מוות כטריגר לאושר

בשנים האחרונות אנחנו עדים לתופעה מעניינת – ועצובה: אנשים שעל סף מוות מגלים את החיים – ואת האושר. הרבה בלוגים נפתחים בנושא, דוגמה מפורסמת היא The Last Lecture , והרבה מהתובנות הללו מתקשרות לתפיסת האושר שאני מציעה.
הדברים הנאמרים בבלוגים הללו אינם חדשים. במהות הם סיפור ההתפכחות כאשר אנחנו ניצבים בפני איום ממשי על חיינו. ואז אנחנו מגלים שהחיים הם לא מה שחשבנו: הם לא קורים בעתיד, הם לא מטרות, הם לא כוח ושליטה – הם כאן ועכשיו, ב"זוטות" של היומיום.
בחרתי להביא כדוגמה את הספר של יוג'ין אוקלי "המרדף אחר אור היום", כי הוא מדבר על הדברים הללו מההיבט של עולם העסקים והקריירה.

בגיל 53, יוג'ין אוקלי הוא מנכ"ל ויו"ר של אחת מ-4 חברות ראיית-חשבון הגדולות בארה"ב.
הוא עבד קשה כדי להגיע לתפקיד הזה, והתפקיד מאוד תובעני, למרות שמאוד נהנה ממנו: תפקיד מלא בלחץ, חסר-מנוח, יומן מלא וגדוש ל-18 החודשים הבאים, עבודה כל הזמן, גם בסופי שבוע, ועד השעות הקטנות של הלילה. הוא החמיץ כמעט כל אירוע בביה"ס של הבת שלו; כמעט ולא יצא לחופשות עם אשתו – כי תמיד צץ איזה משהו חשוב וקריטי בעבודה שהצריך את התערבותו… אבל בסך-הכל הוא מחשיב עצמו לבר-מזל.
לאחר תקופה קצרה של כאבי ראש וסחרחורות קלות, הוא הולך להיבדק – בלחצה של אשתו כמובן, שגם קובעת לו תור,,, והוא מקבל הודעת מוות: יש לו גידול ממאיר מפושט במוח, ונותרו לו עוד כ- 3 חודשים לחיות.
התהליך שהוא עובר כאשר נודע לו על מותו המתקרב – הוא קורא לזה "מסע רוחני", רמה חדשה של מודעות.
אלא שהמודעות הזו היא בעיקרה לחיים, פחות למוות. המודעות הזו היא שינוי הרגלי ההתייחסות לחיים. וזה מה שיפה כאן – וגם מה שעצוב. כי זה מה שקורה לרובינו: אנחנו "מתעוררים" לבחון את חיינו רק כאשר אנחנו ניצבים מול טרגדיה, או מול סיום לא צפוי של החיים.

כעת החיים נחלקים עבורו לשניים. הוא מדבר על "חיי הקודמים" מול "החיים כעת".
התובנה המרכזית אליה הוא מגיע, וממנה נגזרות כל השאר:
אי-אפשר לשלוט בכל. חייבים לדעת להרפות, ולהתרכז ריכוז מלא במה שעושים באותו הרגע.
הוא מבין שצריך להפסיק לחיות בעתיד ובעבר. זה מתיש לחיות בעולם שאף פעם לא קיים. זה גם די טפשי, הוא מודה, כי התברכנו בעולם כה מרתק כאן ועכשיו.
צריך ללמוד לחיות בהווה. בחייו הקודמים – כפי שהוא מכנה אותם – בעבודה, העתיד והעבר נלחמו במוח, הוא חשב עליהם כל הזמן, והם סילקו כל סיכוי לחוות את הדבר הרענן, הנתון באופן מלא – ההווה.
הוא מודה, שיכול להיות שחלק מההתעסקות הכפייתית והמתמשכת הזו בעתיד ובעבר, או אפילו רובה, מונע על-ידי האגו: להיראות בעיני אחרים כחבר תורם בחברה. אבל התנהלות כזו הופכת את החיים ברגע ההווה לקשים מאוד.
הוא מבין שהוא צריך ללמוד להישאר ברגע ההווה, ולהיות מודע לגמרי לכאן ולעכשיו, ובכך יקנה לו זמן רב, שמעולם לא היה לו. באופן פרדוכסלי, דווקא כעת, כשלא נותר לו זמן רב לחיות, הוא מבין שיש בידיו זמן עצום. הזמן של ההווה.

כעת הוא גם מבין שצריך לשנות את תפיסת הזמן שלנו. הוא מבין שהצצה בשעון וניהול תמידי של זמן – הם עניין של גישה לחיים. הם לא מחוייבי המציאות. זוהי גישה שחושבת שאפשר לשלוט בכל ולנהל הכל. אלא שהמציאות שונה. היא אקראית, ואי-אפשר לשלוט בה ולנהל אותה. אי-אפשר לשלוט בזמן. אבל כן אפשר לשלוט באנרגיה שלנו, לשלוט באופן בו אנחנו מחלקים אותה.
שינוי תפיסת הזמן מביא גם לשינוי מושגים:
מחוייבות, בעולם העסקים, הפכה למילה נרדפת לזמן. מחוייבות נמדדת על-פי מספר שעות שמוכנים לעבוד, על-פי נתח הזמן שאדם מוכן לגזול מהמשפחה שלו. ומחוייבות באופן הזה הפכה גם ל-"אמינות". אם הקדשת כמויות עצומות מזמנך, המסקנה היא שהפגנת מחוייבות. אם לא נתת כל-כך הרבה זמן, הרי שרמת המחוייבות שלך חשודה. הזמן הוא אבן-הבוחן.
כעת הוא מבין שמחוייבות היא לא זמן, והיא לא אמינות. מחוייבות היא עומק, מאמץ, תשוקה. רצון להיות במקום מסויים ולא במקום אחר. ברור שכרוך בה גם זמן. אבל הדרך הטובה ביותר למדוד מחוייבות היא לא על-ידי הזמן שהאדם מוכן לוותר עליו; המדד היותר מדוייק הוא האנרגיה שהאדם רוצה להשקיע. מידת הנוכחות שלו.
והוא מבין שיש להחליף את המושג "מחוייבות" במושג "מודעות".

כתוצאה מכך, הוא משנה את תפיסתו גם לגבי התפקוד האנושי. במילים אחרות – הוא הפסיק לשפוט.
הוא היה רגיל לתפקוד אנושי ברמות גבוהות מאוד. וציפה לכך גם מאחרים. בעולם העסקים המדד להערכת אנשים היה יכולת, יעילות, איכות. ציפייה מעצמו ומאחרי מעל ומעבר. מהחוויות היומיומיות שחווה במרפאת ההקרנות, הבין שיעילות איננה מדד שאפשר להשתמש בו. לא כולם יכולים לתפקד ברמה שאתה רוצה, או שהם רוצים. הם פשוט לא מסוגלים, גם אם ינסו. הוא הבין שסובלנות כלפי אנשים פירושה סובלנות לחוסר-שלמות. זו ההבנה שאנחנו לא אלוהים – ששלמות איננה מושלמות. שלמות היא גם מעלות וגם מגרעות.

כעת הוא גם מבין שיכול היה לעשות את הדברים אחרת, ונכון יותר. וייתכן שאז הוא היה מנהל טוב יותר, יצירתי יותר בניסיונות לחיות חיים מאוזנים יותר, לבלות יותר זמן עם המשפחה. תמיד הוא יצא מנקודת הנחה שחייבים לעשות הפרדה ממשית בין הבית למשרד. או-או. וכעת הוא מבין שזו חשיבה צרה מידי, שהגבולות שלו היו נוקשים מידי. וכעת הוא מצטער שעבד כ
ל כך קשה, ודחק בעצמו כל הזמן. והוא אומר: "הלוואי שידעתי אז איך להיות ולהישאר בהווה, כפי שאני יודע עכשיו."

כחלק מהחזרה לחיים בהווה וביטול תפיסת הזמן הליניארי של עבר-הווה-עתיד, הוא חוזר להעריך את הטבע, לראות באור חדש את תהליכי הטבע. הוא מתחיל לשמוע את רחש הבריזה בעצי האורן, להריח את העצים, לראות ציפורים בצבעים מדהימים – הוא מתחיל לחוות את הדברים כפי שהם. הוא כבר לא מודע לחוויה – הוא החוויה, הדבר עצמו.
הוא מבין שצריך להיות ספונטניים, ושלעיתים קרובות המושלם כרוך בלא מתוכנן. כלומר – כדי שמשהו יהיה מושלם – צריך שלא תהייה אידיאה בראש שקודמת לו!
– – – – –

השאלה היא: למה לעבור את השינוי התודעתי הזה רק כאשר אנחנו על סף מוות? למה לא להתחיל לחיות את החיים כפי שהם עכשיו? שלא לדבר על כך שהמוות יכול לנחות בכל רגע, בכל גיל…

משל טיבטי מספר על יונה, שטורחת כל הלילה ומציעה את מיטתה, אבל השחר מפציע לפני שהספיקה ללכת לישון.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חגית גרוסמן  On יוני 21, 2008 at 1:23 pm

    אני אסירת תודה על דברייך. אשתדל להפיץ אותם כמה שיותר. חיזקת בי דברים ששכחתי. האידאות אינן מניחות לנו להתרצות ולהסתפק ותפיסת האו – או גם היא שגויה. תפיסת גם וגם הכרחית
    שוב תודה

  • דפנה לוי  On יוני 21, 2008 at 2:38 pm

    אולי כי האדם לומד רק מהניסיון הפרטי שלו, ועד שהוא עצמו לא נמצא "שם" הוא בעצם לא למד דבר. כן, לצערי אני מכירה סיפור דומה מאד מקרוב. בימים שאני "זוכרת" את ה"לקח" אני מאד משתדלת ליישם.

    בכל מקרה – אכן חשוב להפיץ את הרעיון כל הזמן

  • אבי  On יוני 21, 2008 at 2:40 pm

    כרגיל הניו-אייג' מלאי חנפנות לעשירים ולמבוססים (עוד מעט תגיע גם הטענה שהוא מצליח כי הוא ראוי להצליח בגלל האנרגיות הטובות שלו). וכרגיל הניו-אייג' לא מתייחס לאדם הפשוט.

  • נינה  On יוני 21, 2008 at 3:31 pm

    חגית – תודה. (-:
    דפנה – זה לא חייב להיות כך. אפשר להפנים גם בלי להיות "שם", למרות שאני מודה שלפעמים אנחנו שוכחים.
    אבי – לא חושבת שזה ענין של ניו-אייג', ואני חושבת שאלו תובנות שמתייחסות לכל האנשים. יש היום הרבה מאוד בלוגים של מי שאתה מכנה "האדם הפשוט" שעוסקים בשאלת החיים מול המוות, והתובנות במהות הן אותן תובנות.

  • מיכל  On יוני 21, 2008 at 4:33 pm

    במידה. הכל במידה. כלומר אני מאוד מסכימה עקרונית וגם מעשית עם מה שיוצא כאן, אלא שאני מאמינה שאנשים כן אמורים ואכן מתכננים את עתידם. לפחות קצת.
    אם זה במידה, התכנון, אז היונה תוכל להירדם ולישון שנת ישרים, על מיטה מוצעת פחות או יותר 🙂

    ושבוע טוב לך

  • נועם  On יוני 21, 2008 at 6:47 pm

    התובנות האלה של הנוטים למות אינן תקפות כלל. הן דומות אולי למבטו של הזקן, שכבר השלים עם פרידה מסוימת מהחיים.
    דווקא אבי רומז לדבר הנכון. להרפות ממאבק החיים יכולים בעיקר המבוססים. האחרים שעושים זאת הם אלה שנתמכים על ידי אחרים, ומי שאינו נתמך שוקע בעוני.
    הדחף להשיג ולשלוט בעולם הוא שמקדם את האדם.

  • נינה  On יוני 21, 2008 at 8:26 pm

    מיכל – ברור שכך. הכל במידה.
    (-:
    נועם – לא מסכימה איתך. פשוט בגלל שאיני סבורה שהחיים הם מאבק במהותם. הדחף להשיג ולשלוט בעולם קידם אותנו טכנולוגית, אבל לא יותר מכך, ולדעתי להיפך: הוא ישמיד אותנו.
    אנחנו לא יכולים לשלוט בעולם. אין מה לעשות. אולי, אם יש לך זמן, קרא מעט ממה שכתבתי על האושר. יש במאמרים הללו הסברים מפורטים.

  • חנה בית הלחמי  On יוני 21, 2008 at 9:32 pm

    בטיימינג שבו ריעננתי פוסט ישן על האושר. אני עונה לך כאן על תובתך שם 🙂
    ראשית, זה המסע שאני מנסה לעשות עם א/נשים שיש לי את הזכות ללוות בקונסטלציות שונות (כמנחה, מרצה, מאמנת או יועצת) – לסדר מחדש את הפאזל של החיים כך שיכלול מערכת של איזונים ומיצוי גבוה יותר של כל פלחי גלגל החיים. מאוד קשה לעשות את הסוויץ', אבל אפשרי. אני חייבת לומר בצער, שבדר"כ יש טריגר לשינוי, מהסוג שהיינו שמחים לחסוך מעצמינו. הספר של ללור אינו נותן "נוסחה" – וכאן אני מגיבה בעצם לדברייך. הספר נותן נקודת מבט ושורה של הנחות / שאלות / היגדים שראוי לקחת בחשבון ולעבד, בדרך אל האושר. היגדים מאוד בסיסיים, כמעט טריוויאליים.
    הנה לינק לשם – ואתן גם שם לינק לכאן, כי אני סבורה שהפוסטים "מדברים" אחד עם השני ונותנים, יחד, תמונה רחבה יותר על פשטותו של האושר.
    http://www.notes.co.il/hanna/45250.asp
    בנוסף, כתבתי לא מזמן פוסט (אמוציונאלי, אני מודה) ושמו "האם זה הדבר האחרון שנרצה לעשות בחיינו?". עצם העמדת השאלה מניבה לעיתים תשובות, המסייעות לנו לשנות פרספקטיבה על החיים.
    http://www.notes.co.il/hanna/42804.asp

  • אביב  On יוני 21, 2008 at 10:07 pm

    כנראה שצריך להתרחש אירוע טראומטי כלשהו בכדי שנהיה מוכנים לותר על תפישות העבר שלנו ולהתחיל לפעול לפי תפישות חדשות

  • נינה  On יוני 21, 2008 at 10:14 pm

    אני סבורה שהשינוי אפשרי, ומנסיוני הוא לא כל כך קשה לביצוע.
    המוות כטריגר לשינוי הוא אכן מצער, אבל אפשר לחסוך אותו.
    לגבי הספר עליו את מדברת – רשימת הסעיפים שם נראית לי כמו רשימת מכולת.

    לגבי הכעס – השבתי לך בפוסט שלך
    http://www.notes.co.il/hanna/42804.asp

  • נינה  On יוני 21, 2008 at 11:24 pm

    אביב – ממש לא הכרחי. אפשר לשנות תפיסות גם מתוך רצון לשנות אורח חיים
    (-:

  • חנה בית הלחמי  On יוני 22, 2008 at 10:48 am

    כמעט כמו ספרות נוער – והרשימה אינה רשימה אחת אלא לקט מסקנות מכל מיני ארועים, כל ארוע ומסקנתו. כפי שאמרת – אפשר ובקלות. דווקא, לעיתים, טקסטים ורשימות בסיסיים ביותר, עושים את העבודה. יש מי שנצמדים למשל לסעיף של "שמש וים גורמים אושר לכולם" ובעזרת עבודה יישומית פשוטה ויומיומית (צעדה על הים, וכיו"ב) מייצרים מרחב להכלת האושר בחייהם.
    חשוב לי לעיתים להזכיר שאושר – אינו אומר שלא יקרו לי דברים עצובים בחיים, או שהכל יהיה תמיד נפלא. אושר הוא לתפיסתי *גישה לחיים*, וככל שהגישה מוטמעת בי עמוק יותר, כך יגדל מרחב האושר בחיי.
    ותודה על התגובה שם, הגבתי לה 🙂

  • ערן  On יולי 19, 2008 at 9:16 am

    מפני להתעסק עם פחד המוות, ממציא לעצמו אחד איזה מין מושג של אושר הקיים בהווה?
    אולי זה אפילו נעשה איזשהו יעד, אישי וגם חברתי, לעבוד עד אפיסת כוחות: אם התשתי את עצמי בתפקיד הבכיר שלי, עשיתי כל מה שיכולתי. עכשיו אני יכול לפרוש. ולחילופין- אני כ"כ חרוץ, הייתי יכול לעשות כל תפקיד אבל גופי בגד בי.
    אין אושר.

  • נינה  On יולי 19, 2008 at 7:38 pm

    אני סבורה שאין קשר בין הפחד מהמוות לבין אושר. הספר אותו הצגתי כאן הוא רק דוגמה להתנהגות שרווחת אצל הרבה אנשים כאשר הם מעומתים מול מותם. זוהי ההבנה שהחיים מורכבים מהרבה רגעים קטנים ויפים, ושבסופו של דבר אין כל טעם להרוג את עצמנו בקריירות וכד' ותוך כדי כך להפסיד את החיים עצמם.
    ואני ממש לא מסכימה עם הסיפא של דבריך. יש אושר, ואם תתבונן בחייך, אני בטוחה שתמצא שם הרבה מאוד רגעי אושר. כי האושר הוא לא איזה מצב של טוב טוטאלי. הוא חוויה של טוב בהווה, וכחוויה הוא בא והולך, והוא מופיע יחד עם חוויות אחרות, כמו כאב וצער.

  • יוסי  On אוגוסט 16, 2008 at 5:38 pm

    From "Pensees" #172 by Blaise Pascal (1623-1662):

    We do not rest satisfied with the present. We anticipate the future as too slow in coming, as if in order to hasten its course; or we recall the past, to stop its too rapid flight. So imprudent are we that we wander in the times which are not ours, and do not think of the only one which belongs to us; and so idle are we that we dream of those times which are no more, and thoughtlessly overlook that which alone exists. For the present is generally painful to us. We conceal it from our sight, because it troubles us; and if it be delightful to us, we regret to see it pass away. We try to sustain it by the future, and think of arranging matters which are not in our power, for a time which we have no certainty of reaching.

    Let each one examine his thoughts, and he will find them all occupied with the past and the future. We scarcely ever think of the present; and if we think of it, it is only to take light from it to arrange the future. The present is never our end. The past and the present are our means; the future alone is our end. So we never live, but we hope to live; and, as we are always preparing to be happy, it is inevitable we should never be so.

  • נינה  On אוגוסט 16, 2008 at 8:07 pm

    כן, בהחלט. תודה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: