תמונה זו צולמה ב-1994 בעת הרעב הגדול בסודן על-ידי קווין קארטר.
בתמונה ילדה קטנה מוכת רעב מנסה לזחול בשארית כוחותיה לעבר מחנה אוכל של האו"ם, שנמצא במרחק קילומטר. עיט צופה בה, מחכה בסבלנות.
קארטר נתקל בילדה שעה שהסתובב באזור. בעוד הוא מסדר את חצובת המצלמה כדי לצלם אותה, עיט נחת לידה. בשקט, כדי לא להפריע לעיט, הוא מיקם עצמו בזווית הטובה ביותר לצילום, וחיכה כעשרים דקות בתקווה שהעיט יפרוש כנפיו. לבסוף צילם את התמונה, גירש את הציפור, וצפה בילדה הקטנה שעה שחידשה את מאבקה לקום ולזחול.
אחר-כך, כך סיפר, התיישב מתחת לעץ, הדליק סיגריה, דיבר עם אלוהים ובכה.
לא ידוע מה עלה בגורל הילדה.
הצילום היכה בהלם וזיעזע את העולם, וזיכה את קארטר בפרס פוליצר.
תגובות
לא כל כך הבנתי האם הפוסט הזה מבקר את התהגותו של קארטר או לא, האם את שואלת שאלות בדבר אמנות, עבודה דוקומנטרית? מה?
סה"כ הסיפור כשלעצמו הוא סיפור מוכר, הייתי שמח אם היית מרחיבה בשאלות שנובעות ממנו
את הצילום הזה ברשימות. בטח לא ידעת. עדיין מזעזע.
http://www.notes.co.il/eti/20719.asp
רק אצלי זה מתחבר לצלם שצילם את האיש השרוע על הכביש?
בשני המקרים ה'תפקיד' לכאורה מונע מהאדם לעשות את מה שהאינסטינקט מורה.
ואם יש משהו שמצער אותי באיש השרוע על הכביש הוא ההתאכזרות בבני משפחתו שצריכים היו לראות את הוידאו הזה, בטלויזיה וגם ברשת, בנוסף על הכאב שהם כבר חווים ממילא. לכאורה, למה לצנזר, ולמעשה, איך אפשר שלא לצנזר כזה דבר? איך משדרים את זה?
בעצם יש כאן היפוך מהתמונה שהעלית, שכן מבחינתי, התקשורת היא העיט בהתגלמותו.
לכאורה, התקשורת צילמה את האיש שעל הכביש, אך למעשה היא תעדה את עצמה.
לבועז – במדור הזה אני מביאה סיפורים כפי שהם, וכל אחד מוזמן לקחת מהם מה שהוא רוצה.
עם זאת, אני מודה שכאן מעט סטיתי ממנהגי, והכותרת שנתתי לסיפור הזה מעידה על כך.
הסיפור מזעזע לא רק מההיבט של הרעב הגדול, אלא יותר מכך שהצלם חיכה עשרים דקות כדי לקבל צילום טוב, ואחר כך לא טרח להרים את הילדה ולשאת אותה למחנה האו"ם. זה מה שהכי מזעזע כאן לדעתי.
ל-A
לא ידעתי שזה כבר פורסם.
ל-א.ט. –
נכנסתי וקראתי, ויש לי רק הערה קטנה:
נכון שקארטר התאבד לאחר שלושה חודשים, ונוהגים לשייך זאת לזעזוע שלו מהתמונה.
אבל המציאות לא כל כך תומכת בזה. כפי שתראי בקישור שהבאתי –
לאחר שהצילום התפרסם בכל העולם – ההצלחה "עלתה לו לראש", הוא התפטר מהעיתון בו עבד, הפך לפרילאנסר וניסה להשיג עוד תמונות כאלו, לא כל כך הלך לו, הוא נקלע למצב כלכלי קשה, חזר לשתות, נכנס לדיכאון, ולבסוף התאבד.
התקשורת תפקידה לתעד ולהביא לידיעת העולם אירועים, גם קשים.
אבל אני סבורה שעדיין, בראש ובראשונה, אנחנו בני אדם, וגם אם צלם תיעד משהו, הוא יכול להצטרף ולעזור.
עקרונית זה נכון, אך כפי שבאסון המסוקים צולם תיק של חייל מזירת הארוע (ושם החייל כתוב על התיק), וזה היה נורא, בין היתר מאחר ועדיין לא הודיעו למשפחות, אך לא רק, כך גם כאן, אינני חושבת שצריך היה לפגוע כך במשפחה. תחשבי על זה שכעת התמונות יצרבו בזכרון שלהם, ויתווספות לכאב שקיים ממילא. תקשורת יכולה גם לגונן. לא על עצם העובדה שאף אחד לא עזר (והדעות חלוקות אם אכן זו התנהגות נכונה בהתחשב באפשרות שהכביש היה נחסם ובכך שבעצם רוב האנשים לא היו יודעים מה לעשות ואולי אף מפריעים) אלא על כבוד האדם המוטל על הכביש, שאני מניחה שלו היה נשאל לא היה מעוניין שיצלמו אותו כך, ועל בני משפחתו, שכעת התמונות האלו לא ירפו מהם.
הערה: התגובה הקודמת שלי נוסחה ביעף, ולכן" ואם יש משהו שמצער אותי באיש השרוע…" אמור להיות "ואם יש משהו שמצער בצילומי האיש השרוע…"
למיכל- קצת קשה לקשר את זה לצלם שצילם את האיש שרוע על הכביש במיוחד כי היתה זאת מצלמת אבטחה…
לנינה- אמנם כולנו בני אדם דבר ראשון אך אדם העוסק בעשיה דוקומנטרית צריך להחליט האם הוא מתערב בסביבתו באופן אקטיבי זאת לא החלטה כל כך פשוטה כפי שאת מנסה להציג.
ונגיד והוא היה מרים את הילדה, היא היתה שורדת עוד 20 דקות? שעה? איפה שאר הילדות שלא נכנסו לפריים אך הוא ראה… אין לי תשובה לשאלות האלו ולדעתי צריך לשלב את האמנות עם האקטיביזם אבל קשה לומר שהתמונה הזאת היא סמל לאיבוד צלם אנוש של קארטר, היא יותר מכל תעוד של איבוד צלם האנוש של כולנו (בחברה המערבית)
לא כל צילום צריך לפרסם. צריך להפעיל שיקול דעת.
במקרה של קארטר – אני סבורה שהצילום הזה היה חשוב – אבל מכאן ועד לחכות עשרים דקות, ואחר כך להשאיר אותה שם – המרחק אינסופי. וזה מה שמזעזע כאן.
לדעתך לא היה צריך לפרסם צילום כזה?
וערוצי התוכן ברשת לא השאירו את הצילומים שם, במצלמת האבטחה.
דעתי שונה. אני סבורה שהתערבות אקטיבית במקרים האלו כלל אינה כרוכה בחשיבה או בהתלבטות. פשוט עוזרים ככל שאפשר.
ייתכן והילדה לא היתה שורדת. אז מה? לפחות מישהו היה מרים אותה, מחבק אותה, וזה מה שהיא היתה מרגישה ברגעיה האחרונים.
אגב – בפריים ההוא לא היו עוד אנשים.
אנחנו לא יכולים להציל את כל העולם, ולא תמיד העזרה שאנחנו מגישים אכן עוזרת. אז מה? לעצור ולחשוב "בשביל מה? ממילא זה לא יעזור?" אני שוללת זאת לגמרי. מנסים לעזור. זה מה שחשוב ומה שמשנה.
כאן, מובן שלפרסם – הוא אנונימי ומראה את גודל הזוועה, ובכך תפקידו.
אני חושבת שכאן הקו בין רייטינג גרידא לבין עזרה אמיתית והבאה לתודעה ציבורית הוא די ברור, לא?
הרבה פעמים בתור אקטיביסט יצא לי ששאלתי את עצמי את השאלה למי זה משנה מה שאני עושה.
נדמה לי שבמקרה הזה למשל העזרה היתה בעיקר למצפון של קארטר של "הנה אני לא כמו כל המערביים אני בא ועוזר". לא שאני אומר שבמצב הנתון לא הייתי הולך ועוזר, אני רק מצביע שוב על כך שאת מנסה לשפוט את מעשיו של קארטר בלי להכניס את "העזר הפוטנציאלית" שלו לפרופורציה הראויה. דרך אגב תמונה מזעזעת כזאת שמגיע למערב עוזרת בעקיפין להרבה יותר מילדה אחת.
לא הבנתי שהתכוונת לאיש השרוע- אכן פירסום מזעזע
וזה מה שחשוב.
כשאני עושה משהו, אני עושה אותו כי אני חושבת שיש לעשותו, ולא בשביל מישהו אחר. אולי בגלל זה אין לי התלבטויות.
בכל מקרה לדעתי עדיין הדיון לגבי עשייה דוקומנטרית "סטרילית" מול דוקו-אקטיביזם הוא דיון ארוך ועמוק יותר מ"לי זה משנה" למרות שברור שבסופו של דבר אפשר לסגור כך כל דיון. אני בעצמי עוד לגמרי מתלבט בהרבה פינות של הנושא זה לא כזה פשוט, זה לא תמיד שחור מול לבן,
לסיום דוגמה לדוקו אקטיבסטים שאני מאוד מעריך:
http://www.activestills.org
כנראה שלא הסברתי עצמי.
האמירה "לי זה משנה" אינה זהה ל"ככה". הכוונה היא, שכאשר אני מאמינה במשהו, אני משתדלת לפעול למענו ללא קשר ל-מה יגידו, מה יחשבו, האם זה ישנה למישהו או לא.
אני נגד ניסויים בבעלי-חיים, אז בין השאר אני מקפידה לא לקנות מוצרים של חברות שעורכות ניסויים בבעלי-חיים. אז אולי זה טיפה בים, ואולי החברות הללו ממשיכות לעשות מליונים – אבל זה לא אכפת לי. אני אישית עושה את מה שאני רואה לנכון. ואם עוד אנשים יעשו כך – בסוף לכולם יהיה כוח להשפיע.
לגשת לנושא בראש של "למי זה משנה" זו לדעתי הרמת ידיים מלכתחילה.
תודה על ההפנייה – אקרא
לאחר מבט ממושך בתמונה וקריאת הרשימה לא יכולתי שלא להקביל בין קארטר לעיט שהמתין לשעת הכושר. שניהם יושבים וממתינים לשעת הכושר הנכונה בה כל אחד ישביע רעבונו. ההבדל העקורני הוא קיומו של מצפון ומוסר. הדעת אינה סובלת את החיכיון ואי הושטת היד לילדה הגוועת.
להתבונן דרכו. לא חשבתי על זה. תודה.
מגיע בלי קשקשת ועומס מילים מייגע
וצודקת נינה שהניחה לדברים כפי שהם.
בועז,
לא כל דבר צריך לטחון במטחנת מילים
עד שמרוב טחינה לא רואים את המשמעותי
הצילום מדבר בעד ובפני עצמו, כל השאר מייגע.
אמירה ביקורתית נוקבת בואו רק נתבונן ולא נדבר על דברים. איך לא חשבתי על זה קודם?
זה מזכיר לי מהומות שהיו בלוס אנג'לס לפני כמה שנים, ומסוק צילם מלמעלה במשך דקות ארוכות איך שוטרים מרביצים מכות איומות ונוראות למישהו שהם תפסו. אני כל הזמן חשבתי שאם המסוק היה מנמיך קצת יותר, הוא היה יוצר כזאת מערבולת אוויר ואבק, שהיה מאלץ את השוטרים להפסיק להרביץ ולברוח. יכול להיות שבחישוב קר הצלמים הועילו לעניין יותר, כי אחר כך השוטרים נעצרו ונענשו, והיה הד תקשורתי עצום. יכול להיות שגם לא יכלו להנמיך, בגלל מכשולים מסוכנים, כמו חוטי חשמל וכדומה. אולי. אבל אני בכל זאת חשבתי: אתה רואה שנותנים למישהו מכות רצח – אז אם זה לא מסכן אותך, מה מונע אותך מפשוט לנסות לעצור את זה וזהו?
יכלו גם לצלם, ןאחר כך להנמיך במידת האפשר ולמנוע את המשך האלימות.
טרקבאקים
[…] במה שונה האירוע הזה מהאירוע שלהלן [כתבתי על כך בעבר], צילום שזיכה את הצלם בפרס […]