ליום הזיכרון

 

יום הזיכרון תשל"ד

בית הקברות הצבאי-ארעי בנהריה *

 

1.

גברים בוכים

 

כתפיים שחוחות, מבט קרוע ומסרב

ובכי

התייפחות יבשה בגרונות שכבר שנים לא זעקו

מטלטלות גווים חסונים שכרעו

ודמעות בעיניים שכבר שכחו מה טבעו

של אותו הנוזל המלוח וחם שזולג

וחורש פנים

 

בכי טרוף

על שורות של

קברים

גברים

בוכים

 

 

2.

אתה רואה אותם באוטובוס המיוחד שהמדינה העמידה לרשותם

[טוב שעדיין יש מי שיעמיד לרשותם משהו]

משקפיים כהים, שיער מאפיר [ולא מזמן ולא בהתאם לגיל]

ישיבה מכווצת

אתה רואה אותם –

כל אחד וסיפורו

וכל אחד מביט בשני

ואף אחד לא שואל

כי לא צריך לשאול

 

אתה מביט בהם, והם מנהלים שיחות חרישיות איש עם רעהו

ומחליפים פה ושם איזו בדיחונת קטנה

ומנתחים מחדש את מצב העסקים ומספרים חוויות של סתם מהחיים

 

ובפנייה הראשונה שהאוטובוס פנה [כי כך ציין השלט "לאזכרה"]

הם לפתע נחרדים

ומנסים להתחזק

ופתאום הקולות מורמים וכולם מדברים

סתם מילים, בלי קשר לשום דבר, רק שלא יישברו כבר עכשיו

 

והאוטובוס נעצר וההמולה גוברת ופתאום עניינם היחיד והחשוב הוא

איך למצוא את האוטובוס שוב

וכולם שואלים את הנהג איך ומה ודומה שאתה נמצא במן סיור מאורגן

 

– –

 

ואתה מביט בהם:

איש איש ליד קברו והבכי פורץ בזעזוע איום…

ומנסים להתגבר קצת בשביל ה"קדיש"

ונשברים שנית למשמע "אל מלא רחמים"

 

אתה רואה אותם חוזרים:

וכבר לא חשוב לאיזה אוטובוס עולים

 

 

3.

אתה ניצב מול הקברים ובכל פעם אתה מגלה שמות חדשים מוכרים

ואתה נפגש עם חברים שלא ראית כבר שנים

ובחיוך מעושה אתם אומרים: "במקומות שכאלה אנחנו תמיד נפגשים"

והכל מסביב מלא בכי ורעד וזעקות מתפרצות וגוועות בלי לדעת

 

ובעוד החזן הצבאי מדבר ו"אל מלא רחמים" מתגלגל וקורע

חולפים בשמיים תכולים רעמים ואתה יודע שמטוסי הקרב טסים

וברגע זה ממש, בעודך מבכה את מתיך האחרונים

אתה נוכח שזה עדיין לא הסוף

ושבעוד ישראל מתייחד עם מלחמתו האחרונה

מתחוללת כבר מלחמה חדשה

וגם לה יהיו ימי זיכרון והתייחדות משלה

 

ואתה עומד ותוהה מול קברים ואמרת עשרים ושש השנים:

"במותם ציוו לנו את החיים"

 

 

* הדברים נכתבו ב-1974. לפני 43 שנים. הימים היו קשים. אפלים. היינו בשלהי מלחמת כיפור, עדיין המומים, כואבים, מחפשים נעדרים, עוברים בין בתי קברות ארעיים. בחרמון התנהלה מלחמת התשה קשה. ולא שיערתי שיכול להיות קשה יותר, אפל יותר.

נתקלתי בדפים האלה במקרה לפני כשנה. חשבתי שאולי הגיע זמנם לצאת מהמחבוא.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה הכטר  On אפריל 29, 2017 at 10:45 pm

    נינה, השורות האלו נגעו בנימי נפשי. מלחמת יום הכיפורים הארורה. יהי זכרם ברוך!

  • אלישבע מגריל  On אפריל 30, 2017 at 6:23 am

    עשה לי צמרמורת. גם אני הייתי שם איתך ביום הזה ולא ידעת מה מצפה לך מעט אחריו

  • חוה שיק  On אפריל 30, 2017 at 6:15 pm

    נורא, יש לי נכד בצבא, כמובן על השפיץ של השפיץ, שיהיה טוב, שיהיה שקט, שיהיה שלום, שיהיה….

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: