Category Archives: יומן בחירות 2009

סק"ס טוב ליהודים?

טענה מעניינת ביותר שמועלית בימים אלה היא, שלבני לקחה קולות ממר"צ ומהעבודה.
זו טענה מעניינת, כי בה, לדעתי, טמונה לפחות חלק מהתשובה לשאלת השאלות: איך ולמה השמאל הישראלי על הקרשים, וגם תשובה ל-למה לבני היא זו שצריכה להרכיב ממשלת אחדות.

האם לבני לקחה קולות ממר"צ ? אולי.
אני הייתי מצביעת מר"צ מסורתית, התחלתי עוד עם ר"צ – שולה אלוני. מה קרה לי?
הבנתי שהחיים הם לא או-או. יש הרבה צבעים.
הבנתי שאי-אפשר לשנות כלום אם יושבים באופוזיציה כל הזמן, על הגדר.
הבנתי שכדי לחיות במציאות ולעשות אותה יותר טובה, צריך להתגמש מעט, לצאת מהקונכיה האידיאולוגית, לראות את העולם כפי שהוא – ולפעול בתוכו; לא מחוצה לו, בחלל הריק. 

והבנתי גם שאם, במצב הפוליטי הנוכחי, לא אצביע ללבני, אקבל את נתניהו בראש ממשלת סק"ס:
סחטנות קב"ה /קיצוניות סיאוב = סק"ס. וכן: גם סקסיסטית.

כי מר"צ, מרוב אידיאלים יפים, שאני כאמור מאוד מזדהה איתם, יושבת כל הזמן על הגדר, ורק אומרת מה לא, והיא תתמוך מבחוץ במה שייראה לה, וכו'. [כן. מר"צ הפכה לטעמי, ולצערי, למפלגת בוטיק].
וברק – הוא בכלל לא אופציה אצלי. [וכן, מצביעים גם לראש המפלגה, לא רק לרעיונות שלה].

לבני היתה, ועדיין, האופציה השפויה היחידה, והיחידה שיכולה להבטיח ממשל אחר, ללא סק"ס. לדעתי לבני ריכזה אליה את כל מי שהבין שכדי לשנות משהו במדינה צריך מפלגת מרכז חזקה = קצת ימין וקצת שמאל; ושהבין שכרגע אין לנו את הלוקסוס להצבעות בוטיק.
לבני עצמה נתנה ביטוי מעולה למרכז ולממלכתיות בנאום הניצחון שלה [ביטוי שעוד ידובר בו רבות]:

ארץ ישראל לא שייכת לימין כשם שהשלום לא שייך לשמאל. 

נתניהו לא יכול להקים ממשלת אחדות לאחר שהצהיר במפורש שהשותפות הטבעיות של הליכוד הן כל מפלגות הימין, ולכן הוא יפנה אליהן קודם. זה פירוד, לא אחדות!

אדם שמוכן להרכיב ממשלת סק"ס רק כדי למשול – לא ראוי למשול, ובוודאי שאינו ראוי לעמוד בראש ממשלת אחדות.

לכן לבני, שגם ניצחה בבחירות, היא היחידה שיכולה להרכיב ממשלת אחדות, ולתת בכך את הביטוי האמיתי לרצון  הבוחר.

מה אפשר לעשות במצב הזה? הנה תשובה שנתנה לי חברתי מיכל:

"בקשר לישיבה על הגדר, זו בעיה. תארי לך שמרצ והעבודה היו באים עכשיו ללבני ולביבי ולתקשורת, בעיקר לתקשורת, עם ה 16 שלהם ביחד, ואומרים שהם בעד ממשלה רחבה.
זה היה מעביר את הויכוח למשהו שבין ביבי ולבני.
ביבי לא היה יכול לעמוד מול התקשורת בכזה מצב. מה הוא היה אומר? רק אני וזהו?
אם מרצ והעבודה יעשו צעד כזה, זו יכולה להיות תקומה של השמאל וגם עשיית מעשה והורדת הלחץ שהמפלגות הדתיות מפעילות על תקציב המדינה."

לדעתי שווה לנסות.
השאלה, כמובן, היא האם העבודה ומר"צ יבינו את צו וחירום השעה, יפסיקו לילל שלבני לקחה להם מנדטים, וישכילו לגלות ממלכתיות ולהציב את טובת המדינה לפני השיקולים המפלגתיים, האידיאולוגיים והאישיים הצרים שלהם, יפים ככל שיהיו.

פוליטיקה ישנה וחדשה

להטוטנות המילים והמתמטיקה המעוותת של היום שאחרי הבחירות מקוממות.

הטכסט שגיבש הליכוד הוא: העם בחר בגוש הימין, גוש הימין ניצח, ולכן הליכוד ניצח, ולכן ברור שנתניהו יהיה ראש ממשלה.
וכמובן – שבחדרי חדרים כבר מתחילים למכור את המדינה לטובת אינטרסים אישיים ומגזריים.
ירון לונדון שאל היום שאלה נוקבת: מה פירוש העם בחר בגוש הימין? העם בחר בכצל'ה? …..
אבל אף אחד לא מקשיב.
והתקשורת, משום מה, ברובה הצטרפה לכך, ולמעשה עושה לנו שטיפת מוח ומקבעת בתודעה הציבורית את נתניהו כראש הממשלה הבא – כי אין אופציה אחרת.
אין אופציה אחרת? האמנם?

זו המתמטיקה המוכרת של הפוליטיקה הישנה: פוליטיקה של אגו מנופח ויהיר: של מפלגות עם האינטרסים הצרים שלהן: והאינטרסים הצרים הם קודם כל אני, אחר כך הסקטור שלי [וכל שאר הציבור – יוק], והמדינה? מה זה בכלל מדינה? את מי זה מענין? זו הפוליטיקה שאנחנו מתעבים ודוחים.
זו "הדרך החדשה" שנתניהו מציע לנו….

אבל – יש גם מתמטיקה אחרת. היא שייכת לפוליטיקה אחרת, אחראית, ממלכתית, זו שהיינו רוצים לראות כאן.
במתמטיקה הזו – ציפי לבני ניצחה והיא ראש הממשלה הנבחר.
מנדט אחד = כ- 35,000 קולות!!!
זה אומר – כ- 35,000 בני אדם שלא רוצים את נתניהו כראש ממשלה!!!

קדימה היא מפלגת מרכז קלאסית. לבני הוכיחה נכון לעכשיו ממלכתיות שאינה מוכרת לא לנתניהו ולא לברק.
על הליכוד, שהוא המפלגה השנייה בגודלה, להצטרף לקדימה מימין, ועל מפלגת העבודה להצטרף משמאל. רק כך אפשר להקים ממשלת אחדות חזקה, שתוכל להביא לשינויים המיוחלים, ובראשם שינוי שיטת הבחירות.

התקשורת קוראת ללבני למחול על גאוותה, ולהצטרף לנתניהו.
סליחה??? למה שנתניהו לא ייצא מהאגו שלו ויצטרף ללבני??? הרי הוא הפסיד!!!

35,000 קולות לא הולכים ברגל.
זה אומר – 35,000 בני אדם שלא רוצים את נתניהו כראש ממשלה!!!

וראו את העיוות:
התקשורת מספרת לנו [רביב דרוקר, רינה מצליח, ושות'], שלנתניהו יש את כל מפלגות הימין, כנראה ליברמן גם יצטרף, אבל – נתניהו לא רוצה ממשלה כזו קיצונית. הוא יודע שהמחיר מאוד גבוה, שהעם לא רוצה קיצוניות כזו, ובלה-בלה-בלה, אז – לבני צריכה למחול על גאוותה, ולהצטרף לממשלת נתניהו.

אתם מבינים את זה??? ממש תקשורת מאוזנת ואחראית…
לבני, שסירבה להיכנע לסחטנות של ש"ס, ובגלל שברק עם האגו המנופח שלו לא היה מוכן שהיא תהייה ראש ממשלה [בניגוד לדרישתו המקורית שרק אולמרט יילך], החליטה ללכת לבחירות כדי שהעם יאמר את דברו; וכעת, משניצחה בבחירות, היא צריכה לוותר ולהצטרף לליכוד, כדי שלנתניהו לא תהייה ממשלה קיצונית, כי הוא יודע שהעם לא רוצה ממשלה קיצונית כזו….

אז אם הוא יודע זאת – בבקשה, שיודיע שהוא מקבל את דין הבוחר, ושהוא מצטרף לממשלת לבני.
והעבודה? שתכיר בעובדה שיש מצב מדיני שמחייב התגייסות, שתתעלה מעל שיקולים מפלגתיים-אישיים כאלה ואחרים, ותצטרף גם היא.

אולי יש צורך להתגייס כעת למערכת בחירות שנייה: לצאת לכיכרות במחאה, ולדרוש מהנשיא פרס שיעשה מעשה ויטיל על לבני את הרכבת הממשלה.

הרהורים אחרונים לפני הבחירות

שבוע פחות יום ליום הבחירות.
הקשבתי לתשדירים, לנאומים, לדעות ולהלכי-רוח, והנה הדברים כפי שאני רואה ומבינה אותם:

מי שמצביע ליכוד – מצביע לא רק לאדם שכשל בניהול המדינה, אלא מניה וביה גם לש"ס, לליברמן, לחרדים.
מי שמצביע עבודה – מצביע לא רק לאדם שכשל בניהול המדינה, אלא יקבל גם את הליכוד ואת ש"ס. אולי בלי ליברמן, אבל עדיין עם הסחטנות של ש"ס.
זוכרים את נאום ברק עם ה"שחר של יום חדש" בכיכר, ואת הרבבות שעומדים וצועקים במקהלה: "רק לא ש"ס"? זוכרים את התוצאה? אני זוכרת…
מי שחושב להימנע כאות מחאה – יקבל את הליכוד הנ"ל. כלומר – מי שנמנע מצביע בפועל לליכוד.

מי שלא רוצה להתעורר לבוקר של ליכוד וש"ס [עם או בלי העבודה], על כל המשתמע מכך –
אין לו ברירה אלא להצביע ללבני. היא כבר הוכיחה שהיא לא נכנעת לסחטנות.
אני חושבת שהיא הסיכוי היחיד לממשלת מרכז ראוייה, שתייצג את רוב העם.

בהקשר הזה – תזכורת קצרה לפוסט שכבר כתבתי כאן בעבר:
אם אנחנו רוצים פוליטיקה אחרת, ממשל אחר – זה תלוי בנו, בכך שניתן רוב משמעותי למפלגה גדולה, כך שהיא לא תזדקק למניפולציות קואליציוניות.

ולמי שחושב שתכונות אופי מהותיות משתנות [כלומר – שביבי וברק השתנו] – הנה סיפור קטן:
מסופר על ראש שבט קניבלים באפריקה, שנשלח על ידי מיסיונרים לתקופה של "חינוך מחדש" באירופה. לפני שחזר לאפריקה נשאל בידי מארחיו:
האם התקופה שעשית כאן לימדה אותך משהו? האם היא תגרום לך ולשבטך לשנות את דרככם?
בוודאי, ענה הקניבל. למדתי המון. לא נתנהג יותר באותה ברבריות כמו קודם, מעתה נאכל רק עם סכין ומזלג.

ציפי לבני – מנהיגות אחרת: הרצאה במרכז הבינתחומי הרצליה

ציפי לבני הופיעה היום בצהריים במרכז הבינתחומי הרצליה בהרצאה שכותרתה: מנהיגות אחרת. 
לא אכנס לפרטי ההרצאה. אני רוצה לתאר את התרשמותי.  

הדבר המרשים ביותר היה השקט שלה. לא פגשתי אצלה את ההתנשאות והיוהרה והשחצנות והאגו המנופח הכל-כך מוכרים של המועמדים האחרים לראשות ממשלה.
עמד לפני אדם, עם ביטחון עצמי מרשים, שדיבר בנחת, מהלב, באופן רהוט ובהיגיון רב, והעביר את ה-אני מאמין שלו ושל קדימה באופן בהיר וחד, ללא התלהמות, וללא סיסמאות וקלישאות.

מסתבר שכאשר יש ביטחון עצמי אמיתי ואמונה אמיתית בדרך, לא צריך את השחצנות והיוהרה והאגו.  

ימין ושמאל – רק חול וחול


בימים אלה, הפינג-פונג בין ימין לשמאל במיטבו: הרבה התכתשויות מילוליות, וניסיונות מלאי-פאתוס להצדיק עמדות כאלה ואחרות – אבל אם ניקח צעד אחורה ונתבונן בזה, נראה שבמהות הכל זהה: כל צד קורא בלהט ובאמונה שלמה ועמוקה "להסתכל על המצב כפי שהוא", ו"להבין איך הדברים הם באמת", ו"להפעיל את ההיגיון" – –

אבל: "כפי שהוא", "באמת", "היגיון" – למושגים הללו אין כל ממש כאשר הם נובעים מאידיאולוגיה.
כאשר ניגשים לבחינת מצב על-פי אידיאולוגיה כלשהי – כמה שלא נשתדל, הנטייה היא להתעלם מנתונים שלא מתאימים לאידיאה.
כי אידיאה זה משהו מקובע, סטטי, ומוחלט. ואילו החיים הם דינמיים, זורמים, משתנים, יחסיים, ואין בהם אמת אחת מוחלטת. החיים חזקים מכל אידיאה ומכל אידיאולוגיה.


לומר "אני שמאלני / ימני" פירושו לאמץ זהות מסויימת, כלומר – לזהות עצמנו עם אידיאה. במילים אחרות: האידיאה מגדירה אותנו. אנחנו הופכים אותה לכרטיס הזהות שלנו.
אבל ברגע שהגדרנו עצמנו באמצעות אידיאה – קיבענו וסגרנו את התודעה שלנו על תמונה מסויימת, ואז הפסקנו לחשוב, ועברנו להפרחת סיסמאות ומנטרות. מנטרות לא מובילות לשום מקום. החיים חזקים מכל מנטרה.

ימין? שמאל? זו רק זריית חול בעיניים. החיים חזקים מהימין ומהשמאל.


מה היה קורה לו לא היינו חיים לפי כותרות וסיווגים והגדרות? לו לא היינו נתלים ברעיונות של אחרים? בהגדרות כוללניות?
נראה לי שאז, במקום ישר לירות את הסיסמאות והמנטרות הרגילות של האידיאות – היינו מתחילים לחשוב. וכשמתחילים לחשוב עניינית, עם חשיבה פתוחה, משוחררת מאידיאות, התמונה כבר לא כל כך מוחלטת וחד-משמעית…. פתאום אין רק שחור-לבן ; פתאום מושגים כמו צדק, שלום צודק, הומניטריות והומניזם מתחילים להיות יחסיים… לקבל גוונים…

נכון, זה מצריך מאמץ, לחשוב לבד. כי כבר אין תשובות מוכנות מראש שנשלפות בלי קשר לרלבנטיות שלהן… אבל זה בסדר. מתאמצים, מהססים, לא בטוחים, תוהים – אבל לפחות זו התהייה שלנו, ההתלבטות שלנו. וגם התשובה שלנו.
ואני סבורה שאז נגלה שהתשובה כבר לא שייכת לימין או לשמאל. היא שייכת לחיים.