Category Archives: מחשבות על חיים ואושר

האדם הוא החיה היחידה שמסרבת להיות מה שהיא / אלבר קאמי

רנה זלווגר: לפני [מימין], אחרי [משמאל]

רנה זלווגר   USA-ENTERTAINMENT/

עוֹבֵר – ספר חדש יצא לאור

"לכל עת וזמן לכל חפץ", אומר החתול במחזה "עוֹבֵר", כאשר הוא נשאל מהו זמן. 
שני המחזות: "עוֹבֵר" ו"מראות ודלתות", הרואים כעת אור בהוצאת גוונים, נכתבו במהלך 1998. הם נכתבו באבחת קולמוס, אחד אחר השני [ראשון נכתב "מראות ודלתות" ("הדלת" בשמו המקורי), אחריו "עובר"], כמעט ללא שינויים ותיקונים, אין לי מושג איך ולמה ומהיכן הם צצו. אבל לא התווכחתי איתם (: וכנראה כעת הגיע זמנם לצאת לאור, לא מעט בזכות עידודה ותמיכתה של עדנה שבתאי חברתי, שגם כתבה את טקסט הכריכה האחורית, ועל כך תודותיי.

רמון מחזות

טקסט כריכה אחורית:

שני המחזות המוגשים כאן עוסקים בשאלות, קטנות כגדולות, שהחיים מציבים לפתחינו, עם חמלה והומור, ועם קריצת עין אירונית אל מול האיוולת שבציפייה לישועה.

ע וֹ בֵ ר
בדיאלוגים שבין חתול, מנקה רחובות ועובר-אורח, עולים הנושאים החשובים לחיינו: הזמן, הזיכרון, אלוהים, תקווה, מהות החיים. המבנה המיוחד של המחזה: שילוב של קטעי חוכמה בפיהן של שתי מקהלות, המזכיר את הדרמה היוונית הקלאסית, מפתיע ומרתק, ומוסיף ממד של תחכום.

מראות ודלתות
זהו מחזה פילוסופי שהדמויות המובילות בו הן החיים, המוות והאַיִן.
ילד עם תיק שפן נקלע שלא מרצונו לסיטואציה הטעונה של הקונפליקט הנצחי ביניהן, ומעורר צער וחמלה. ואולי זה כל מה שנשאר. 

                                                                                                      עדנה שבתאי

                                                    ***************** 
אורית צמח ערכה את הספר. 
איור ועיצב העטיפה הם של טלי עמית.

הספר ניתן לרכישה בהוצאת גוונים, ובחנויות הספרים.
באינדיבוק, חנות הספרים העצמאית ברשת,הספר נמצא כרגע בגרסה דיגיטלית של איפאב. בקרוב תועלה גירסת קינדל, וכן ניתן יהיה לרכוש ספר מודפס.

התמלוגים מהספר מוקדשים לעמותת גירגורים, שעוסקת בהצלת חתולים במצוקה וכלבים בעלי צרכים מיוחדים. [ראו גם דף הפייסבוק של העמותה].

פט-סאפיינס: פינת הגיג: ככה נראה אושר

מוקדש לפצ'קוש, באהבה ובגעגועים -_thumb4

שלום אנשים,
לפני ממש קצת זמן דיברתי על איך שאתם מתעללים בחיות שנותנות לכם אוכל שלא כל כך בטוח שאתם בכלל צריכים – חלב….

ואנ'שמח לספר לכם על כפר קטן שהרפתן שם החליט שלא כדאי לו להמשיך להחזיק רפת עם פרות חולבות כי זה כבר לא עושה הרבה כסף [אוף! אתם עם הכסף שלכם….] ורצה לשחוט את כל הפרות.

אבל אנשים טובים בכפר חשבו שזה לא הוגן ולא מוסרי – והם אספו כסף וקנו את הפרות, ונתנו להם לצאת החוצה מהרפת בפעם הראשונה אחרי הרבה שנים שהפרות היו סגורות ברפת.

תראו את הסרטון הזה – הפרות יוצאות בפעם הראשונה בחיים שלהם החוצה, לאוויר, לירוק, למרחב.

ככה נראה חופש של ממש. על אמת. ככה נראה אושר:
פרות קופצות, מדלגות, מחככות את הראש בעשב… ועכשיו תגידו לי שלחיות לא אנושיות אין רגשות,

פרות מאושרות

ככה צריכות לחיות כל החיות, אנושיות ולא אנושיות: בחופש, באוויר פתוח, במרחב.
לא בתוך מקום סגור, מחוברות בציצים למכשירים שמוצצים את החלב שלהן, ואחר כך הורגים אותם.

 

תודה לרון דהן על ההפניה לסרטון.

"מעבר לקשת זה כאן" – כעת בספר דיגיטלי

שמחה להודיע – הספר שלי "מעבר לקשת זה כאן" עכשיו באינדיבוק, חנות הספרים העצמאית ברשת.
עותק דיגיטלי – 25 ש"ח. מגיע תוך דקות לסמארטפון/טאבלט/קורא דיגיטלי/מחשב.
עותק מודפס – 50 ש"ח [כולל משלוח עד הבית].

nina_front

סופ"ש נפלא שיהיה (-:

מעבר לקשת – כבר כאן (-: הספר יצא לאור

ספרי "מעבר לקשת זה כאן" יצא לאור בהוצאת פרדס.
בספר נמצאים שמונה איורים הומוריסטיים מקסימים שאיירה מיכל פרנקל.

בהזדמנות זו אני מבקשת להודות לקוראי רשימות ולבלוגרים האחרים.
בשלוש השנים האחרונות העליתי לאתר כאן קטעי טיוטות של תפיסת האושר שאני מציגה, והתגובות החיוביות שלכם עודדו אותי להמשיך.

תודה (-:

 
 
זהו האיור המסכם בספר, אותו אני מאוד אוהבת 
האיור הוא על בסיס צילום של פצ'קוש, החתולי ממדור פאט-סאפיינס (-: 
 
 
 

מוות כטריגר לאושר

בשנים האחרונות אנחנו עדים לתופעה מעניינת – ועצובה: אנשים שעל סף מוות מגלים את החיים – ואת האושר. הרבה בלוגים נפתחים בנושא, דוגמה מפורסמת היא The Last Lecture , והרבה מהתובנות הללו מתקשרות לתפיסת האושר שאני מציעה.
הדברים הנאמרים בבלוגים הללו אינם חדשים. במהות הם סיפור ההתפכחות כאשר אנחנו ניצבים בפני איום ממשי על חיינו. ואז אנחנו מגלים שהחיים הם לא מה שחשבנו: הם לא קורים בעתיד, הם לא מטרות, הם לא כוח ושליטה – הם כאן ועכשיו, ב"זוטות" של היומיום.
בחרתי להביא כדוגמה את הספר של יוג'ין אוקלי "המרדף אחר אור היום", כי הוא מדבר על הדברים הללו מההיבט של עולם העסקים והקריירה.

בגיל 53, יוג'ין אוקלי הוא מנכ"ל ויו"ר של אחת מ-4 חברות ראיית-חשבון הגדולות בארה"ב.
הוא עבד קשה כדי להגיע לתפקיד הזה, והתפקיד מאוד תובעני, למרות שמאוד נהנה ממנו: תפקיד מלא בלחץ, חסר-מנוח, יומן מלא וגדוש ל-18 החודשים הבאים, עבודה כל הזמן, גם בסופי שבוע, ועד השעות הקטנות של הלילה. הוא החמיץ כמעט כל אירוע בביה"ס של הבת שלו; כמעט ולא יצא לחופשות עם אשתו – כי תמיד צץ איזה משהו חשוב וקריטי בעבודה שהצריך את התערבותו… אבל בסך-הכל הוא מחשיב עצמו לבר-מזל.
לאחר תקופה קצרה של כאבי ראש וסחרחורות קלות, הוא הולך להיבדק – בלחצה של אשתו כמובן, שגם קובעת לו תור,,, והוא מקבל הודעת מוות: יש לו גידול ממאיר מפושט במוח, ונותרו לו עוד כ- 3 חודשים לחיות.
התהליך שהוא עובר כאשר נודע לו על מותו המתקרב – הוא קורא לזה "מסע רוחני", רמה חדשה של מודעות.
אלא שהמודעות הזו היא בעיקרה לחיים, פחות למוות. המודעות הזו היא שינוי הרגלי ההתייחסות לחיים. וזה מה שיפה כאן – וגם מה שעצוב. כי זה מה שקורה לרובינו: אנחנו "מתעוררים" לבחון את חיינו רק כאשר אנחנו ניצבים מול טרגדיה, או מול סיום לא צפוי של החיים.

כעת החיים נחלקים עבורו לשניים. הוא מדבר על "חיי הקודמים" מול "החיים כעת".
התובנה המרכזית אליה הוא מגיע, וממנה נגזרות כל השאר:
אי-אפשר לשלוט בכל. חייבים לדעת להרפות, ולהתרכז ריכוז מלא במה שעושים באותו הרגע.
הוא מבין שצריך להפסיק לחיות בעתיד ובעבר. זה מתיש לחיות בעולם שאף פעם לא קיים. זה גם די טפשי, הוא מודה, כי התברכנו בעולם כה מרתק כאן ועכשיו.
צריך ללמוד לחיות בהווה. בחייו הקודמים – כפי שהוא מכנה אותם – בעבודה, העתיד והעבר נלחמו במוח, הוא חשב עליהם כל הזמן, והם סילקו כל סיכוי לחוות את הדבר הרענן, הנתון באופן מלא – ההווה.
הוא מודה, שיכול להיות שחלק מההתעסקות הכפייתית והמתמשכת הזו בעתיד ובעבר, או אפילו רובה, מונע על-ידי האגו: להיראות בעיני אחרים כחבר תורם בחברה. אבל התנהלות כזו הופכת את החיים ברגע ההווה לקשים מאוד.
הוא מבין שהוא צריך ללמוד להישאר ברגע ההווה, ולהיות מודע לגמרי לכאן ולעכשיו, ובכך יקנה לו זמן רב, שמעולם לא היה לו. באופן פרדוכסלי, דווקא כעת, כשלא נותר לו זמן רב לחיות, הוא מבין שיש בידיו זמן עצום. הזמן של ההווה.

כעת הוא גם מבין שצריך לשנות את תפיסת הזמן שלנו. הוא מבין שהצצה בשעון וניהול תמידי של זמן – הם עניין של גישה לחיים. הם לא מחוייבי המציאות. זוהי גישה שחושבת שאפשר לשלוט בכל ולנהל הכל. אלא שהמציאות שונה. היא אקראית, ואי-אפשר לשלוט בה ולנהל אותה. אי-אפשר לשלוט בזמן. אבל כן אפשר לשלוט באנרגיה שלנו, לשלוט באופן בו אנחנו מחלקים אותה.
שינוי תפיסת הזמן מביא גם לשינוי מושגים:
מחוייבות, בעולם העסקים, הפכה למילה נרדפת לזמן. מחוייבות נמדדת על-פי מספר שעות שמוכנים לעבוד, על-פי נתח הזמן שאדם מוכן לגזול מהמשפחה שלו. ומחוייבות באופן הזה הפכה גם ל-"אמינות". אם הקדשת כמויות עצומות מזמנך, המסקנה היא שהפגנת מחוייבות. אם לא נתת כל-כך הרבה זמן, הרי שרמת המחוייבות שלך חשודה. הזמן הוא אבן-הבוחן.
כעת הוא מבין שמחוייבות היא לא זמן, והיא לא אמינות. מחוייבות היא עומק, מאמץ, תשוקה. רצון להיות במקום מסויים ולא במקום אחר. ברור שכרוך בה גם זמן. אבל הדרך הטובה ביותר למדוד מחוייבות היא לא על-ידי הזמן שהאדם מוכן לוותר עליו; המדד היותר מדוייק הוא האנרגיה שהאדם רוצה להשקיע. מידת הנוכחות שלו.
והוא מבין שיש להחליף את המושג "מחוייבות" במושג "מודעות".

כתוצאה מכך, הוא משנה את תפיסתו גם לגבי התפקוד האנושי. במילים אחרות – הוא הפסיק לשפוט.
הוא היה רגיל לתפקוד אנושי ברמות גבוהות מאוד. וציפה לכך גם מאחרים. בעולם העסקים המדד להערכת אנשים היה יכולת, יעילות, איכות. ציפייה מעצמו ומאחרי מעל ומעבר. מהחוויות היומיומיות שחווה במרפאת ההקרנות, הבין שיעילות איננה מדד שאפשר להשתמש בו. לא כולם יכולים לתפקד ברמה שאתה רוצה, או שהם רוצים. הם פשוט לא מסוגלים, גם אם ינסו. הוא הבין שסובלנות כלפי אנשים פירושה סובלנות לחוסר-שלמות. זו ההבנה שאנחנו לא אלוהים – ששלמות איננה מושלמות. שלמות היא גם מעלות וגם מגרעות.

כעת הוא גם מבין שיכול היה לעשות את הדברים אחרת, ונכון יותר. וייתכן שאז הוא היה מנהל טוב יותר, יצירתי יותר בניסיונות לחיות חיים מאוזנים יותר, לבלות יותר זמן עם המשפחה. תמיד הוא יצא מנקודת הנחה שחייבים לעשות הפרדה ממשית בין הבית למשרד. או-או. וכעת הוא מבין שזו חשיבה צרה מידי, שהגבולות שלו היו נוקשים מידי. וכעת הוא מצטער שעבד כ
ל כך קשה, ודחק בעצמו כל הזמן. והוא אומר: "הלוואי שידעתי אז איך להיות ולהישאר בהווה, כפי שאני יודע עכשיו."

כחלק מהחזרה לחיים בהווה וביטול תפיסת הזמן הליניארי של עבר-הווה-עתיד, הוא חוזר להעריך את הטבע, לראות באור חדש את תהליכי הטבע. הוא מתחיל לשמוע את רחש הבריזה בעצי האורן, להריח את העצים, לראות ציפורים בצבעים מדהימים – הוא מתחיל לחוות את הדברים כפי שהם. הוא כבר לא מודע לחוויה – הוא החוויה, הדבר עצמו.
הוא מבין שצריך להיות ספונטניים, ושלעיתים קרובות המושלם כרוך בלא מתוכנן. כלומר – כדי שמשהו יהיה מושלם – צריך שלא תהייה אידיאה בראש שקודמת לו!
– – – – –

השאלה היא: למה לעבור את השינוי התודעתי הזה רק כאשר אנחנו על סף מוות? למה לא להתחיל לחיות את החיים כפי שהם עכשיו? שלא לדבר על כך שהמוות יכול לנחות בכל רגע, בכל גיל…

משל טיבטי מספר על יונה, שטורחת כל הלילה ומציעה את מיטתה, אבל השחר מפציע לפני שהספיקה ללכת לישון.

מעבר לקשת זה כאן

תקציר הרצאה שנתתי ביום עיון על אושר שנערך על-ידי אגודת שוחרי האוניברסיטה העברית בירושלים ב- 22 מאי 2008. 
הדברים אינם חדשים, הם כבר נידונו כאן בהרחבה, אבל הם נותנים מעין תמצית לתפיסת האושר שאני מציגה.   

אושר. מושג חמקמק, מעורפל, מתעתע. אנחנו יודעים שאושר זו תחושה של מלאות, נינוחות, של טוב כלשהו; שזה ההיפך מלהיות לחוץ, חרד, עצוב, אומלל; אבל מה זה בדיוק? שמחה? הנאה? סיפוק? רווחה? לא ברור…  ואנחנו אומרים בסתר ליבנו: נו, טוב, אושר… זה לא שהחיים כל כך גרועים, אבל אושר??? בואו לא נגזים. נהייה ריאליים.
אבל – אי-שם, עמוק בתוכינו, משהו בכל זאת מתעקש ומנדנד: לא. זה לא יכול להיות. יש אושר. לא יכול להיות שאין. האם זו סתם תקווה? Wishful thinking ? נאיביות?
התשובה שלי היא: לא. אותו משהו צודק. יש דבר כזה, אושר. ולא צריך לעזוב בשבילו הכל, לחיות בצמצום במקום נידח, לנסוע להודו או לדרום אמריקה, וגם לא צריך למכור את הפרארי, אם יש לנו.

המשהו הזה שאומר לנו שיש אושר הוא האינטואיציה שלנו. האינטואיציה הזו היא אינסטינקט בסיסי שקיים בכל בעל-חיים. זהו אינסטינקט שיודע לזהות מה טוב עבורו וליהנות ממנו. הטוב הוא כמובן סיפוק צרכים קיומיים-הישרדותיים כמו אוכל, מחסה, ביטחון. ביטחון זה צורך הישרדותי. והטוב הוא גם נינוחות, שלווה, והנאה מכל מה שגורם לתחושה טובה: אהבה, רביצה בשמש.
לנו, בתרבות המערבית, הטוב הזה לא מספיק. אנחנו הפסקנו להקשיב לאינטואיציה, ואיבדנו את היכולת ליהנות מהטוב הזה.
אז אולי כרגע הכל בסדר. אבל – מה יהיה? איך אני מוודאת שגם מחר ומחרתיים יהיה כך? זה מדאיג.
אנחנו רוצים את וודאות העתיד לצורך תחושת הביטחון והטוב בהווה. יתרה מכך – אנחנו רוצים שהעתיד הזה יהיה מימוש כל הציפיות והתקוות והרצונות שלנו. אלא שהעתיד בהגדרה לא קיים. הוא מכיל בתוכו אינסוף אפשרויות, אבל שום וודאות קונקרטית. על זה כבר אמר ג'ון לנון: "החיים הם מה שקורה לך בשעה שאתה עסוק בלתכנן תכניות אחרות"… ופער בין הרצוי למצוי – לא בדיוק הולך עם אושר. 

למה זה קורה? חקר התודעה בפילוסופיה מעלה, שהסיבה נעוצה פחות בגנטיקה, תכונות אופי, מבנה האישיות שלנו או בנסיבות חיינו, ויותר בדפוס החשיבה של התרבות המערבית. הדפוס הזה מקורו בצורך בביטחון ו-וודאות, והוא בא לידי ביטוי באופן בו אנחנו מפעילים את התודעה שלנו, כלומר – המוח. באופן הכללי ביותר, במוח יונקים יש שני מנגנונים: מוח הגיוני ומוח רגשי.
המוח ההגיוני הוא קליפת המוח הקדמית [הקורטקס הפרה-פרונטלי], וכשמו כן הוא: תפקידו להתבונן במציאות, בנתונים שלפניו, לנתח ולהסיק מסקנות. זוהי התבונה.
המוח הרגשי הוא המערכת הלימבית, שהיא אוסף בלוטות, שלכל אחת תפקידים משלה. אחת הבלוטות היא בלוטת השקד – אמיגדלה, ובה נמצא מנגנון הפחד.
מנגנון הפחד הוא פעמון אזעקה שמתריע על סכנה קיומית מיידית. כאשר הקיום בסכנה, האמיגדלה לוקחת פיקוד. היא משדרת "מצב הישרדות", ואנחנו עוברים למצב פעולה אוטומטית: הילחם או ברח [או קפא – freeze ]: או-או. כאשר הסכנה חלפה – פעמון הפחד כבה, והנינוחות חוזרת.
כאשר אנחנו מחפשים את וודאות העתיד, אנחנו הופכים את ההווה למלא בפחדים וחששות. בכך אנחנו מפעילים את פעמון הפחד שבמוח הרגשי, ועוברים לפעול במתכונת הישרדות: או-או, למרות שלא קיימת סכנה מוחשית ומיידית. ובמצב של פחד – אין מה לדבר על אושר.
למה אנחנו פועלים כך? הכל מתחיל כמו באגדות – בסיפור גן העדן, שהוא גם ביטוי לתפיסת האושר שלנו. 

סיפור גן העדן והגירוש ממנו מוכר. ומהסיפור הזה אנחנו יכולים לגזור שני דברים: את תמונת האושר שלנו, ואת נקודת המוצא שלנו לחיים. 
תמונת האושר שלנו: זהו מצב בו אין צרכים וציפיות, כי יש הכל! אין כאב וסבל, אין בעיות פרנסה, אין פחד, אין מוות; זוהי תחושה של טוב; חוויה של טוב, של יש בהווה, כאן ועכשיו. הזמן לא קיים. תמונת גן-העדן היא תמונת האושר המושלם, אידיאה המציירת איך החיים שלנו אמורים להיות, כמובן שכל אחד לפי הציפיות שלו. כלומר – אנחנו מזהים אושר עם חיים מושלמים, וביטחון קיומי מוחלט, ללא פחד. 
לעומת תמונת האושר הנפלאה הזו –
נקודת המוצא שלנו לחיים היא: החיים הם סבל, לא פיקניק, עונש: הגירוש מגן-עדן.
וזה אומר: או-או: או הכל טוב – או הכל סבל.
 
אבל השילוב של ציפייה לאושר מושלם בעתיד וחיים כסבל בהווה הוא "קטלני" לגבי האושר.
כי ברגע שמיקדנו את כל ההוויה שלנו במימוש ציפיות – הכנסנו את עצמנו למעגל קסמים שמנוהל על-ידי המוח הרגשי; כלומר – מונע על-ידי פחד, חסר, מצוקה קיומית. 

ראשית – ציפייה מכוונת לעתיד, וכאשר אנחנו מכוונים לעתיד – התחושה בהווה היא של חסר ואין, ולא משנה מה יש לנו. וכמובן שאין שום הכרח או ערובה שציפיות תתממשנה – וגם זה מתכון לתסכולים וכעסים…
לא רק זאת – מסתבר שעצם ההנחה שמימוש ציפיות יביא לאושר המיוחל אין לה כל אחיזה במציאות.
מחקרים הראו שאנחנו לא יכולים לנבא איך נרגיש אם יקרה לנו א' או ב', ויתרה מכך – גם אם נשיג משהו שרצינו, מהר מאוד נתרגל אליו, החידוש ייעלם, ושוב לא נהייה מסופקים.
שנית – אושר מושלם הוא, מן הסתם, מותנה, מכיוון שהוא תלוי בהרבה גורמים מחוצה לנו. כדי לממש אותו צריך שליטה על הסביבה, ושליטה פירושה
אבק. כי ברור שהסביבה לא בדיוק עומדת דום ומחכה לממש את הציפיות שלנו… אז אנחנו מנסים לייחס, לתרגם, לנחש… מה הוא חשב, ל-מה הוא התכוון… מה מסתתר מאחורי דבריו… בטוח שהוא התכוון לזה ולא לזה… – כל אלו הם ביטויים של חוסר ביטחון, של חשש.
אנחנו גם אלופים במניפולציות רגשיות כדי לנסות לשלוט באחרים: יצירת תחושת אשמה ונקיפות מצפון באחר, לשחק את הקורבן…, ואנחנו מכירים את הבדיחות על האמא הפולניה… אנחנו מתנהגים כאילו העולם חייב לנו משהו, ומבלים הרבה זמן בלהיעלב, בלכעוס, בלהיות מתוסכלים… והנה עוד תחושה של חסר ומצוקה בהווה… 
מצד שלישי – הציפייה שהסביבה תיענה בחיוב יוצרת תלות במשוב: מה יגידו ואיך יגיבו, ואנחנו מוצאים עצמנו כבולים לנורמות חברתיות, מנסים להתאים עצמנו אליהן, ובפועל נשלטים על-ידם. אנחנו פוחדים ממשוב שלילי, מדחייה, מטעות וכישלון, אנחנו בלחץ להצליח, וגם זה מתכון לחסר וחרדה בהווה.
וכך, בלי שנשים לב, תמונת האושר שלנו; כלומר – החיים שלנו, הפכה להיות ברובה תלויה בסביבה ומוכתבת על-ידה, ואנחנו מוצאים עצמנו בהישרדות: אנחנו מול עצמנו ומול העולם במלחמה מתמדת. 

מערכת הדפוסים הזו שבתוכה אנחנו חיים מתסכלת אותנו, מגבירה את תחושת החסר, ומונעת מאיתנו לראות את מה שיש לנו עכשיו וליהנות ממנו. מאוד קשה להיות מאושרים כאשר אנחנו כבולים לאידיאות, לציפיות, לחששות, לנורמות. אפשר לומר שאנחנו איבדנו את היכולת להיות מאושרים. לג'ובראן ח'ליל ג'ובראן יש משפט שמתאר זאת נפלא: הצמא, שעה שהבאר שלך מלאה ושופעת, הוא צמא שלא יישבר לעולם

איך יוצאים מהמילכוד הזה? על-ידי שינוי האופן בו אנחנו מתבוננים בעולם. זהו שינוי תודעה. להשתחרר מדפוס החשיבה ההישרדותי; לא לתת למוח הריגשי לנהל אותנו. להפסיק לחיות בעתיד, על-פי אידיאות, ציפיות והכתבות של נורמות, ולהתחיל לעבוד עם המוח ההגיוני.
– ההיגיון אומר לנו, שהחיים הם לא סבל וצער במהותם. הם דינמיים, זורמים, משתנים, והם מלאים בחוויות ותחושות ואירועים מכל המינים והסוגים. בצד החסר והאין יש גם הרבה יש: יש שמחה בצד צער, יש הצלחות בצד הטעויות, יש רצונות ממומשים בצד אלו שלא התממשו, יש לנו מעלות בצד חסרונות. במילים אחרות – ההיגיון אומר לנו שאין דבר כזה "מושלם".
– כך גם לגבי האושר: "מעולם לא הבטחתי לך גן של שושנים" ? הרי לשושנים יש גם קוצים, הן נובלות בחורף, חוטפות מחלות… 

האינטואיציה שלנו צודקת. יש אושר. וזה אומר, שהיכולת להיות מאושרים קיימת בנו. אנחנו רק צריכים להשתחרר מאידיאת האושר ותמונת החיים המושלמים. 
אנחנו, ברוח ה"שחור-לבן", רוצים הגדרות ממצות וחד-משמעיות לאושר: אושר זה א-ב-ג; ומתכונים לאושר, רצוי אינסטנט: תעשה כך וכך – ותהייה מאושר. וזה לא עובד כך.
חוויות ותחושות אי-אפשר להגדיר; אי-אפשר לתכנן וליצור חוויות; וחוויות לא יכולות להיות מותנות במשהו.
אידיאת אושר [=עתיד] לא יכולה להיות חוויית אושר [=הווה]. אידיאה קיימת בראש שלנו, לא במציאות. לחיות עם אידיאת אושר פירושו לחיות בעתיד, על-פי ציפיות. זה יוצר תחושת חסר בהווה, ותחושת חסר לא יכולה להביא לתחושת יש.
אבל – העובדה שאי-אפשר להגדיר אושר הגדרה ממצה, סגורה, או לתת לו מתכון, אין פירושה שאנחנו לא יכולים לדעת מהו אושר או לחוות אותו. אנחנו לא יכולים להגדיר "אהבה", אבל כולנו יודעים לחוש אותה. 
למה קשה לנו לזהות אושר ולחוות אותו?
ראשית – כי אנחנו נעולים על אידיאה. יש לנו בראש תמונה של אושר, וכל מה שלא תואם את התמונה – הוא לא אושר.
שנית – מאחר ומושג האושר מזוהה עם גן-עדן כטוב מושלם, כחיים מושלמים, וזהו מושג גרנדיוזי – אנחנו נמנעים מלשייך אותו לדברים "קטנים" כמו להריח פרח, ליהנות מקרני שמש ביום חורף, או סתם ליהנות מרגע של שקט עם עצמנו – כי לכאורה זה מגמד את אידיאת האושר, את המושג.

אם נעזוב את האידיאות וההגדרות – אושר הוא כל מה שגורם לנו לתחושה של מלאות, של טוב בהווה – והרי כך תארנו מלכתחילה את תחושת האושר; הוא לא טוטאלי במובן של "כל היבטי החיים הם טוב", אבל הוא טוטאלי בחוויה עצמה, בתחושת המלאות והטוב שממלאת אותנו. 
אנחנו בדרך כלל נוטים לזהות אושר עם אותו פרץ של אנרגיה טובה ששוטף אותנו, וגורם לנו לזהור. אבל זה רק אחד הביטויים של אושר. גם שלווה, נינוחות, תחושה של טוב בלי דאגות – גם אלו ביטויים של אושר. זה בדיוק כמו אהבה. גם באהבה יש פרצי אנרגיה: פרפרים בבטן, תחושת ריחוף… אבל זה לא קיים כל הזמן. מתישהו התחושות הללו מתמתנות. זה לא אומר שהאהבה נעלמה.

ברגע שאנחנו לא מנסים להתאים תחושה להגדרה, לאידיאה – הכל פתוח! ואז אושר יכול לבוא לידי ביטוי באופנים רבים: שמחה, סיפוק, צחוק, הנאה – כל מה שגורם לנו לתחושה של טוב. זה לא אומר שכל הבעיות נפתרות יחד עם זה. 
האושר הוא לא אלטרנטיבה. אפשר לחוות כאב שיניים [חוויה רעה במיוחד, לכל הדעות] ובו בזמן להיות מאוהבים. אין סתירה בין החוויות האלה, ואף אחת לא מבטלת את השנייה. 
אושר גם לא ניתן למדידה ולכימות. בסולם מ-1 עד 10 – כמה אתה מאושר? אני לא יו
דעת איך אפשר לענות על כך. מהי הסקאלה הזו? יש לי כאב שיניים, אבל אני גם מאוהבת. אז? הסקאלה הזו אמורה לאגד את כל האלמנטים בחיים שלי, ולהגיע לאיזה ממוצע. אבל ממוצע ואושר? אני לא חושבת שיש מתמטיקה של אושר. 

וכן. לפעמים אנחנו לא מאושרים. גם זה קורה. כי החיים מזמנים לעיתים גם תסכולים, צרות, טרגדיות. נראה לי שהדלאי-למה לא הכי מאושר לאור מה שקורה כעת בטיבט… 

אני סבורה שכדאי להפסיק לחשוב על מושג האושר, על "מה יעשה אותנו מאושרים", לנסות להגדיר אותו, למדוד אותו, לכמת אותו, ולהתחיל להיות מאושרים. ברגע שנשתחרר מחשיבה על המושג, נהייה פתוחים לחוות את התחושה. 

הכל טוב ויפה, אבל – איך מיישמים זאת בחיי היומיום?
מתחילים להיות מודעים. כלומר – מתחילים לבחון דברים ומצבים לגופם, באופן ענייני, הגיוני, בהתאם לנסיבות. אנחנו עובדים על טייס אוטומטי. אז אולי כדאי לנתק אותו ולהתחיל לנהוג ידנית, בעצמנו. זה למעשה תיכנות מחדש של המוח; להחליף את הדיסק של מערכת ההפעלה שלנו: ממוח רגשי למוח הגיוני. המוח הוא מכונה לומדת, ואנחנו יכולים לאמן אותו באופן מודע. יש משפט מפורסם של סארטר: הגיהינום זה האחרים. אבל הגיהינום זה אנחנו. מה שאנחנו עושים לעצמנו. ואנחנו יכולים לשנות זאת. אנחנו יכולים להחזיר לעצמנו את היכולת להיות מאושרים.

מדובר בתהליך ובלימוד. אין קיצורי-דרך, ואין מרשמי פלא.
מרשמי פלא מזכירים לי את הפירסומת לתחבושות היגייניות, שמראה בחורה לכאורה במחזור, שנראית נפלא, מחייכת, וכמובן לבושה לבן – – ועל ספה יושבת בחורה, די קוועטשית, מסתכלת בפירסומת ואומרת באנחה: איזה באסה שזה נמשך רק חמישה ימים…
מדיטציות, חשיבה חיובית, התעמלות, תזונה נכונה – כל אלו טובים, אבל הם לא יעזרו לאורך זמן כל עוד אנחנו לא מודעים למקור הבעייה, דהיינו – שאנחנו בלחץ ומתח כי אנחנו פועלים על-פי דפוס של מוח רגשי – של חסר ופחד.
כוונתי פשוט להתחיל לשים לב להתנהגות היומיומית השוטפת שלנו, הכי טריביאלית. אז בהתחלה זה קצת מוזר לשים ברקסים כל הזמן ולבחון את התגובות שלנו, אבל זה גם די משעשע, ודי מהר זה מסתדר. מניסיוני, הן האישי והן מעבודה עם אנשים, זהו תהליך יחסית קצר, ואת ניצני פירותיו ניתן לחוש כבר בטווח המיידי. התחושה הראשונה והכמעט מיידית היא הקלה ושיחרור, ואושר על עצם הגילוי שהחיים הרבה יותר פשוטים ונינוחים ממה שחשבנו. 

בחרתי להביא כדוגמה את הכעסים שלנו, כי אנחנו מלאים בהם. איך זה קשור לאושר? התשובה פשוטה. כעס ותוקפנות הם מביטויי הפחד, והם תגובה הישרדותית. הם ביטוי למלחמה שלנו עם עצמנו ועם הסביבה. אז אמנם המלחמה הזו היא ברובה רק בראש שלנו, אבל כאשר אנחנו כועסים, אין מקום לנינוחות, לשלווה, לאושר.  

מצד אחד – יש לנו צורך מטריד להיענות לציפיות הסביבה הקרובה: צריך לבקר את סבא וסבתא ; צריך ללכת לארוחת יום ששי אצל ההורים; צריך ללכת לעזור לזה, ולזה – כי לא נעים לסרב… אבל לא תמיד בא לנו, וכל ה"צריך" הזה די מעיק ומכעיס. אלא שזה לא מחוייב המציאות. 
אנחנו צריכים להתחיל להפנים משהו מאוד בסיסי: אמנם זה מצער שהעולם לא חייב לנו שום דבר [לא חייב להיענות לציפיות שלנו], אבל הבשורה המשמחת היא, שגם אנחנו לא חייבים כלום לעולם.
וזה אומר, שמותר גם לומר: לא רוצה, לא נוח לי כעת, אין לי כוח. מותר לנו לעשות מה שאנחנו באמת רוצים ומה שטוב ונכון לנו בלי להתייחס לציפיות העולם מאתנו, בלי להרגיש שאנחנו חייבים משהו למישהו. ושלא נטעה: זה איננו אגואיזם ואיננו אגוצנטריות.
בהתאם לדפוס ה-או-או, אנחנו מבלבלים בין היעדר אגו לבין אלטרואיזם, ושוכחים שיש אני באמצע, שיש בו גם חמלה ודאגה לאחר, אבל גם דאגה לעצמו, ושזה לא פשע. להיפך. לצפות ממישהו שייענה לרצונותינו ולא להתחשב ברצונותיו גם אם הם לא תואמים את שלנו – זה אגואיזם ואגוצנטריות. פירוש הדבר להיות מרוכזים בעצמנו ובצרכינו ולהתעלם מהאחר. בלשונו הצינית-משהו של ניטשה: אהוב את רעך כמוך – אבל קודם כל תלמד לאהוב את עצמך.
אמפתיה ועזרה הם רגשות ספונטניים, והם נותנים לנו תחושה טובה. אבל ברגע שמעורבים בהם תחושות של חובה או הקרבה, ואנחנו מרגישים ש"זה על חשבונינו" – הם הופכים מתכון לתסכול וכעסים. אבל – ציפיות האחרים מאיתנו לא מחייבות אותנו. זו בעייה שלהם, לא שלנו! החיים נראים אחרת לגמרי כשפתאום אנחנו לא חייבים כמעט כלום לאף אחד. 

מצד שני – יש לנו ציפיות מהסביבה, וגם כאן אנחנו כועסים על הרבה דברים: מבעיות שהיו לנו עם ההורים בילדות, ועד להיתקעות בפקק תנועה… ולמושב האסלה בשירותים: למעלה-למטה-למה לא הרמת…
איך להיפטר מזה? להתחיל להתבונן במצבים השונים באופן ענייני, ולבחון את התגובות שלנו בהתאם. להפסיק לנסות לנהל את העולם. חלק גדול מהבעיות שלנו הוא, שאנחנו מנסים לנהל את העולם
: בעל, ילדים, חברים; כלומר – מנסים לדאוג לכך שהם ינהגו לפי הראש שלנו, כלומר – לשלוט. וזה לא הגיוני. כאשר אנחנו לא מנסים לנהל את העולם – הרבה מתחושות הכעס, התסכול והלחץ פשוט נעלמים, ואנחנו הרבה יותר נינוחים ושלווים. 

ומאוד מומלץ לא לנהל כעסים. לא לומר לעצמנו: נתמודד, נכבוש את הכעס, נדחיק אותו, לא ניתן לעצמנו להתפרץ למרות שאנחנו מה-זה-מפוצצים… הדרך הזו לא פותרת כלום. כי בפנים אנחנו עדיין כועסים. כעס ששולטים בו – עדיין קיים. והוא נצבר, ונצבר, ומתישהו הוא יתפרץ, ואז זה יכול לקרות גם על שטויות. יש להבין מאין הכעס נובע – ולפוגג אותו. 
וכן. זה בסדר לכעוס היכן שצריך. אם ילד לא נזהר וקפץ לכביש – נבהלנו, שמנו ברקס, ואנחנו כועסים עליו. כי זה עניין הישרדותי לגמרי. זה עניין של חיים ומוות: או-או. והוא חייב ללמוד להיזהר; אבל אם הוא הביא ציון נמוך בתעודה – זה לא סוף העולם. 

לסיכום: 
המפתח לחיים טובים ולאושר הוא פשוט: להתחיל להקשיב לעצמנו, לאינטואיציה שלנו. לחיות בשלום ובנינוחות עם עצמנו, לקבל את עצמנו, ואת החיים, עם הפלוסים והמינוסים, וליהנות מהמים שישנם בבאר כעת.
עם כל הכבוד לנורמות, לציפיות של האחרים, בסופו של יום החיים הם שלנו. אנחנו חיים אותם. לא הסביבה. ואנחנו יודעים הכי טוב מה טוב לנו, מה נכון לנו, מה מתאים לנו – – ומה אנחנו באמת רוצים… וגם – מאוד קשה להיות מאושרים כאשר אנחנו כבולים לאידיאות, לציפיות, לחששות. לחיות לפי "איך דברים אמורים להיות" – פירושו לחיות עם תחושת חסר בהווה, ותחושת חסר לא יכולה להביא לתחושת יש. 

אין הגדרות לאושר, אין מתכונים לאושר, אי-אפשר לתכנן אושר, ואי-אפשר להבטיח אושר. ואם אנחנו דווקא מתעקשים על מתכון – אז הנה הוא: להפסיק לחשוב על אושר!
אושר הוא חוויה של טוב בהווה. כחוויה הוא זורם, ולכן אי-אפשר להגדיר אותו או לתכנן אותו, ובוודאי שאושר לא יכול להיות מותנה באיזו תמונה אידיאית בראש;
אושר הוא רגעים, הוא יכול להיות בכל מקום ולצוץ משום מקום; אושר הוא אחת מחוויות החיים, בצד עצב וכאב.
מה שעלינו לעשות הוא להפסיק לנסות להתאים תחושות להגדרות ולאידיאות; להפסיק לזהות אושר עם טוב מושלם, עם חיים מושלמים.
הקשת בענן היא יפהפייה. אבל היא לא נמצאת כל הזמן. למה לא ליהנות ממנה כפי שהיא כאשר היא נמצאת? למה להניח שיש משהו מאחוריה, ולהתחיל לחפש אחריו? הרי בכך איבדנו את הקשת עצמה. מעבר לקשת זה פשוט כאן.

על המתמטיקה של האושר

קצת באיחור – בהמשך לפוסט " על כסף ואושר, ומדע האושר" ו"משהו לחשוב עליו: העשרה" – כמה מחשבות על המתמטיקה של האושר ותוצאותיה.

היחס שלנו למתמטיקה הוא אמביוולנטי.
לא כולנו אוהבים מתמטיקה, בלשון המעטה… חלק ניכר מאיתנו די סבל ממנה בבית הספר, ויש כאלו שעדיין נושאים עימם את צלקות אותה מלחמה אבודה שתוצאותיה היו ידועות מראש…
אבל – מאוד היינו רוצים שחיינו יהיו מתמטיים: נוסחה להצלחה, נוסחה לזוגיות, נוסחה לגידול ילדים – נוסחה לאושר.
הוודאות שהמתמטיקה מספקת יש בה קסם, ללא ספק. וככל שהמשוואה פשוטה יותר – הקסם גובר. מה יותר נפלא מ- 1+1=2 ?
כך אנחנו מוצאים היום מדע אושר, מדדי אושר, נוסחאות לאושר, כלכלני אושר – כולם מחפשים אחר הנוסחה המנצחת שתביא אושר.

אחת הנוסחאות הנפוצות היא: מציאות חלקי ציפיות = אושר.
כלומר – ככל שהמציאות קרובה יותר לציפיות שלנו; ככל שהצלחנו לממש ציפיות – אנחנו יותר מאושרים.
הנוסחה הזו איננה חדשה. היא ואריאציה על הנוסחה של וויליאם ג'יימס לגבי הערכה עצמית, שאומרת:
הצלחה חלקי ציפיות = הערכה עצמית.
וזו עצמה מתבססת על אדם סמית, שאמר שאנחנו רוצים עושר ועוצמה לא כדי לספק צרכים בסיסיים, אלא כדי לזכות בכבוד והערכה.
הנוסחה הזו מכונה "מדד קפיטליסטי" להצלחה: הוא מודד רווחה אישית על-פי הצלחה חומרית. אלא שזהו מדד חיצוני. אז נכון שבלי דחף לשיפור חומרי היינו עדיין חוטבים עצים ושואבים מים… אבל שיפור חומרי לא שקול לרדיפה אחר חומרנות. השיכנוע הקפיטליסטי הוא לצריכה של דברים שהצורך והרצון בהם לא פעם רק מדומיין, לא אמיתי.

יש כמה בעיות משולבות בנוסחה הזו: הציפיות ומקורן, הגדרת הצלחה, והגדרת אושר.
הרבה מהציפיות שלנו נעוצות לא בנו, במי שאנחנו ומה אנחנו היינו רוצים, אלא במימוש נורמות חברתיות לשם קבלת גמול חיובי מהסביבה. בחברה בה ההצלחה נמדדת בחומר, הגמול החיובי הוא הערכה במונחי סטטוס ויוקרה חומריים, קרי: כסף. הדרישה הנורמטיבית להישגיות ומצויינות היא הביטוי לכך. 
הבעייה היא, כמובן, שלרוב מתקיים פער בין המציאות הנתונה לנו, ושאיננה בשליטתנו, לבין הרצונות והציפיות שלנו, שהם תוכן פרטי של התודעה שלנו, ואין בהן כל חיוב לגבי העולם.
לא רק זאת, להישגיות ומצויינות לא יכולים להיות קריטריונים מוחלטים. כל אדם והיכולות שלו.
כך, ה"פיתרון" שמציעים לנו הוא: או להנמיך ציפיות ולהתאים אותן למציאות, או להיכנס למלחמה על ההצלחה. אלא שאף אחת מהחלופות הללו איננה פיתרון של ממש.
מחד, אם אנחנו מנמיכים ציפיות – קבענו מניה וביה שאנחנו כישלון.
מאידך, כפי שחקר האושר מראה, אנחנו לא יכולים לנבא איך נרגיש כאשר נשיג מטרות ונממש ציפיות – ומסתבר שגם אז לא נהייה מאושרים.

הנגזרת הברורה של ההתנהלות הזו היא לחץ שגורם לשחיקה. התחושות הן של ריקנות, עייפות סוחטת, Burnout, ואלו היפוכם של אושר.
שחיקה היא תוצאה של כמה גורמים. המרכזיים, לדעתי, הם פער בין ציפיות לתגמול, ויחס לקוי בין מאמץ להתאוששות, כאשר "התאוששות = זמן פנוי".
כאשר אנחנו לא מקבלים גמול שתואם את הציפיות שלנו, אנחנו מאוכזבים, מתוסכלים, והתחושה היא שאנחנו עובדים קשה "בשביל כלום". אלא ששחיקה לא נובעת בהכרח מעבודה מאומצת מידי. מחקרים הראו שאנשים שחוקים פחות כאשר הם תלויים פחות בעבודה כמדד להגשמה עצמית.
באשר להתאוששות ממאמץ – הבעייה היא שאין לנו זמן פנוי רציף. עבורינו "יעילות = לעבוד כמה שיותר", והזמן הפך לזמינות מופרזת. דוגמה בולטת היא הטלפון הנייד שפתוח כל הזמן… אנחנו מנסים למצוא טיפות של זמן פנוי בין לבין. וזה לא תורם כלום ליכולת להתאושש ממאמץ. 
כל הדינמיקה הזו מבוססת על משוואת האושר ועל הדפוס של תלות בנורמות ובמשוב חיובי. ואין דבר מנוגד יותר לאושר מאשר הדינמיקה הזו.

לעומת זאת – ישנו מדד אחר לאושר: "מדד הכוכב השמח" של קרן הכלכלה החדשה וידידי כדור הארץ.
המדד מסתמך על שלושה גורמים: תוחלת חיים, רמת הרווחה, והנזק הסביבתי שגורמת המדינה. הדבר מכונה "טביעת רגל סביבתית".
כאן הנוסחה היא: תוחלת חיים + שביעות רצון חלקי נזק אקולוגי = אושר
זוהי נוסחה מעט מתוחכמת, אבל המסר שלה ברור:
כאשר הנזק האקולוגי קטן או לא קיים, פירוש הדבר שהמשוואה "אושר = ידע = כוח = שליטה" לא מתקיימת.
וכאשר משוואת האושר הזו לא מתקיימת – אנחנו פתוחים לחוות אושר.
החברות שעונות על מדד זה באופן מובהק הן – כמה לא מפתיע – חברות קטנות, שנעוצות במסורות עתיקות של קשר הדוק בין האדם לטבע, ושאינן מונעות על-ידי המרדף אחר החומר: צרכנות, רכוש, כסף וכד'.
המדד הזה הוא "מדד רווחה".

מדד רווחה לא עוסק בהצלחה חומרית, אלא בתשתית שמספקת לחברה את הצרכים ההישרדותיים הבסיסיים.
כאן התפיסה היא שברגע שצרכי הקיום הבסיסיים מסופקים ואנחנו לא צריכים לדאוג להם – אנחנו יכולים להיות נינוחים, שלווים, וליהנות ממה שההווה מציע לנו.
מדד רווחה עוסק פחות באכסיומות – "מה יעשה אותי מאושר", ויותר בלכידת מצב אנושי קונקרטי ובירור מהם הגורמים האישיים והסביבתיים שמביאים לאושר.
התפיסה הזו מעניינת, משום שהיא מפרידה למעשה בין הקיום ההישרדותי לבין שאר החיים. היא אומרת: ברגע שאתה לא צריך לדאוג לקיום שלך – אתה פנוי לחיות את חייך בשלווה. אנחנו במערב, לעומת זאת, הופכים את החיים כולם למלחמת הישרדות.

ולא. זה לא סוף עידן הקריירה, כמו שכמה מדריכים לחיים שצצים כל הזמן על המדפים טוענים. ולא, לא אבד הכלח על דברים כמו פרנסה, משרה יציבה והתקדמות מקצועית. זה לא או-או. אבל לקחת דברים בפרופורציה.
חקרו שתי קבוצות פרופסורים באוניברסיטאות בארה"ב ובמקסיקו, וגילו שהאמריקאים כמובן יותר לחוצים ושחוקים מעמיתיהם המקסיקנים. וההסבר פשוט: פרופסור במקסיקו הולך בצהריים הביתה לאכול עם המשפחה ולנוח, וזה בכלל לא נתון לדיון.

אוכל – תודעה ושרירים

תוך כדי החלפת דעות בנושא שומן, דיאטות ואכילה רגשית – עלה הרעיון לכתוב רשימה משותפת. דינה ראלט ואני חברנו יחד כדי לחשוב עליו מההיבט הביולוגי-כלכלי ומההיבט הפילוסופי-תודעתי. רשימה זו היא למיטב ידיעתנו ניסיון ראשון כאן ב"רשימות" לאגד כמה כותבים כדי להציג ולדון בנושא מכמה היבטים, וכך לאפשר דיון מקיף במקום אחד. הרשימה מופיעה באתר של דינה ראלט. יעל ישראל כתבה את חוויותיה האישיות ברשימה נפרדת. אנחנו מקוות שיהיה דיון פורה. 

כמה מחשבות על אכילה רגשית, דיאטה, וכל המסביב

כבר כמה זמן שאני עוקבת בעניין אחר השיח כאן ב"רשימות" בנושא השמנה ומשקל-יתר, דיאטות, רזון, מבנה הגוף האידיאלי…
זה התחיל עם רוני גלבפיש [כרגע היא בחופשה] שעוסקת רבות בדימוי הגוף ומה שמעוללות לו מה שהיא מכנה "מפלצות הנורמות", המשיך עם הסיפור המרגש של בטינה פקר שהביאה יעל ישראל תחת הכותרת "מפלצת ושמה שומן", דרך כתבה אחרת של יעל "לא פגשתי אישה שמרוצה מהמשקל שלה"; דינה ראלט, שהצטרפה לאחרונה ל"רשימות", פתחה צוהר מעניין כשהציגה היבט פיזיולוגי לנושא תחת הכותרת "דאגת הגוף", ודרורית מ-ישראבלוג כתבה פוסט בהשראתה…
הנושא מטריד, מציק, מדיר שינה מעיני כמה, אבל אני סבורה שניתן לפתור אותו אם מנסים להבין את הגורמים לו מההיבט של הבנת התודעה ודפוס החשיבה, ואיך הם פועלים.

ניתוח מבנה התודעה שלנו מעלה שהוא נעוץ בצרכים וציפיות [שנמצאים במוח הרגשי], והם אלו שמנהלים את חיינו במידה רבה. הבעייה היא, שמימושם תלוי גם בעולם החיצון שייענה לנו, וכאן מתחילה מערכת מעגלית של ניסיון לשליטה בעולם מחד, ושל תלות במשובים מאידך.
הצורך בשליטה והחשש מהמשוב מבסס את האינטראקציה שלנו עם העולם: התניות, ייחוס, תרגום, ציפייה למשוב חיובי, מניפולציות וציפייה לתמורה. התודעה שלנו מתייחסת לעולם ולחיים כמצב מלחמה: או-או. זהו הדפוס הליניארי של הרציונליות. ומי ששולט בנו הוא המוח הרגשי, לא ההגיוני.
באופן הזה אנחנו חווים בהווה חוויה מתמשכת של חסר, של אין, של חשש. החסר הרגשי הזה חייב להתמלא במשהו… חלק מההתמודדות שלנו עם החסר שאנחנו חווים בהווה בא לידי ביטוי באכילה.

ככלל, אוכל הוא צורך קיומי. כדי לשרוד צריך לאכול. ואוכל זה גם דבר מהנה. בימים כתיקונם הגוף משדר לנו מתי היא שבע, ואין צורך להמשיך. אבל כאשר אנחנו אוכלים כתגובה למצבי לחץ וחרדה וחסר – זוהי אכילה רגשית. נדמה לנו שהגוף משדר: אני רעב, עוד אוכל. אבל זה המוח הרגשי שמשדר זאת.
אכילה רגשית היא אחת מהתגובות של המוח הרגשי לתיקון מצב של חסר. הסיבה – המוח לא יכול לעבוד על ריק. המוח הוא מערכת חשמלית שנמצאת בתנועה כל הזמן. חוסר תנועה הוא מוות. אז אמנם המוח הרגשי מייצר חוויות חסר כל הזמן – אבל הוא צריך פיצוי על האבדן הזה. למלא את החסר; הפיצוי – פירושו להזרים תחושות חיוביות ומהנות למוח.
אכילה, בעיקר של מתוקים, משחררת דופאמין וסרוטונין למוח, חומרים שאמורים להרגיע ולהעניק תחושת הנאה. אבל – מאחר ואנחנו נמצאים בחוויה של לחץ, חרדה, כעס, והגוף מפריש גם קורטיזול ואדרנלין – נהייה בלגן בגוף, ובפועל הדופאמין והסרוטונין לא מצליחים להוריד את רמת הלחץ והכעס.
אז אולי לפרק זמן קצר אנחנו מצליחים להירגע מעט – אבל התחושה הזו לא מחזיקה מעמד זמן רב, כי התחושה השלטת היא של חסר וחשש. ואז אנחנו חוזרים למקרר או לקופסת הנישנושים… והמעגל מסתובב לו… וההרגל הזה מתקבע לדפוס. מרכז הגמול במוח הרגשי למד שאכילה מרגיעה מעט, ואנחנו מגיבים באכילה על כל תחושת לחץ וחסר. אפשר לומר שזהו סוג של התמכרות. 
זוהי אכילה לא מתוך רצון, אלא מתוך צורך. וצורך הוא דחף הישרדותי. הוא לא נשלט. הוא שולט בנו.
לכן גם הדיאטות לא עוזרות. כי גם דיאטה היא צורך. כאשר אנחנו פוצחים בדיאטה, פשוט הוספנו צורך על צורך, ולא פתרנו כלום, ואולי אף החרפנו את המצב. כי כעת הוספנו לחיינו עוד לחץ ועוד מלחמה: מלחמה במשקל.
כאמור, כאשר אנחנו פועלים על-פי צרכים ודחפים ונורמות ותלות במשובים [מוח רגשי] – אנחנו במצב מלחמה: הילחם או ברח – ואין לנו אפשרויות אחרות. אנחנו משתמשים באכילה כבריחה, כפיצוי, ככלי מניפולציה… 
אנחנו אוכלים: בגלל שאנחנו כועסים על דברים שקרו לנו שלא בצדק לדעתנו, ואנחנו מרגישים חסרי-אונים ופגועים, ורוצים לפצות את עצמנו ; כדי למרוד או להעניש מישהו  כדי לשמור על עצמנו ולמנוע מאחרים להתקרב אלינו כי אנחנו פוחדים להיפגע, וככה יש לנו צידוק להישאר בבית ; בגלל שנורמה חברתית אומרת שרזה זה יפה ואנחנו מתביישים בגוף ; בגלל ש-עוד אלף ואחת סיבות.
אבל – מה קורה בפועל ? האמנם העולם משתנה ? האם השגנו את הצרכים והציפיות שלנו ? לא. יש כאן אשלייה. תחושת החסר לא באמת מתמלאת. והיא לא מתמלאת, כי הריק שיש בהווה שלנו לא יכול להתמלא באופן הזה. אכילה כזו היא אמצעי מלאכותי. זהו טיפול בסימפטום, ולא בבעייה.

אם אנחנו רוצים לצאת מזה – עלינו לטפל בבעייה.
איך? לשנות את התודעה שלנו, את האופן בו אנחנו מתייחסים לחיינו ולעולם. לעבור מתודעה שמתבוננת בעולם דרך צרכים וציפיות ונורמות וחסר וחשש מהעולם = מוח רגשי, לתודעה שיודעת להתבונן בעולם באופן הגיוני, ולכן איננה בחוויית-חסר. אני סבורה שפסיכולוגיה לא תעזור כאן, כי מדובר בשינוי דפוס חשיבה שהוא זה שמעצב הרבה מהחוויות הנפשיות שלנו. גם פעיל
ות גופנית
, שמביאה לתחושת שיחרור והרגשה טובה, לא תעזור לאורך זמן כל עוד דפוס החשיבה עצמו לא משתנה. 
יש לשנות את דפוס החשיבה. לצאת מהמלחמה המדומה שמתנהלת בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין העולם, לקבל את עצמנו כפי שאנחנו, ולחיות בשלום עם עצמנו ועם חיינו – ועם העולם. וזה אפשרי. כי המוח הוא מכונה לומדת, ואפשר לאמן אותו לראות ולהבין ולהתייחס לדברים כפי שהם.
כאשר אנחנו פועלים על-פי המוח ההגיוני, אנחנו מפסיקים לפעול מתוך דחף, ומתחילים להתנהג מתוך מודעות ומתוך רצון חופשי. ברגע שיש מודעות, כאשר המוח ההגיוני שולט – זה כמו הדלקת פנס בחושך. בחושך אנחנו פוחדים. לא באור. כאשר אנחנו מפסיקים את פעולת המוח הרגשי שמשדר כל הזמן חסר ואין וחשש – המוח ההגיוני מזהה מה שיש, והוא במצב של מלאות. במצב הזה, אין כל צורך במילוי חסרים ובפיצוי. ואז אנחנו אוכלים כשאנחנו רעבים, ונהנים מכך. אנחנו לא נדחפים לאכול.
חוויית יש מעניקה לנו תחושת מלאות לאורך זמן, וכמובן מורידה לחץ וחרדה. זוהי מלאות ריאלית, לא פיקטיבית [כזו שנוצרה על-ידי אמצעים פיזיים של אכילה]. 
אני סבורה שההבנה הזו משנה לא רק הרגלי אכילה. היא משנה את מכלול ההתייחסות שלנו לעצמנו ולעולם – היא משנה את החיים שלנו.

ואגב דיאטות – בואו לא נשכח עובדה אחת פעוטה: כמו כל דבר בטבע, גם אנחנו באים בצורות ובגדלים שונים. לחלקינו מבנה גוף רזה, לחלקינו מלא, ואין דבר כזה "גוף אדיאלי". זו הכתבה מלאכותית של נורמה, נורמה היא אופנה חולפת [זוכרים את הנשים והגברים של רנואר?…], והגיע הזמן להפסיק לתת לה להכתיב לנו את חיינו. ואם מעצבי האופנה הם אכן כה כשרוניים – שיעצבו בגדים שיתאימו ויחמיאו ויהיו מהממים לבני אדם על שלל צורות גופם, ושלא ידרשו שהגוף יתאים עצמו לעיצוב שלהם. זה לא הגיוני. זה גם לא מראה על הרבה כישרון לדעתי…  

עם זאת, חשוב להבהיר: לא תמיד הגורם להשמנה הוא רק באכילה רגשית, קרי: בתודעה שמתנהלת על-פי דפוסי החסר והחשש של המוח הרגשי. לעיתים ישנם גורמים פיזיולוגיים כמו מבנה גוף, גיל, חילוף חומרים, סוג האוכל, פעילות גופנית. מנסיוני בשיחות עם אנשים, לא פעם שני ההיבטים הללו משולבים. אבל עדיין, שינוי ההיבט התודעתי; דפוס החשיבה, עוזר במידה לא מבוטלת גם לפן הפיזיולוגי.
ונקודה נוספת: האמור כאן חל גם לגבי הבעייה ההפוכה: אנורקסיה…