ארכיון קטגוריה: יומן של יומיום

מה שלומך?

אנחנו כבר מזמן לא מנומסים. אחת הסיבות היא שהתרנו את רסן הדיסטנס האלמנטרי שיוצר השימוש בשמות התואר "מר" ו"גברת" – שימוש המזכיר לנו שהאדם הניצב מולנו הוא זר, לא חבר שלנו, ויש לנהוג בו בכבוד ובנימוס המתבקשים – ועברנו לשימוש בשמות פרטיים. מהלך זה יצר אי אלו תופעות התנהגותיות לא נעימות במיוחד, כמו זו של אנשי מכירות טלפוניות.

לא די בכך שהפרטים האישיים שלנו זולגים לכל עבר וכל דכפין ייתי וייקח ויצלצל, אלא גם מתייחסים אלינו כנתינים המחויבים להקשיב להם; וכאשר אנחנו מנסים לקטוע את שטף הדיבור הם נוזפים בנו ודורשים שלפחות נהייה מנומסים ונקשיב להם עד הסוף.
כן, אני יודעת, הם בסך הכל עושים את עבודתם, אבל מה עם הפגיעה בפרטיות שלי וזכותי לחופש מהטרדות טלפוניות כאלה? היכן הנימוס שלהם?

לאחרונה מישהו הגה רעיון גאוני כיצד לנטרל טריקות טלפון: לפתוח את השיחה ב:"שלום [שם פרטי], מה שלומך?" ככה, בלי להזדהות, בלי כלום.
זו שאלה מאוד מפתיעה, ומבלבלת-משהו, כי מי ששואל לשלומנו ברגיל הם אנשים שאנחנו מכירים, ואנחנו מצפים שמי שנמצא מעברו השני של הקו יהיה מוכר. ואז, קצת נבוכים, כי אולי לא זיהינו קול של חבר, אנחנו עונים בהיסוס: תודה… תוך שאנחנו מנסים לתור במהירות במעמקי הזיכרון למי ממכרינו/ידידינו שייך הקול הזה – –
ואז נענים ב"יופי" – ומבלי ששמנו לב החלה שיחה בה מנסים למכור לנו חבילת שיחות לחו"ל [כי מגיע לך בתור לקוח ותיק… אבל אני מעולם לא הייתי לקוח שלכם….], אינטרנט במהירות 100 מגה [קודם שיעבוד ה-30 שכבר יש לי… ], בתור לקוח מועדף אתה זכאי להלוואה בתנאים נוחים [כן בטח, בריבית קצוצה של השוק האפור…], זכית במבצע מיוחד במיוחד לאנשים מיוחדים של —- …

הלו??? מי אתם?? איזו חברה??? מה שמך, גב' טלפנית???

הטריק הזה מעצבן, מלוכלך, מתחת לחגורה… חוצמזה, שלומי חשוב לי, אני דואגת לו, מטפחת אותו, ולא אוהבת שפורטים אותו לפרוטות. והחלטתי לעשות מעשה.
בטלפון הבא השיחה התנהלה כך:

– שלום נינה, מה שלומך?
מי שואל?
– אני מדברת עם נינה?
מי שואל?
– אני מחברת —-. מה שלומך?
מה שמך גברתי?
– א' מחברת —. מה שלומך?
חברת — מתעניינת בשלומי?
– אה, נינה…
אנחנו מכירות?
– אה.. [קול מבולבל ולחוץ מעט]
אנחנו לא מכירות, אז נא לפנות אלי בנימוס: גב' רמון או ד"ר רמון, מה שמתאים לך
– אה…
יש בעיה, גברתי?
– אה, אז מה שלומך?
למה שלומי מעניין אתכם?
– אה, נינה – –
גב' רמון. כבר סיכמנו זאת.
– אה…
האם אני יכולה לעזור לך במשהו, גב' א'? אולי תרצי כוס מים?
בשלב הזה הטלפון נטרק.

אני מקווה שהשיחה הזו הוקלטה. "לצרכי בקרה ושיפור השירות", אתם יודעים….

מה לאחל לשנת 2014?

רק היגיון, מעט היגיון.
לא מהממשלה הזו חלילה. מהעם, שפעם אחר פעם בוחר באלו שנכשלו, והולך שולל אחר דמגוגיה נוצצת [כבר כתבתי על כך בהקשר אחר].
אני מודעת לכך שככל הנראה זו בקשה/תקווה מופרזת, אולי אפילו מופרכת. אבל אנחנו "מגרדים" את הדקה ה-90, וכבר ניצבים על פי תהום:
תהום מדינית, כלכלית, חברתית, לאומנות קיצונית שמתחזקת, ובעיקר – כפייה דתית מתעצמת.

לנוכח התפשטות הכפייה הדתית בערים;
לנוכח המתחולל בצה"ל: משירת נשים ועד ל"שיחות חובה" של רבנים בנושאי דת על חשבון שעות מנוחה;
ובעיקר – וזה המפחיד ביותר – לנוכח המתחולל בגנים ובבתי הספר הממלכתיים: חדירת הדת במסווה של "תגבור במדעי היהדות", "לימודי רוח וחברה ערכית בישראל", "מדריך/מלווה רוחני" ועוד כהנה וכהנה ביטויים מכובסים הנאמרים במתק שפתיים [לדוגמה כאן] -    
אני תוהה:
כמה סנוניות עוד צריך כדי להבין שהאביב הדתי כבר כאן???

ומי שחושב שזו הגזמה, פרנויה, צרות אופקים או לא יודעת מה – מוזמן לקרוא שוב [או לראשונה] את הסיפור המוזר ומלא תמהון על האי הקטן, האי הגיון. [אפרים סידון ויוסי אבולעפיה, כתר, 1993]

סידון אבולפיה

הסיפור מסתיים כך:
" ואנו תקווה שהכל רק דמיון,
ורוב טיפש הנכנע למיעוט
לא קיים במציאות.
לא קיים במציאות.
וזהו!
"

אבל תקווה ללא פעולות למימושה רק מאפשרת למציאות לעלות על כל דמיון…

שתהייה שנה אזרחית טובה, שנה של היגיון בריא (-:

ריקוד האיוולת של הדמוקרטיה עם הקפיטליזם

אדם חכם אמר פעם, ששוויון פוליטי הוא חסר משמעות לנוכח אי-שוויון כלכלי, מכיוון שכאשר קבוצה קטנה שולטת באופן כמעט מוחלט בנכסי אחרים, על כספם של אחרים, על עבודתם, על חייהם – החיים אינם חופשיים עוד. האדם היה פרנקלין ד. רוזוולט, השנה היתה 1936, כאשר ארצות הברית עדיין נאבקה לצאת מהשפל הגדול שבא בעקבות הקריסה של וול-סטריט ב-1929.

אנו מוקירים חופש כערך המהותי ביותר הקיים, אנו שרים שירי הלל לחופש, אנו נלחמים על חופש, ודמוקרטיה כמובן הינה בראש ובראשונה אודות חופש.
אלא שחופש הוא במובן מסוים "טריקי". בניגוד למה שניתן היה לצפות, הוא מערב בתוכו מגבלות וגבולות, שכן החופש של האחד לא יכול לבוא על חשבון האחר. כאשר אנו מאשרים את החופש שלנו, בו בזמן אישרנו גם את החופש של האחרים. כך, חופש חייב לכלול יושר, הגינות, יושרה, כבוד לאחר, כמו גם אחריות ומתן דין וחשבון (accountability) מצידנו.

זה מה שנמצא בבסיס השיטה הדמוקרטית: בקרות ואיזונים; מערכת של חוקים, כללים ותקנות שנועדו לאפשר חופש ולהגן על חופש של כל אחד ואחד.

הקפיטליזם, למרות שהוא מנופף במרץ בדגל החופש והיוזמה החופשית, הוא ההיפך הגמור מיושר, הגינות וכבוד לאנשים. מונע על ידי חמדנות ותאוות בצע, הוא חסר כמעט לחלוטין אחריות ומתן דין וחשבון. הוא מתנגד לרגולציה, ומיישם את ה-laissez fair באופן המעוות והפוגעני ביותר. הוא אגרסיבי, נצלני ודורסני; הוא מרסק באכזריות כל דבר וכל מי שניצב בדרכו להשגת רווח ועוד רווח למען רווח.

כתוצאה מכך, העשירים מתעשרים עוד ועוד, בעוד האדם הממוצע נוכח לדעת שקשה לו יותר ויותר לכלכל את משפחתו, לנהל חיים סבירים; והפער בין העשירים לשאר גדל בהתמדה. אי-שוויון הולך וגובר זה מגיע לידי פלוטוקרטיה (שלטון ההון), ומדויק יותר יהיה לומר קלפטוקרטיה (שלטון הגנבים), כפי שניסח זאת ג'ארד דיימונד.

הקריסה של 2008 חשפה את פניו המכוערים והנצלניים ביותר של הקפיטליזם כאשר, בניגוד לכל האידיאולוגיות והעקרונות והתיאוריות שמסנגרות על כלכלה חופשית ללא מגבלה וגבול, בעת משבר הוא פנה לממשלות הבית בבקשת עזרה והצלה. לפתע הקפיטליזם לא היה עוד גלובלי, ולא היה עוד חופשי לנהוג ככל העולה על רוחו.

המסקנה אחת, והיא מתבקשת זה מכבר: לא רק שהקפיטליזם פשט את הרגל, אלא לא ייתכן קפיטליזם (לפחות לא בצורתו הנוכחית של היעדר רגולציה קיצונית) בחברה דמוקרטית.

"כפר גלובלי" הוא מושג יפה, אבל בסופו של דבר, אנו בני האדם מאוד מקומיים: אנו בוחרים לחיות בחברה: מדינה/עיר/קהילה. ואנו עושים זאת מסיבות פרקטיות ופרגמטיות: אנו רוצים תחושה של זהות ושייכות, ולחיות בכבוד ובביטחון. לשם כך, ערכנו בינינו אמנה חברתית: לכבד את האחרים, לנהוג באחרים ביושר, בהגינות, באמפתיה, באחריות, להושיט יד אחד לשני. זהו חוק הג'ונגל: "כי הכוח של הלהקה הוא הזאב, והכוח של הזאב הוא הלהקה."

זהו הסיפור של הדמוקרטיה: שוויון וחופש לכל חבריה, סולידריות, הגינות, צדק חברתי, אמפתיה אחריות וביטחון. דמוקרטיה היא הכוח של האנשים. באמצעות הדמוקרטיה אנו מאצילים את כוחנו לממשלה נבחרת כדי שזו תגן על החופש שלנו, תדאג לאינטרסים שלנו ולצרכינו, ותבטיח את קיומנו. הנושאים הבסיסיים ביותר ומקיימי החיים הם, כמובן, מזון, ביגוד, דיור ושירותי בריאות. וזהו תפקיד הכלכלה.

המשמעות המקורית של המושג 'כלכלה' נמצאת ביוונית oikonomia, ניהול משק בית (oikos בית + nemein לנהל ). כלכלה עוסקת במחייה של אנשים, לא בעשיית רווח לשם רווח. תפקידה לספק אמצעים לניהול הבית, בין אם הבית הוא אחוזת פאר או בקתה צנועה.
מזון, ביגוד, דיור ושירותי בריאות נאותים – אלו הכרחיים לתחושת חופש וביטחון. אדם שחי בדמוקרטיה שלא מאפשרת לו להשיג קורת גג, או טיפול רפואי; אדם שנאלץ לבחור בין קניית אוכל ותרופות, או שאין לו ביטחון תעסוקתי – אינו אדם חופשי.

ניתן היה לחשוב שהקריסה של 2008, שהיתה רק האחרונה בשרשרת של משברים פיננסיים, תשמש סוף סוף קריאת השכמה ותמריץ להתנערות מהקפיטליזם; מה עוד שהיו אלה כספי משלמי המיסים – שלכם ושלי – ששימשו להצלת התאגידים הקורסים. אבל נכון לעכשיו, ממשלות דמוקרטיות עדיין עסוקות בריקוד צמוד למדי עם הקפיטליזם: בעודן מצהירות שהשווקים חייבים להיות מפוקחים וכו', הן עדיין מאפשרות לתאגידים ולעשירים להמשיך עם 'עסקים כרגיל'.
בכך ממשלות לא רק מועלות בתפקידן, אלא בפועל מעודדות את התרחשות הקריסה הבאה.

והיא תבוא. ההיסטוריה מלמדת אותנו שוב ושוב שלא לעולם חוסן. יתרה מכך, ישנו גבול ליכולתה של חברה דמוקרטית לשאת אי שוויון וניצול קיצוניים.

מעשה בשפן ושועל

בעוד בתקשורת דנים בשאלה האם לפיד יכול להיות שר אוצר או לא, וכאשר עוד כמה מינויים גורמים להרמת גבה – נזכרתי באנקדוטה הבאה :

הלך שפן ביער, ופגש בקוף.
"אהלן שפן, מה העניינים?" שאל קוף.
"יופי" ענה שפן. "אני כותב דוקטורט על איך שפנים טורפים שועלים."
"מה אתה אומר! באמת? יפה", ענה הקוף.

המשיך שפן ללכת, ופגש בדוב.
"אהלן שפן, מה העניינים?" שאל דוב.
"נפלא", ענה שפן "אני כותב דוקטורט על איך שפנים טורפים שועלים".
"וואו…מרשים." התפלא דוב

כך פשטה השמועה ביער, ששפן כותב דוקטורט על איך שפנים טורפים שועלים. ושועל החליט לבדוק מה הסיפור.

יום אחד, כאשר יצא שפן לטייל, ארב לו שועל, ואז צץ לקראתו בשביל.
"אהלן שפן, מה העניינים?" שאל שועל.
"אני כותב דוקטורט על איך שפנים טורפים שועלים".ענה שפן.
"באמת? תגיד, לא הגזמת קצת?", שאל שועל.
"אם אתה לא מאמין לי, אתה מוזמן לבוא אלי הביתה ואוכיח לך", ענה שפן.
"בסדר, בהזדמנות", ענה שועל והשים עצמו הולך.
שפן חזר לביתו, ושועל התגנב חרש והציץ מבעד לחלון.

ומה ראה ??? בבית של שפן יושב אריה…  
מוסר השכל:
לא משנה על מה אתה כותב דוקטורט – העיקר המנחה.

לחיי הצביעות–מצא את ההבדלים

ניו יורק, ואחריה העולם – סוערים: אדם נדחף אל מסילת הרכבת התחתית, ואיש לא נחלץ לעזרתו.
קיתונות מיוחדים נשפכים על הצלם שצילם במקום לעזור

2424587070

מעניין במה שונה האירוע הזה מהאירוע שלהלן [כתבתי על כך בעבר], צילום שזיכה את הצלם בפרס פוליצר….

צילום ילד ועיט

שני שיעורים חשובים ממבצע "עמוד ענן"

אם לא היה ברור עד עכשיו, אז מבצע "עמוד ענן" הבהיר שני דברים:

האחד – אסור להפריט את התעשיות הביטחוניות של ישראל! התעשיות הללו צריכות להתנהל על-פי שיקולים ענייניים של צרכי ביטחון, ולא על-פי מקסום רווחים כספיים לבעלי המניות.

השני – שר ביטחון צריך להיות אזרח, לא "ביטחוניסט" [לדעתי גם הגיע הזמן להיפטר כבר מהביטוי הזה…]. שר ביטחון לא צריך לדעת לדבר בסלנג צבאי, ואינו צריך לשלוט ברזי מערכי הכוחות וכלי הלחימה. בשביל זה יש רמטכ"ל. שר ביטחון צריך להיעזר ברמטכ"ל תוך שהוא מביא לתפקיד ראייה רעננה שהיא מחוץ למילייה הצבאי.
ובמאמר מוסגר: גם הרמטכ"ל לא צריך רמטכ"ל לשעבר או ביטחוניסט לשעבר על הראש שלו. רמטכ"ל לא צריך להתחרות בלשעבר שרוצה להראות שהוא עדיין בכושר ו"מבין עניין".

הו, קיבעון מתוק שלי

"הו, קיבעון מתוק שלי" – כך הייתי פותחת שיר קינה לתקשורת הטלוויזיונית, לו הייתי משוררת.

מה שיכול היה, ולדעתי גם אמור היה, להיות הזדמנות לתקשורת הטלוויזיונית להוות בעת הזו קול ובמה לשינויים שהתרחשו כאן בשנה האחרונה מאז מחאת קיץ 2011 – הוחמץ. כרגע בכל אופן.

בשבוע החולף, מאז ההודעה על הקדמת הבחירות, יושבת לה סוללת כתבים/פרשנים* מדיניים/פוליטיים בערוצים 2 ו-10, ומתענגת על שעתה היפה. וכל מה שאנחנו שומעים הוא מיחזור של אותם דפוסי חשיבה ואותן תפיסות, ובאותה השפה בדיוק.

מ"ההישג הגדול של נתניהו שהצליח להשלים קדנציה" דרך "אין תחליף לנתניהו, נתניהו יהיה גם ראש הממשלה הבא", ועד לשאלות כמו "האמנם שלי יחימוביץ' יכולה להיות ראש ממשלה? הרי אין לה ניסיון ניהולי" ו"יאיר לפיד חבר של אולמרט".

ואני תוהה:

להשלים קדנציה באמצעות ממשלה מנופחת חסרת תקדים [כדי ליצור קואליציה בניגוד לרצון הבוחר], סכומי עתק שהועברו לחרדים [ואולי מוטב לומר: שולמו כמתת עבור השלטון], הקפאת תהליך השלום [שלא יהיה רעש חלילה בימין הקיצוני]… הכל כדי לשרוד – זהו הישג??? השתלטות משרד רוה"מ על הערוץ הראשון וסתימת פיות היא הישג??? הכנסת עם החקיקה הכי אנטי-דמוקרטית שהיתה כאן אי-פעם היא הישג??? נראה לי שמישהו התבלבל כאן…

הלאה:
מי קבע שאין תחליף לנתניהו? על סמך מה? אבל ב"פגוש את העיתונות" אתמול מתנהל דיון בנושא סביב השולחן העגול, ואנשים מכובדים [גם אם מגמתיים-משהו, חלקם לפחות…] מעלים דעות וסברות לכאן ולכאן – – וכל אותו זמן מתנוססת ברקע, בצד שמאל של המסך – תמונה של נתניהו…. סולו…. כאילו באמת אין אף מועמד נוסף….
אני לא יודעת אם זה היה מכוון, אבל התוצאה ברורה…

הלאה:
נתניהו היה כישלון חרוץ כראש ממשלה בכהונתו הראשונה. לא זכור לי שמישהו מהכתבים והפרשנים שאל בבחירות הקודמות "איך אדם שנכשל כך – עם קבלות – יכול להיות ראש ממשלה פעם נוספת?"
 
אבל להטיל ספק במישהי שיש לה קבלות רבות של עשייה בכנסת, כי אין לה "ניסיון ניהולי" – זה בסדר וראוי?

מה זה ניסיון ניהולי??? בלהיות ראש ממשלה??? מי קבע שצריך ניסיון ניהולי? ממתי התקשורת קובעת קריטריונים לראשות ממשלה? ראש ממשלה צריך להיבחר על-פי המצע שלו. בשביל הניהול השוטף יש שרים ומשרדי ממשלה. ובאשר למנהיגות – לרוב רק כשאדם עומד בראש המערכת ניתן לדעת אם הוא אכן מנהיג או לא.

לפי ההיגיון הזה, לנתניהו יש ניסיון ניהולי. אבל הבן אדם לא מסוגל למנות שר בריאות, שר החוץ שלו מתפרע להנאתו באו"ם, הוא לא מסוגל למנות רמטכ"ל, כל אחד בממשלה עושה מה בראש שלו [רשימה חלקית] – וראש הממשלה בולע ושותק, כי הוא רוצה לשרוד. זה ניהול? זו מנהיגות?

וכמובן, מה שטוב לארה"ב ולאירופה – שם ראשי ממשלה נבחרים גם ללא "ניסיון ניהולי" – לא מתאים לכתבים ולפרשנים כאן…

הלאה:
יאיר לפיד כבר הסביר כמה וכמה פעמים שהוא לא יילך עם אולמרט ברשימה, אבל אולמרט הוא חבר משפחה, והוא לא יתכחש לאדם שישב יחד איתו ליד מיטת אביו הגוסס. לא נראה לכם שבינתיים יש לתת לו ליהנות מהספק? גם אם הוא לא מספק את מה שאתם רוצים?


כתבים/פרשנים חביבים – צאו כבר מהקיבעון הזה!
נתניהו לא יכול לייחל ולאחל לעצמו ממליצים יותר טובים מכם. אתם עושים לו את מרבית העבודה. אבל האמנם זה ראוי? 
התחילו להיות הוגנים ואובייקטיביים. את השאלות הנוקבות שאתם שואלים את המתמודדים – שאלו גם, ובעיקר, את נתניהו ומפלגותיו.
כי השאלות את המתמודדים הן תיאורטיות: מה תעשה אם… איך תנהג כאשר… ;
השאלות עליהן נתניהו ואנשיו צריכים לענות הן מעשיות וענייניות: הן צריכות להתייחס קודם כל לעשייה – וגם לאי העשייה – שלהם במשך ארבע שנות שלטון. 

אני לא מומחית גדולה בפוליטיקה, אבל אני סבורה, גם לאור המחאה של הקיץ האחרון, כי לא מחוייב המציאות שנתניהו יהיה ראש הממשלה הבא. אז אל תעוותו את המציאות כדי שתתאים לדעות שלכם ולמשפטי המפתח שיצרתם לעצמכם ושעליהם אתם חוזרים שוב ושוב. התאמצו קצת. חישבו קצת. החיים הם דינמיים. הקשיבו להם ולכו איתם.

ולמען השם – הפסיקו לדחוף את המילה "בעצם" לכל משפט שני שלכם, ולעיתים אף כמה פעמים באותו משפט…

* כל הנאמר בלשון זכר מתייחס גם לנקבה.

פוסט אורח: שנה טובה מציונה שמשי

                                             SHIMSHI תשעג

שנה טובה

שלוש משאלות לשנה החדשה:

* שלא נעשה לאחרים את מה ששנוא עלינו

* שנדע להיות יותר חכמים ופחות צודקים

* שנשכיל לשמור על הדמוקרטיה שלנו

שתהייה שנה טובה, שלווה, שמחה ובריאה (-:

תסמונת האשה המוכה

כבר כמה שנים – למעשה מאז נבחר נתניהו בפעם הראשונה לראש ממשלה, כשנה לאחר שעמד על הבלקון בכיכר ציון מול המון משולהב שהניף שלטים עם תמונות רבין במדי ס.ס., ופחות משנה לאחר רצח רבין – אני מנסה להבין איך זה יכול להיות…

איך ייתכן שהציבור ממשיך, מכה אחר מכה, כישלון אחר כישלון, להאמין לנתניהו, וממשיך לחשוב / לקוות ש"הפעם הוא ישתנה".  

ההסבר היחיד שעולה בדעתי הוא "תסמונת האשה המוכה". כך מתנהג הציבור. מוחה, מתקומם, אבל ממשיך להאמין שנתניהו יודע מה הוא עושה וכי הוא מסוגל לנהל מדינה [למרות שהמציאות מוכיחה ההיפך], שדברים ישתנו, וכי נתניהו וחבר מרעיו ישתנו.

כל מה שנתניהו מצטיין בו הוא תככנות פוליטית מהסוג הנמוך ביותר, דמגוגיה של משטרים אפלים, ואגו יהיר. ובזה הוא אכן עסוק כל ימיו: תככנות פוליטית לשימור שרידותו. דמוקרטיה וחוק הם מכשול עבורו. והוא נוהג בהתאם: מחוקק ומשנה לנוחיותו. ובזה הוא מצליח.

מעבר לכך, כל מה שנתניהו נוגע בו מתחרבש: כלכלה, חברה, חינוך, בריאות, ביטחון פנים, ביטחון חוץ. וככל שהכישלונות מתרבים כך גדלים עיוורונו והמגלומניה שלו ["אני מתכבד להזמין את הראשון שהבין…"]. הוסיפו לכך את ברק – עוד כישלון בפני עצמו – וקיבלנו מתכון לאסון.

מה עושים כדי לטשטש את מכלול הכישלונות ולהסיט את דעת הציבור מכך? עוברים לחזית הקיומית-הישרדותית: להפחיד את הציבור מפני הגרעין האיראני, ולפמפם לו השכם והערב שרק התקפה על איראן תמנע מאיראן להיות גרעינית. 
"הם מ-פ-ח-דים"… זוכרים??? וזוכרים את חיוך המרוצה [והמפחיד] שהתלווה ללחישה הזו???

אז מה אם ברור כי הפצצת איראן לכל היותר תדחה איראן גרעינית בשנה או שנתיים אבל לבסוף איראן תהייה גרעינית? ואז מה אם העורף לא מוכן ולא מוגן? אז מה אם ייהרגו "רק" כמה מאות? וגם אם כמה אלפים? קטן על ברקיהו. ולא לדאוג. למשפחות ברקיהו יש מיגון.

והציבור? כמו כל אשה מוכה, אומר: הפעם יהיה בסדר… כי מה אפשר לעשות?
והציבור שוכח שאנשים כאלה לא משתנים. הפתרון היחיד הוא לקום ולעזוב. ומאחר ולא קיים מקלט לציבור… יש להעזיב את ברקיהו.

אם בקיץ שעבר יצאנו לרחובות למען צדק חברתי וקורת-גג – כעת עלינו לצאת לרחובות כדי לשמר את חיינו.