  On אפריל 29, 2007 at 1:35 pm

    אין כל צורך במצב תודעה מיוחד לעבודה כזו, ואולי זה יפליא אותך, אבל הגישה הזו עובדת גם אצל ילדים, ואצלם זה יותר קל, כי עד גיל 10-12 דפוסי הצרכים והציפיות והתלות במשוב עדיין לא הוטמעו והתגבשו.
    כעס ותוקפנות הם הביטוי של פחד. סבל פנימי עמוק הוא במקרים רבים – אם כי לא תמיד – תוצאה של חשש וניכור – שגם הם אופן של פחד. לכן אני חושבת שהפחד הוא זה שמעצב את התודעה שלנו, את דפוס החשיבה, לכן אני אומרת שדפוס החשיבה שלנו הוא הישרדותי [כי פחד הוא הישרדותי], וברגע שמבינים את מקור הבעייה, אפשר לפתור אותה.

  • מיכל  On אפריל 29, 2007 at 5:01 pm

    איכשהו ה'שיחה' התרחקה מהמקום שבו היא התחילה.

  • נינה  On אפריל 29, 2007 at 10:26 pm

    (-:

  • מיטל  On יולי 26, 2007 at 12:21 pm

    להצליח בכוח המחשבה החיובית

    בהקשר של הנאמר להנאתך מאות מאמרים בנושאים אושר, אהבה, הצלחה, שמחה, מודעות, תת מודע, ביקורת, דפוסי התנהגות, חשיבה, התמודדות, בטחון והערכה עצמית, כח המחשבה, פתרון בעיות, כוח הרצון, חשיבה חיובית, פילוסופיה, ניהול ועוד.

    http://eip.eliadcohen.com

  • נינה  On יולי 26, 2007 at 3:16 pm

    אבל כל אסופת המאמרים שהבאת בקישור אינה קשורה לדברים שאני מדברת עליהם.
    אני גם לא סבורה שמחשבה חיובית היא המפתח להצלחה. זה עוד מתכון מסוג אותם מתכונים שבסוף מסתבר שלא כל כך עובד.
    ואם עשית זאת כדי לפרסם אתר – לא זו הדרך.

  • מיטל  On יולי 26, 2007 at 3:25 pm

    כדבריך בעיות איכלה הן רק סימפטום של משהו נפשי. ולכן התמודדות נפשית היא דווקא כן משהו שצריכים אותו בכל מקרה. נכון או לא ?

  • נינה  On יולי 26, 2007 at 3:51 pm

    אלא סימפטום של דפוס חשיבה. אני סבורה שיש הבדל בין דפוס חשיבה לרגש. תחושות ורגשות נובעים במידה רבה מדפוסי חשיבה.
    ההתמודדות היא ברמת החשיבה והתודעה, לא התחושה.

  • אלדד זכאי  On ספטמבר 18, 2007 at 2:13 pm

    לאור מחקר שנעשה לאחרונה בארה"ב נמצא כי מעל ל 75% מהאוכלוסיה בעולם המערבי סובלת מאכילה ריגשית. הגורמים המזרזים והדוחפים אותנו לאכול אכילה ריגשית בעולם המערבי הם בעיקר, לחץ, ריבוי ריגושים ותופעה מאוד ייחודית לעולם המודרני שנקראת: פריק קונטרול – הרצון להיות בשליטה כל הזמן. אכילה ריגשית נמצאת בעיקר אצל אלה שחייבים להיות בשליטה כל הזמן. חלק ניכר מהאנשים טוען שאכילה ריגשית מאופיינת בעיקר באכילה כפייתית – זוהי טעות נפוצה. אכילה ריגשית חלה גם אצל רזים שלא נוטים לבלוס ולבלוע. ממליץ בחום לקרוא באתר: http://emotional-eating.org
    האתר אמנם באנגלית אך יכול להניב לכולם תובנות נוספות.

  • נינה  On ספטמבר 19, 2007 at 8:34 am

    תודה. אקרא.
    כן, אני מסכימה עם כך שאחד הביטויים של אכילה רגשית הוא אנורקסיה.

    עם זאת, אני סבורה שהרצון להיות בשליטה כל הזמן איננו רצון, אלא צורך, וכצורך – הוא שולט בנו.
    הרחבתי מעט על עניין הרצון והצורך בסדרת המאמרים על האושר שנמצאים כאן באתר.

  • תום  On אפריל 17, 2008 at 4:24 pm

    יש כאן כתבה מצויינת שמדברת על אכילה רגשית שכתב רוני מייזליש, עובד סוציאלי, שעובד עם הפרעות אכילה
    http://icsometics.co.il

  • תום  On אפריל 17, 2008 at 4:25 pm

    אופס, הלינק לכתבה הוא זה
    http://icosmetics.co.il/Article.asp?newsid=39

  • נינה  On אפריל 30, 2008 at 1:05 pm

    תודה, תום.

  • נינה  On יוני 22, 2009 at 10:48 pm

    אני מבקשת לכבד את האתר ולא לשים תגובות שאינן רלבנטיות ושהן בגדר פירסום אישי.
    תודה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: