Category Archives: יומן פילוסופי

אלבר קאמי וסארטר–המחלוקת שלא נגמרת

בימים אלה נפתחים אירועי 100 שנה להולדתו של אלבר קאמי, והפילוסוף והסופר הצרפתי מישל אונפרה יגיע לארץ לסדרת הרצאות שמארגנים אוניברסיטת תל אביב והשגרירות הצרפתית.
בראיון שערך עימו גבי לוין [גלריה, הארץ 8.3.2013] מספר אונפרה בין השאר על קאמי וסארטר, כיצד בשנות ה-70 , כמו רבים, אימץ את האידיאולוגיה של סארטר, וכיצד נדרשו לו שנים כדי לחשוף את פרצופו האמיתי של סארטר ובת זוגו סימון דה-בובואר ולעבור ל"מחנה" קאמי.

אמירתו של אונפרה מוזרה [אם כי אופיינית], מכיוון שכבר בשנות ה-60 היה ידוע שיתוף הפעולה של סארטר עם הנאצים. לכך נוספה תמיכתו הבולטת בשלטון הסובייטי גם לאחר שהתגלו במערב הגולאגים בסיביר, העינויים וההגליות, וכמובן תמיכתו בהיידגר הנאצי וניסיונותיו להכשיר את השרץ.

כתבתי "מחנה", כי בצרפת מתקיימת מאז ומעולם נדנדה בין שני מחנות: זה של סארטר/דה-בובואר, וזה של קאמי. המחלוקות החלו בחייהם של השניים, והמשיכו אחרי מותם, כאשר הרבה מאוד אמוציות נשפכות תוך כדי. אחת מנקודות המחלוקת המרכזיות היא בעניין השת"פ של סארטר כן/לא עם הנאצים במלחמת העולם השנייה, ותמיכתו בגולאגים של סטאלין.

בתקופה בה כתבתי את הדוקטורט שלי על קאמי [1990-1992] מחנה קאמי שוב קיבל זריקת עידוד משמעותית – הרבה בזכות פירסום היומנים האישיים של סימון דה בובואר באותו זמן, ובהם גילויים לא הכי מחמיאים [בלשון עדינה] לגבי חיי הזוג ומעלליהם.
על כך נוספה תגלית מרעישה, שכל מי שעורך מחקר מייחל לה.

במאי 1990 שהיתי בפאריז לצורך איסוף חומרים ופגישות עם המנחה שלי מהסורבון, וגרתי אצל חברים. ערב אחד, מגיע ידיד שלהם ובקול תרועה מוסר לי גיליון של "לה מונד" [3 מאי 1990]. בראש הדף מתנוססת כותרת ענק המכילה שני משפטים.
הראשון: "הגיהינום, זה האחרים". [המשפט המפורסם ביותר במחזהו של סארטר]
ומתחתיה: "זה אלבר קאמי שאמור היה לשחק את "בדלתיים סגורות" ".
הסיפור: התקופה היא 1944, הכיבוש הנאצי בצרפת. קאמי [שהיה גם, ואולי בעיקר, איש תיאטרון], לבקשת סארטר, היה אמור לביים את המחזה ולשחק בו. בעיצומן של החזרות נעצרה אחת השחקניות על- ידי הגסטאפו. קאמי עצר הכל. לאחר זמן, סארטר ביקש לחדש את החזרות עם שחקנית אחרת. קאמי סירב, והודיע שיחכה עד שתשוחרר מהגסטאפו. סארטר לא היה מוכן לחכות. קאמי קם ועזב את ההפקה. סארטר העלה את המחזה בבימויו של אדם אחר ועם שחקנית אחרת.

והנה מה שאמר יוג'ין יונסקו על סארטר באחד הראיונות שנתן [רדיו קנדה, 1961]:
"זה אדם שנכנע תמיד. לכל. אדם שכתב פילוסופיה בהשראת היידגר הגדול וחושב שזו המילה האחרונה בתחום ההגות, אדם שב-1936, ב-1939, היה קרוב מאוד לנאציזם, שהיה מסוגל להפוך לנאצי, בסופו של דבר הוא עובר את המלחמה בשקט, ומיד אחריה כשגרמניה מובסת הוא נהיה הומניסט. וטוען שהאכזיסטנציאליזם הוא הומניזם. אחר כך רוסיה מתחזקת, והוא נהייה קומוניסט שרוף. ובספרו האחרון הוא מצהיר שהוא ידיד המרקסיזם. כשפורץ המרד בבודפשט הוא יאמר שההיסטוריה השתנתה, והוא לא ילחץ עוד לעולם יד של קומוניסט. שוב האירועים מתחלפים, המרד ההונגרי מדוכא, והוא מחדש את השיח עם קומוניסטים. אני לא מוכיח אותו על שהוא אנטי-קומוניסט או קומוניסט, אלא רק על שאין לו אופי. הוא נכנע תמיד. הוא רק ראי תקופתו. "

במאמר מוסגר: שמחתי לקרוא שקאמי סוף סוף קיבל הכרה כפילוסוף, בנוסף להיותו סופר. כי כאשר התחלתי לכתוב את הדוקטורט שלי על קאמי, היה לי קשה מאוד לקבל אישור של המחלקה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, מכיוון שקאמי נחשב להוגה דעות ולא לפילוסוף.
ועדיין, לדעתי, חשיבות הפילוסופיה של קאמי לא מוכרת דיה.

כאשר ערכים מתנגשים בחוק

אמרסון, במסה " על הפוליטיקה", כתב: "אנשים טובים לא צריכים למלא אחר החוק עד הסוף" (Good men should not obey the law too well ).

פרופ' ליבוביץ', בדיונים ובשיחות ובמאמרים שעסקו בסוגיית ערכים וחוק, נהג להביא את הציטוט הנ"ל. יש וחוקים מתנגשים בערכי יסוד שרובנו מאמינים בהם. חוק החרם הוא כזה.
וזה מצב בעייתי. כי איך אפשר לקיים חוק שפוגע באחד הערכים הקיומיים ביותר שיש לנו, שהוא החופש להביע, ללא חשש וללא מורא, מחשבות, דעות, אמונות?

מי שמנסה להמעיט בכך, ולומר: "טוב, מכסימום תהייה תביעה ובית המשפט יסדר את העניין" לא יודע מה הוא אומר. להיגרר לתביעות אזרחיות, על כל האנרגיות והכספים והזמן הכרוך בכך – רבים לא יוכלו לעמוד בזה. הקיצוניים, לעומת זאת, יציפו, בעיוורון עולץ, את בתי המשפט בתביעות מתביעות שונות.

לפעמים עקיצת יתוש יכולה להרוג….

חלום על זמן

לפני די הרבה זמן חלמתי חלום מאוד מוזר:
חלמתי על זמן. להפסיק להשתמש בספירת הנוצרים. אולי אז נקבל תפיסה יותר עמוקה ויותר נכונה של זמן. והכי מוזר: שעלי לנסות לכתוב זאת באתר שלי.
וזהו. בלי הסבר, בלי פירוט.

האמת, מרוב המוזרות ניסיתי להתעלם ממנו, אבל לא כל כך הצלחתי, והרעיון נראה מעניין, ולבסוף החלטתי לנסות לחשוב "בקול רם":
למה לשנות? מה פירוש "תפיסה יותר עמוקה ויותר נכונה של זמן"?

אנחנו במאה ה-21, אבל כידוע זוהי ספירת הזמן של הנצרות. נכון שזה עניין טכני של אחידות לצורך תקשורת, ושאנחנו יודעים שיש גם לפני הספירה, ושלכל תרבות יש ספירת זמן משלה.
אבל בשוטף אנחנו שוכחים זאת, ומדברים על המאה ה-21, וגאים במה שהשגנו ב- 2,100 שנים. אלא שזוהי נקודת מבט מאוד מצומצמת.
מה היה קורה לו היינו משתמשים בנקודת זמן נייטרלית? למשל – במקום בו אנחנו משערים שהחל השינוי התבוני שלנו, שהפך אותנו לאדם של היום? נכון לגילויים דהיום, זו תהייה נקודת הזמן לפני כ-75,000 שנים [מערת בלומבוס  Blombos Cave  בדרום אפריקה].

אז אנחנו כיום בשנת 75,000 לאנושות כולה. במאה ה- 750. מנקודת המבט הזו – מה עשינו במשך 750 מאות? איך אנחנו כחברה אנושית נראים? איך נראים ההישגים שלנו?
בחישוב גס: לקח לנו כ-700 מאות [70,000 שנים] עד שהמצאנו את הכתב! [ההשערה היא שהכתב החל לפני כ-6,000 שנה]. הרבה מאוד זמן עד שהצלחנו לעשות את הקפיצה התרבותית הענקית הזו אל הכתב – ואל אחסון ידע שאיפשר את ההמשך: ההתקדמות התבונית, הרוחנית, המדעית, הטכנולוגית.
אבל 6,000 שנים אחר כך, עם כל הפירמידות והומרוס והאקרופוליס וסופוקלס ואריסטו ואמות המים הרומיות ודה-וינצ'י ושייקספיר וגלילאו ובאך ומוצרט ורפואה מתקדמת ואדם בחלל – אנחנו עדיין עוסקים בעיקר במלחמות שליטה:
עדיין אנחנו נחלקים לעולם ראשון ושני ושלישי, עדיין במלחמות על אידיאולוגיות [דתיות, חברתיות, כלכליות], עם כלכלה קפיטליסטית שנראה שפשטה את הרגל, רעב ועוני ומחלות באזורים נרחבים בעולם, אוכלוסיות שנכחדות [בעלי-חיים ובני-אדם כאחד], וכדור-ארץ שמתדלדל ונהרס…; הטכנולוגיה, שהיתה אמורה להקל ולשפר את חיינו, רחוקה מלהיות נגישה לכל – גם במערב; ויותר משהיא מועילה, היא, לדעתי, מזיקה והרסנית.
אמנם אנחנו בעצם רוצים מה שכל בעל-חיים רוצה: חיים נוחים, בטוחים, שקטים ושלווים. "איש תחת גפנו ותחת תאנתו"; ובכל זאת אנחנו חומדים גם את הגפן של האחר…
לפי החישוב דלעיל בעניין הכתב, ייתכן שייקח עוד כ- 70,000 שנים כדי שנגיע לְמה שהוא בעיני הקפיצה התבונית-תרבותית הענקית הבאה – האחדות והשלווה… אבל בקצב הזה, לא בטוח שיש לנו, או לכדור הארץ, את הזמן הזה…

אולי לכך הכוונה ב"תפיסה יותר עמוקה ויותר נכונה של זמן"? לגרום לנו לראות דברים אחרת, להבין אחרת, לנהוג אחרת? והרעיון להפסיק להשתמש בספירה הנוצרית הוא אמצעי לכך?
האם התנהלות במסגרת זמן רחבה כזו יכולה לגרום לנו להבין, מעבר לתזכורת מתמדת שכולנו צאצאים של אותה קבוצת בני-אדם, עד כמה הזמן הפרטי שלנו כל כך מועט, שבאמת חבל לבזבז אותו על עוד אידיאולוגיה, על עוד גפן?
ואולי זה בתורו יגרום לנו להתייחס לזמן לא כספירה של שניות ודקות ושעות ושצריך למהר ולהספיק וצריך לשלוט ולנהל זמן, לא זמן = כסף, אלא זמן כמהות? זמן ללדת, זמן למות, זמן לאהוב, זמן לעזוב… כי לכל דבר יש את הזמן שלו, ואי-אפשר לשלוט בזמן? ואולי גם זמן ל-להיות: לחשוב, להרהר, זמן להריח פרח, להקשיב לשירת ציפורים?

ואם כך, אולי "תפיסה יותר עמוקה ויותר נכונה של זמן" מצביעה בעצם על ידע מסוג אחר?
תמונת מצבנו היום מעידה על פיתוח וצבירת ידע בעיקר לצורך כוח ושליטה. אבל האם לכך נועד ידע?
אם נתייחס לזמן כאל מימד עם עומק שחורג הרבה מעבר לקו הליניארי המספרי השטוח של ההיסטוריה של האנושות – זמן כמימד שבו אנחנו רק חלק קטן לא רק מכדור הארץ ודייריו אלא מהיקום כולו, יקום שבקושי התחלנו להבין אותו, ושפתוח לכולנו כדי שנחלוק בו – אולי נגלה מימד נרחב שופע בתובנות, באפשרויות לימוד, וידע שהוא פנימי: הבנה עמוקה של המהות האנושית ושל היותה חלק ממארג שלם של חיים? פשוט ידע לשם ידע, וההנאה שבגילוי דברים חדשים על עצמנו ועל העולם סביבנו?

ידע כזה יש בו עוצמה אדירה, הרבה מעבר לכוח שבידע טכני צר שנועד להשיג שליטה חיצונית. אלא שזו עוצמה פנימית שמעצימה את הרוח, לא את החומר. פירושו תבונה מסוג אחר.
היקום מציע לנו שפע רב, וכמוהו היכולות שלנו. אבל זה איננו שפע שאמור לספק חמדנות ותאוות-בצע וכוח לשלוט. תפיסה כזו של שפע היא ניצול מרושע ואכזרי של אדם וחיה וטבע, היא אגוצנטרית, מעוותת ודקדנטית. לטעמי ידע פירושו לדעת להודות על השפע הזה, לא לשדוד ולרמוס ולהרוס אותו.

נראה לי שניתן לתמצת את מהות הידע הזה בשתי מילים: פתיחות וענווה. אולי זה הידע שיכול לעזור לנו להגיע לתבונה אחרת, שתביא לנו גם מעט אחווה ושלווה? 
זה יכול להיות תרגיל מעניין, להפסיק להשתמש בספירת הזמן הנוצרית…

הרהור עמוק, מטריקס, או – ?

ב"הארץ"התפרסמה היום כתבה של ג'ון טירני מה"ניו-יורק טיימס" שכותרתה: "החיים שלנו, המשחק שלהם". הכתבה עוסקת בתיאוריה של ניק בוסטרום, פילוסוף מאונ' אוקספורד, וזו אומרת: אנחנו חיים בתוך הדמיית מחשב של מישהו אחר. משהו כמו מטריקס, אבל בשינוי קל: אין לנו בכלל גוף. בערך כמו תוכנת ה-second life. אנחנו מתקיימים בתוך מעגלי מחשב.

לדעתי הרעיון הזה אינו חדש, הוא מוצג בצורה נפלאה כבר ב"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה".
מה שמרתק בעיני הוא, שעל רקע תורת האבולוציה, עדיין מתקיימים ניסיונות לחפש בורא ראשוני, בעל כוונה ותכלית, ותוך כך להשיב על שאלת משמעות החיים במובנה המסורתי. כלומר – לחפש משמעות לחיים מחוצה לנו, באיזו תכלית שיועדה לנו על-ידי מישהו אחר. 

כמה הרהורים על הפילוסופיה

 


פרופ' ליבוביץ' אמר לי פעם: "פילוסופיה זה ספורט לאינטלקטואלים. יש כאלה שמשחקים כדורגל. אנחנו, הספורט שלנו זה הפילוסופיה."
ספורט אינטלקטואלי – זו למעשה הפילוסופיה המסורתית.
זה ספורט – כי יש כאן תחומים, וכללי משחק ברורים, מובנים וסגורים: הנחת אכסיומות, שיטות וכו'.
זה ספורט – כי לא משחקים בזה כל הזמן. כאשר הפילוסוף הולך הביתה, הוא חי כמו כולם: הוא הולך למכולת, משלם משכנתא, הוא אוהב, ושונא, ומקנא, ומתרגז כשחותכים אותו בכביש או כשמישהו גונב לו את התור…
קאמי מבהיר זאת נפלא בפתיחת "המיתוס של סיזיפוס": השאלה האם לרוח יש 10 או 12 קטגוריות אינה רלבנטית לקיום האנושי, לחיי היומיום. עם הידע הזה לא נוכל לקנות כלום במכולת, והוא לא יעזור לנו להתמודד עם מצבים קשים שהחיים לעיתים מזמנים לנו…
אז מהי הפילוסופיה?
המושג עצמו ברור ובהיר ואינו משתמע לשתי פנים: אהבת החכמה. והרי כך אף הגדרנו את עצמנו במדרג יצורי הטבע: הומו סאפיינס.
החכמה שביקשנו היא להבין מהם החיים והעולם: איך דברים קורים, למה הם קורים, ומה מקומנו בעולם.
משום מה – מישהו החליט לנכס את החכמה הזו לעצמו ולעוד כמה יחידי סגולה ולתבוע עליה בעלות, והותיר אותנו להיות כאחת החיות.
התחיל בכך פרמנידס, במאה ה-5 לפנה"ס ביוון, אשר קבע, בעקבות חיזיון דתי מרהיב שחווה, כי ישנה אמת אחת, מוחלטת, שאיננה תלויה באדם, וכינה את כל מי שלא מבין זאת "המון משוללי הכרעה" ו"עיוורים ותועים", ואפלטון ביסס זאת להפליא עם תיאוריית האידיאות ואפשרות הכרתן, הנתונה לפילוסוף בלבד, ולכן הוא זה שחייב להנהיג את המדינה [כי הוא יודע מה טוב], ולכן הוא המחנך האולטימטיבי, ואין בלתו.
באופן הזה, צדק וויטהד כאשר אמר שכל הפילוסופיה היא "הערות שוליים לאפלטון", והכוונה היא לפילוסופיה המסורתית, הקלאסית – הספורטיבית, זו התובעת לעצמה בלעדיות לא רק על האמת, אלא גם על היכולת לדעת.
כך יכול טיילור, בהקדמה לספרו "מטאפיזיקה", לכתוב: "לעיתים אומרים כי לכל אחד יש פילוסופיה, ואפילו השקפות מטאפיזיות. אין שטות גדולה מזו… למעטים יש מושג כלשהו על פילוסופיה, ולמעטים עוד יותר יש מושג על מטאפיזיקה." וההסבר שהוא נותן: רוב האנשים, להוציא יחידי סגולה, לא חושבים באופן בהיר, כי אין להם צורך בזה. הם חיים את חייהם ומקבלים את שאלות הקיום כמובנות מאליהן – ועוד קביעות תמוהות בנוסח הזה.
היוהרה הזו איננה מובנת לי.
האמנם רוב האנשים לא תוהים על משמעות חייהם ?
נחזור לקאמי ולמשפט הפותח את "המיתוס של סיזיפוס": "שאלה פילוסופית רצינית יש רק אחת… האם החיים שווים או לא שווים את הטירחה שבלחיות אותם".
את השאלה הזו כולנו שואלים, בשלב זה או אחר של חיינו. איש מאיתנו לא מקבל את הקיום כמובן מאליו.
על השאלה הזו הפילוסופיה המסורתית לא יכולה לענות, כי היא רציונלית ברובה המכריע. החשיבה הרציונלית, הנשענת כל-כולה על אכסיומות [ועוד אדבר על כך בהרחבה בכתבות הבאות], היא חשיבה לא בהירה, כי היא לא מסבירה כלום. זו חשיבה סגורה, שטוחה, סטטית, מוגבלת – היא היפוכם של החיים, שהם זורמים, דינמיים, משתנים ומפתיעים תדיר.
לא פלא שהפילוסופיה הפכה למילת גנאי: פלסף, התפלספות – כציון לחשיבה מפותלת, מסובכת, שלוקחת דברים פשוטים ומסבכת אותם שלא לצורך. ההיפך מהבהירות שטען לה טיילור.
חשיבה בהירה, שטיילור מזהה אותה עם חכמה, אין פירושה חשיבה מוחלטת, חד-משמעית, של או-או.
החכמה היא רבת פנים וגוונים, ובאה לידי ביטוי באופנים שונים. חכמה היא משהו זורם, מתפתח. כי היא נעוצה באדם – ובחיים. והחיים הם דינמיים, זורמים, מתפתחים.
יש פילוסופיה שהיא אהבת החכמה. היא תוהה על הדברים, חושבת עליהם, מנסה להבין אותם – אבל היא צנועה, מודה ביחסיותה, לא טוענת לאמת אחת מוחלטת ובוודאי שאיננה מנכסת את החכמה לעצמה. היא גם לא ספורט…
אני סבורה שפילוסופיה היא עניין של חיים: להבין את עצמנו, את חיינו בעולם, את העולם – וללמוד לחיות. והחיים, כמונו, הם מעבר להגדרות רציונליות ואכסיומות.


ועוד משהו.
לטעמי פילוסופיה איננה תורה, והיא לא יכולה להיות תורה. ראשית מפני ש"תורה" זה מושג סגור, והוא מערב בתוכו אמונות, ושנית מפני שכשיש תורה – יש מאמינים, קהל מעריצים, וזה סוג של עדריות. בתורה אין מקום ל-אני הפרטי, האישי.
החכמה היא עבורי זרם של מחשבות, דעות, ראיות-עולם, ואני מוצאת אותה לא רק בכתבים המוגדרים "פילוסופיים", אלא גם בספרות, בשירה, בתיאטרון, במיתוסים עתיקים, אצל סבתי והורי, אצל חברים, אצל אנשים שלא יודעים קרוא וכתוב, בניסיון חיי ובאינטואיציות שלי.
אני לומדת מכולם. עם חלקם אני מסכימה, עם חלקם לא, חלקם מדברים אלי יותר מאחרים, ואלו שאני חולקת עליהם – גם מהם אני לומדת. אולי אפילו יותר.
אבל תמיד מתקיימים בי הבחינה, ההרהור, החשיבה הפנימית, האינטואיציה שלי ; ובסופו של דבר, החשיבה היא שלי ואני הולכת בשמי, לטוב ולרע, וגם עם הטעויות.
אני משתדלת לשמור על פתיחות, להקשיב, ולא להתאהב יתר על המידה ברעיונות שלי. זו הדרך שלי להמשיך ולצמוח. אני מנסה, באמצעות העיבוד הפרטי שלי, לקחת את המחשבות מעט הלאה, להבהיר אותן מעט יותר, לזקק אותן עוד קצת. לא יותר מכך.