הסיפור של אגם ויקטוריה

***פרק זה הוא חלק מהספר "על חיות כאלה ואחרות וכדור אחד עגול", הדן בנושאי אקולוגיה, חברה, ערכים ומוסר ***

בהמשך לפוסט של שחר שילוח, הנה כמה מהנושאים הבעייתיים המוצגים בסרט "הסיוט של דארווין".   הסרט "הסיוט של דארווין" [2004] מספר את סיפורו של אגם ויקטוריה במערב טנזניה. זהו סיפור של אסון חברתי ואסון אקולוגי כאחד. אגם ויקטוריה הוא האגם הטרופי הגדול בעולם, ואגם המים המתוקים השני בגודלו בעולם. [הראשון הוא ימת סופיריור בצפון ארצות הברית וקנדה.] הוא מוצא נהר הנילוס. הלב של אפריקה. הוא נחשב לערש הולדתה של האנושות. כיום הוא מספק את עיקר תצרוכת דג נסיכת הנילוס לאירופה. אבל דג נסיכת הנילוס אינו דג מקומי לאגם. עד לפני כארבעים או חמישים שנה היו בו הרבה מיני דגים, אבל אז מישהו הביא כמה דגי נסיכת הנילוס בדלי ושפך אותם לאגם. מההיבט האקולוגי – אגם ויקטוריה היה אגם חי ושוקק חיים עד לפני כמה עשורים. כאמור, לפני כארבעים או חמישים שנה מישהו החליט לערוך "ניסוי מדעי קטן": אחר צהריים אחד הוא הביא כמה דגי נסיכת הנילוס בדלי אחד ושפך אותם לאגם. זה אינו דג מקומי. הוא טורף שהרס את השרשרת האקולוגית של האגם. כך, אחרי אלפי שנים של אבולוציה פורחת, 210 מינים של אמנונים נעלמו לפתע. לאמנונים, שניזונים מאצות ומפסולת, היה חלק גדול בשמירת הבריאות והחיוניות של האגם. כיוון שנטרפו ונעלמו, האצות צומחות פרא, האור לא מגיע, ורמות החמצן באגם יורדות כל הזמן. התוצאה – מים אפלים ועכורים. דג נסיכת הנילוס מאיים להפוך את האגם השני בגודלו בעולם לבור עקר. "זוהי משמעותה של השונות הביולוגית", אומר קאופמן, העומד בראש צוות שחוקר את האגם; "לשונות ביולוגית יש השלכות גם על בני האדם. במקרה של אגם ויקטוריה, המערכת האקולוגית מאבדת את יכולתה לקיים את בני האדם התלויים בה." [גלילאו, מותו של אגם, גיליון 7 נובמבר/דצמבר 1994] ההיבט האנושי קשה אף הוא. "אמנם כשנסיכת הנילוס הגיע הוא התחיל לאכול את כל הדגים האחרים", אומר מנהל המפעל לעיבוד דגים במואנזה, עיר על גדות האגם, "אבל מבחינה כלכלית זה טוב. אם הדג הזה לא היה גדל באגם ויקטוריה, אני לא יודע איזו עבודה הם היו מוצאים. כל ערי החוף תלויים לחלוטין בדג נסיכת הנילוס". הנה דוגמה בוטה לאי-קיימות : שהרי הקניבליזם של נסיכת הנילוס, שטורף גם את צאצאיו, ישבש מתישהו את התבניות של ענף הדיג המסחרי… הבנק העולמי ומוסדות אחרים מימנו את הקמת המפעל. ראש משלחת האיחוד האירופי לדר-א-סלאם [בירת טנזניה] בא לדיון בנושא מפעלי הדגים, הוא דווקא מרוצה מהמצב, והוא מסכם: "מפעלי הדיג של טנזניה הם ענף הייצוא הגדול ביותר של טנזניה לאיחוד האירופי. נעשתה עבודה רבה כדי להבטיח שאיכות הדגים תשתפר. זה הוביל לכך שבשנת 1999 פקח של האיחוד האירופי אמר שכעת זה בסדר, ואפשר להכניס את הדג הזה לשוק האירופי. אני חושב שהאיחוד האירופי עשה עבודה מצוינת, כי עכשיו כל התשתיות כאן במצב טוב. וכישורי היזמות של תושבי מואנזה יעשו את השאר. ראינו את מפעלי הדגים ואני חושב שהם ברמה עולמית מבחינה תברואתית ובאופן שהם מתנהלים. פשוט מצוין." הנאום המרוצה הזה אומר הכל: כל מה שנמצא מחוץ למפעל – לא קיים. אכן, המצב במפעל טוב, אולם במקביל אנחנו עדים לעוני המשווע בכל איזור החוף. "כישורי היזמות" של תושבי מואנזה הם בהישרדות בסיסית! מחלות, תמותה מאיידס, נערות-ילדות שעוסקות בזנות, אבל היו רוצות ללמוד ולצאת מהמעגל הזה, חבורות של ילדי רחוב יתומים שמסניפים דבק שייצרו מעטיפות ניילון של הדגים שחוממו על מדורה ונתונים לפגיעות מיניות, "כפרים" שהם בעצם מחנות עבודה הפזורים לאורך גדות האגם, ללא רופאים, ללא בית חולים או מרפאה. אחד מהעובדים אומר בהומור שחור: "ברגע שאדם לא יכול לעבוד יותר, הוא צריך לחזור הביתה, כי כאן אף אחד לא יעזור לו. והעברת גופה מכאן הביתה עולה הרבה כסף. עדיף שיסע באוטובוס או במכונית קטנה כשהוא עדיין חי. דמי הנסיעה לא גבוהים. אבל ברגע שאתה מת, המחיר משתנה." האגם סיפק בזמנו מזון רב לדייגים שגרו לחופו. אמנונים נחשבו למעדן. הפרנסה היתה בשפע. אבל לא נותרה כמעט דגה. לילות של דיג מעלים שלל דל ביותר. את נסיכת הנילוס דגים בספינות דיג גדולות בלב האגם, מקום אליו סירות הדייגים הקטנות לא מגיעות. את מה שנותר ממפעלי עיבוד דגי נסיכת הנילוס, המפעלים מוכרים לאנשים, הפריחה הכלכלית לכאורה הרסה את מרקם החברה המסורתית. מיעוט הדיג המסורתי הביא אנשים לעזוב את הכפר ולהגר למחנות העבודה של המפעלים ולפחונים בצידי המפעלים, לקנות את שאריות הדג המעובד – זנבות וראשים – לטגן ולמכור אותו. אף אחד מאנשים אלו לא יכול להרשות לעצמו לקנות דג שלם. מקונו, מנהיג הכפר, מורה בעברו, מיטיב לבטא זאת: "אין לך עבודה, אין לך הורים, ההורים שלך גם הם עניים, עוני הוא מעגל קסמים. אתה נולד להורים עניים, כלומר אתה נולד עני, ולכן גם הילד שלך יהיה עני. אלוהים, למרבה הצער, ברא את העולם וסיפק משאבי טבע מוגבלים. לכן אנשים נוטים להילחם על משאבי הטבע. וזה מה שקורה היום. בעבר היו באפריקה מלחמות על האדמה. עכשיו יש מלחמה על משאבי הטבע של העולם. מי יקבל ומי יפסיד. וזה חוק הג'ונגל. לחיות החזקות והקשוחות יש סיכוי לשרוד יותר מאשר לחלשים. כשאנחנו אומרים "החזק יותר" בעולם שאנחנו חיים בו, אולי אנחנו מתחילים לראות את האירופים כחזקים יותר מהשאר. כי הם הבעלים של קרן המטבע הבינלאומית, הם הבעלים של הבנק העולמי, הם הבעלים של הסחר העולמי." שנאמר: בעל המאה הוא בעל הדעה… אולי מפעלי הדיג הם ענף היצוא הגדול ביותר של טנזניה, אבל במקביל העיתונים מדווחים על רעב בטנזניה. אנשי האגם חיים על דולר ליום בקושי, וכמו לא די בכך, מטוסי המטען שמגיעים לשדה התעופה הקטן של מואנזה כדי לקחת את מטעני הדגים, לא באים ריקים. הם מגיעים עם משלוחי נשק לאפריקה, שממילא כבר שסועה וקרועה ממלחמות. ריצ'ארד מגמבה, עיתונאי חוקר – רוב מטוסי המטען שבאים מאירופה לקחת דגים מגיעים עם מטעני נשק שמועבר ישירות לאזורים מוכי מלחמה כמו הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, ליבריה, סודן. אחר כך הם מגיעים למואנזה ריקים, ולוקחים את מטעני הדגים לאירופה. זה רווח נוסף לבעלים של מטוס המטען. המדינות האירופיות הן היצרניות של הנשק, יש להן מאבטחים משלהן, אבל הן לא עושות כלום כי מי שמתים בסופו של דבר הם אפריקנים, וכשאפריקנים מתים האירופים יוצאים נשכרים, כי הם ישלחו את אנשיהם לעבוד אצל נציב האו"ם לענייני פליטים, הם יקבלו הזדמנות לעשות עסקים, הם יצטרכו לספק מזון, תרופות, הם יעשו עסקים. אולי הם נהנים מהמצב, כי אם לא נהנים, הדרך הכי הטובה היא למנוע את המחלה, לא לרפא אותה. אז למה הם לא יכולים למנוע את המחלה שפוגעת בנו באפריקה על-ידי עצירת זרימת הנשק לאפריקה? למה? ואחד מטייסי המטען הרוסיים מסכם: "אפריקה מביאה חיים לעולם. היא מקור של חיים כמו אוכל, כמו אנשים צעירים, אנשים שחורים, אתה יודע, היו לי שתי טיסות מאירופה לאנגולה עם כלים גדולים כמו טנקים. אני חושב שהחברה שלי לקחה את הכסף. אחרי זה טסתי ליוהנסבורג לקחת ענבים לאירופה. אז חברים שלי אמרו לי שילדי אנגולה קיבלו נשק לכבוד חג המולד, וילדי אירופה קיבלו ענבים. זה עסקים."

אם אנחנו מבקשים הגדרה ממצה לגלובליזציה, הריהי: ילדי אנגולה מקבלים נשק לכבוד חג המולד, וילדי אירופה מקבלים ענבים. זה עסקים.
תגים של Technorati:‏ ,
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שחר שילוח  On מאי 28, 2010 at 3:00 pm

    תודה רבה על הפוסט המעניין והחשוב. לאחרונה יוצא לי לדבר עם אנשים על הנושא של הנסיכה, מובן שאף אחד לא מכיר את הסיפור (גם התוודעתי אליו רק לאחרונה).
    צריך לזכור שיש סיפורים דומים סביב תעשיית המזון – בננות, קפה, קקאו, סוכר…

  • nina ramon  On מאי 28, 2010 at 5:59 pm

    תודה, שחר. מודה שגם אני לא הכרתי את הנושא עד שהתחלתי לכתוב קורס באקולוגיה ואתיקה סביבתית (-:
    וכן, יש סיפורים דומים, לצערי, סביב תעשיית המזון, וגם סביב תעשיית הדלק ה"ירוק", שמסתבר שאיננו ירוק כלל וכלל.

  • דן  On מאי 28, 2010 at 7:08 pm

    בעניין נסיכת הנילוס
    זה מזכיר לי את הסיפור הידוע שלפני כמה שנים
    כשהיתה אלימות בארצות השכנות לנהר
    הגופות של הנהרגים-נרצחים
    נזרקו לתוך הנהר והאגם…
    נחשו את דג חיסל את מה שנשאר מהם…
    מאז אשתי הפסיקה לאכול את הדג הזה…

  • nina ramon  On מאי 29, 2010 at 9:16 am

    כמו שאומר האמלט: "יכול אדם לצוד דג בתולעת, שאכל מבשרו של מלך, ולאכול את הדג, שבלע אותה תולעת" … (-:
    וזו בהחלט עוד סיבה טובה להפסיק לאכול מן החי.

  • יצאתי מאפריקה.  On מאי 29, 2010 at 11:24 am

    כולכם בתוך קופסה. צאו מאפריקה. הסתכלו סביבכם. כשתורכיה נהפכת לארגון זכויות האדם הגדול והפעיל בעולם. כשיפי הנפש והלא כל כך יפים הם בובות על חוט תורכי. ספרו לי מי בדיוק הרוויח מרויח ומפסיד מהתופעה הייחודית בעולם של פליטים ערביים שאונר"א משמר מכליא ומרבה כמו חיות בניסוי זה יותר משישים שנה. מיליוני הפליטים הגרמנים ממזרח אירופה ב 1945 – 1948 היכן הם? מיליוני הפליטים ממלחמות הודו פקיסטאן 1947 היכן הם? הפליטים מסין לטיוואן באותו זמן היכן הם? הפיכת עזה לבסיס מלחמה של העולם המוסלמי בישראל. מי מרויח מי מפסיד ומי יפסיד? הפיכת לבנון לז..ן שאתו אירן תדפוק את ישראל, מי מרוויח ומי מפסיד ומי יפסיד? דגים? אפריקה? בים התיכון עוד יש דגים?

  • nina ramon  On מאי 29, 2010 at 12:21 pm

    הקופסה היא אותה קופסה – קופסת האינטרסים של קבוצות כאלה ואחרות והצורך שלהן להשיג שליטה, ומה שהן מוכנות לעשות לשם כך.

    הפוסט הזה עוסק בעיקרו באקולוגיה ובקשר שבין הרס אקולוגי להרס תרבותי, לאור הגלובליזציה ואינטרסים כלכליים צרים.
    בגלל אינטרסים כאלה ואחרים, בני אדם וחיות והמערכות האקולוגיות משמשים כלי משחק, ואיש אינו מתייחס אליהם כפי שהם, לצרכים שלהם, למה שהם זקוקים לו ורוצים.

  • ד.ג.= דג  On מאי 29, 2010 at 12:23 pm

    " ויאמר אלוהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים וגו' "
    (בראשית א', כ"ו)
    מעניין, בהקשר לסיפור הנפרש כאן, שהמקרא מוצא לנכון לאפיין את צלמו של אלוהים באדם, קודם לכל, בתכונת הרדייה בדגת הים…
    אולי המשמעות הנפוצה כיום ,לפירוש המונחים "צלם אלוהים" ו "צלם אנוש", מתעלמת לחלוטין (כפי שקורה, אגב, לכתובים רבים…)ממשמעותה המקורית – קרי: מהותנו היא דווקא כזאת, של ניצול רודני ועיוור של הטבע לצרכינו.
    בתמונת מציאות כזו – האל מאציל עלינו את תכונתו לצרוך את מה שבא לו, אם גלקסיות ואם חיים,גם באופנים המתפרשים בנו כגחמניים ושרירותיים.בכך, נראה, מאמינה מרביתה המוחלטת של האנושות.

  • nina ramon  On מאי 29, 2010 at 12:33 pm

    לעומת זאת, בבראשית ב' ט"ו אנו קוראים: "ויקח יהוה אלהים את האדם ויניחהו בגן-עדן לעבדה ולשמרה."
    זהו סיפור הבריאה השני, וכאן ישנה הנחיה אחרת של אלוהים. גם כאן האדם הוא עליון על כל השאר, אבל עם סייגים.
    הנחיה זו משמשת גישה אנתרופוצנטרית המכונה דייל – Stewardship. גן-עדן (קרי: הטבע) אינו שלנו. אנחנו לא בעליו. נתנו לנו לחיות בו, להשתמש בו, אבל אנחנו אחראים לשמור עליו במצב טוב. עלינו להשתמש בו בתבונה.
    אני סבורה שהרוב דווקא נוטה לכיוון הזה, ולו רק בגלל ההבנה שאי אפשר לשדוד ולנצל ללא סוף.

  • דן  On יוני 5, 2010 at 4:09 pm

    כידוע, מגן עדן היתגורשנו אל האדמה, שעליה אנו חיים ( כלומר – הבאנו לגירושנו, על שהפרנו כללים ברורים ולמרות האיום במוות = הקיום בזמן ותוצאותיו, הנובעות מסיבובה של האדמה סביב צירה)וגם אם אכן היתה בריאה שנייה ונסיון כן מצד אלוהים לתת לנו ע ו ד צ'אנס ש"נצא בני אדם" אז אפילו בסיטואציה הזאת, לא היינו מסוגלים לגבור על טבענו ההרסני (בהקשר זה, נראה, לכאורה, שהיתה קונספירציה בין הנחש – נציגו של הטבע/אלוהים לשנות את טבעו של הגבר, לבין האישה, כי למישהי קסם הרעיון המקורי של הבריאה הראשונה, ל"התקדם", מקיום ב טבע ל שליטה ע ל הטבע).נראה, שגם אם הוטלה עלינו המשימה לשמור על גן העדן ובכלל זה, על טבענו ה"טבעי" /ראשוני/"חייתי" – אבינו,אדם, שכולנו בשר מבשרו – התפתה להענות לקסם הנשי/נחשי והדרך חזרה אל הגן (הטבע), חסומה בפנינו לנצח,בלהט החרב המתהפכת. כך גזרנו על עצמנו לדעת מה טוב ומה רע – אך לא בהכרח, כידוע , לפעול למען הטוב – גם אם יודעים אנו – מהו…שהרי אנחנו מוקסמים ומוקסמות מרוע יותר מאשר מטוב, למשל מחידושי הטכנולוגיה, מעשה ידינו

    ודי לחכימא ד'יתבוננה בכתמא ד'שמנא במפרץ ד'מקסיכא

    גן העדן? – אבוד…

  • דן  On יוני 10, 2010 at 4:02 pm

    חלקו ה ר א ש ו ן של המשפט של אלבר קאמי, המצוטט ככותרת משנה בבלוג זה, נראה תואם מציאות ומיתוס כאחת.
    כדי לראות שחלק המשפט תואם מציאות, כל מה שיש לעשות הוא לצפות בחתולים. כדי לראות שחלק המשפט תואם גם מיתוס, יש לקרוא שחסרי הבינה והדעת ובכלל זה האדם , לפני אוכלו מן העץ, מצויים בגן עדן.
    חלקו השני של המשפט, הינו הנחה הטעונה הוכחה.
    הנחה כזו וודאי שאינה תואמת מיתוס – שעל פיו, האדם, משניחן בדעת ובינה – מגורש מגן העדן.
    כדי להיווכח אם חלק זה של המשפט, הינו משאלת לב גרידא או תואם מציאות ,אני סבור שכל מה שיש לעשות הוא לצפות באנשים המחוננים ביותר – ולשאול את עצמנו האם מרבה הדעת, הוא הוא, מרבה הנחת ה"גנעדנית".

    האם יתכן שקאמי עצמו אמר את המשפט כי הוא ראה את עצמו כחסר בינה? – לא סביר.אולי ראה את עצמו כמחונן בבינת יתר? – יתכן מאוד.האם חש שהוא בגן עדן משום בינתו המחוננת? – גם יתכן. אבל אם כך – הרי שקיום אבסורדי בעולם חסר משמעות ומאמץ סיזיפי מתמשך הנקטע על ידי המוות וההכרה באלה – הם גן עדן עלי אדמות.

    זו – טענה אבסורדית.

  • nina ramon  On יוני 10, 2010 at 4:45 pm

    שלום דן,
    ראשית, כותרת המשנה של הבלוג הזה הינה כעת "אמיתות שבהישג יד".(-:
    הכותרת שאתה מתייחס אליה היתה בבלוג הקודם.
    אני מתייחסת אליה בספרי "מעבר לקשת זה כאן", בעמ' 105, וכן בפרק העשירי.

  • תרצה הכטר  On אפריל 28, 2014 at 10:58 am

    רשימה מעניינת אך הסיפור שבה מעיק מאוד. תודה על פרטי הפרטים, הציטוטים והמסרים העולים מהרשימה. התגובות כאן הולכות רחוק מאוד אל ספר בראשית, אל אלבר קאמי ועוד – מעניין בפני עצמו.

    • nina ramon  On אפריל 28, 2014 at 3:12 pm

      תודה תרצה. אם כי התגובה לגבי קאמי בטעות יסודה (-:
      לעומת זאת, בהחלט נעזרתי בקאמי [ובניטשה, ובלאו צה] כשהגעתי בהרצאות על אתיקה סביבתית לחלק המוסר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: