Category Archives: ספרות

הרהורי רחוב ליום כיפור (:

[מתוך: עובֵר]

 

מנקה רחובות: הייתי אוכל עכשיו משהו.

עובר-אורח: רעב?

מנקה רחובות: כן, קצת. לא קריטי.

עובר-אורח: יש פה בסביבה משהו?

מנקה רחובות: תלוי.

עובר-אורח: תלוי במה?

מנקה רחובות: אם יש לך כסף או אין לך כסף.

עובר-אורח: אה.

(שתיקה)

מנקה רחובות: אין עליך כסף, מה?

ֵמנקה רחובות: כן, כן. (הפסקה קצרה) טוב.

(שתיקה)

עובר-אורח: בוא, נראה מה יש בפח.

מנקה רחובות: השתגעת???

עובר-אורח: מה יש? לפעמים אפשר למצוא דברים טובים. וזה לא שאנחנו גונבים

או משהו. זה לא של אף אחד.

מנקה רחובות: לא בא בחשבון. עד פה.

(שתיקה)

עובר-אורח: אז… בוא נדמיין שעכשיו יום כיפור.

מנקה רחובות: (לא מבין) מה זה קשור?

עובר-אורח: נו, באמת… הרי ביום כיפור צמים, לא?

מנקה רחובות: מי צם, למה צם…?

עובר-אורח: באמת… הרי כולם יודעים את זה.

מנקה רחובות: יודעים מה?

עובר-אורח: שביום כיפור צמים. (משתהה לרגע, פורש ידיו בקול חולמני) הכל שקט.

דממה. כו-לם צמים…

חתול: (מתערב בשיחה) אָה, אתה מתכוון ליום החתולים.

עובר-אורח: (לחתול. בכעס) סתום, אידיוט. מה אתה מתערב אתה בדברים שאתה

לא מבין?

חתול: (בנחת) מבין, מבין. כולם יודעים שיום כיפור זה יום החתולים.

עובר-אורח: (מתרגז) מה זה השטויות האלה?!

חתול: (בנחת) לא שטויות. אמרת בעצמך. הכל שקט, דממה – – – (בהדגשה) יום

כיפור זה היום שבו לא נוסעים.

עובר-אורח: (מעוצבן) מה זה קשור ל…

חתול: (בתרועת ניצחון) לא נוסעים, ואז אין מכוניות, ואז לא נדרסים! זה יום

החתולים!

מנקה רחובות: (מחייך) וואללה הוא צודק.

עובר-אורח: אבל לא על זה דיברתי! אני מדבר על הצום!

מנקה רחובות: לא לנסוע – אני מבין. זה טוב בשביל חתולים. מגיע להם יום חופש בשנה.

אבל לצום? בשביל מה זה טוב?

עובר-אורח: מה… יש יום אחד בשנה שבו צמים.

מנקה רחובות: גם אם יש אוכל?

עובר-אורח: בטח, זה הרעיון של לצום.

מנקה רחובות: (בפסקנות) לא נראה לי. אני כשיש אוכל – אני אוכל!

עובר-אורח: לא, זה לא ככה.

מנקה רחובות: זה כן ככה.

עובר-אורח: לא, זה יום שצמים כדי… (מתאמץ לחשוב) כדי… (נזכר) בשביל לכפר

על החטאים.

מנקה רחובות: איזה חטאים, על מה אתה מדבר?

עובר-אורח: חטאים, נו… כולנו עושים גם דברים לא טובים לפעמים, נכון?

מנקה רחובות: נו?

עובר-אורח: אז צריך לכפר עליהם, לבטל אותם.

מנקה רחובות: מה זה קשור ללא לאכול?

עובר-אורח: זה מה שאלוהים החליט.

מנקה רחובות: אלוהים? שוב? זה לפני שהתנצר או אחרי?

עובר-אורח: נו, באמת, די כבר. זה אלוהים החליט וצריך לעשות את זה.

מנקה רחובות: (חושב) אלוהים החליט… לצום בשביל לכפר על חטאים, אתה אומר?

עובר-אורח: (בשמחה) כן, כן, בדיוק!

מנקה רחובות: (נד בראשו לאות הבנה) אז במקרה שלי, אלוהים צריך לצום!!!

(עובר-אורח פוער את עיניו בתדהמה. פותח וסוגר את פיו ללא הגה.)

מנקה רחובות: (קם) אני הולך להשתין.

(יוצא. החתול יוצא יחד אתו.)

(חושך)

המרקיז

סיפור קצר שלי שהתקבל לתערוכת "כותבים למגירה" בבית אריאלה.
 
הסיפורון הזה הוא אחד מכמה שנכתבו לאחר אחד מביקוריי בפוזיטנו, בדצמבר 1991.  והם אכן נכתבו למגירה (: שמחה שאחד מהם עבר למגירה אחרת (:

 

המרקיז

גרם מדרגות כמעט אינסופי מוביל אל בית הדירות המשקיף על המפרץ, ואל הדירה הקטנה שבקומה השנייה. יותר ממאתיים מדרגות. קשה להבין איך הוא הצליח בכלל להגיע לכאן. אדם גוסס, שבא לסיים את חייו בכפר בו נולד.

גבר בעל חזות מרשימה: גבוה, שיער לבן עבות, חליפה, צעיף לבן מוטל תמיד ברפיון אלגנטי סביב צווארו, לעיתים גם מקל.
המרקיז.
והמרקיזה. אשה שיפי שנותיה ניכר בה: עצמות לחיים גבוהות, שיער אסוף לאחור ולמעלה בפקעת באורח מלכותי.
זוג שאינו שייך לעולם הזה. כמו מרחף מעל לזמן.

המרקיז. כך הוצג בפני לראשונה. ולא היתה לי כל סיבה לפקפק בכך. זמן רב אחר כך, אני זוכרת, כאשר הסתבר שזהו רק כינוי שהדביקו לו אנשי הכפר ספק מתוך חיבה ספק מתוך לגלוג מהול בהערצה, עדיין הוא נראה לי כמו מרקיז לכל דבר.
גם המרקיזה.

המרקיזה מחכה על המרפסת הקטנה. דומה שניצבה שם כל היום.
כשהיא רואה אותי, גווה מזדקף. היא לבושה בהידור. הרבה בושם.
היא עדיין יפה. כמו אז, כפי שמספרים אנשי הכפר. רק שמשהו כבוי עתה.
הוא מחכה, היא לוחשת לי. ועם היכנסנו פנימה עוטים פניה ארשת עליצות שובבה.

המרקיז מוטל במיטה, שעון על כרים. דמות דהויה, רזה.
ריח מוות בחדר. מוכר להחריד. לרגע נדמה לי שאני רואה אותו: אותה דמות ארוכה, רזה, אותה חריקה של הריאות, אותן אצבעות גרומות הנעות על הסדין ללא מטרה…
אני מזהה את המחלה מיד. הרבה עוד אין לו. בפעם הבאה כשאחזור, אני יודעת, לא אראה אותו עוד.

חרחור צרוד מחזיר אותי אל החדר. עיניו בוערות. הוא מחייך. אני יודעת שאינו זוכר אותי. אבל זה לא משנה. עבור אוהב-נשים כמוהו די בנוכחותי.

אדם שניצחונותיו, כמו כישלונותיו, שלו הם. אדם שבנה את עושרו במו ידיו – רק כדי להפסידו לתאוותיו: משתאות, הימורים, ובעיקר נשים. אדם שבאחד הזמנים היה בעליו של חצי הכפר, וחלק את עושרו עם ידידיו בלי מחשבה וחשבון. מעולם לא היה הכסף עבורו אלא אמצעי. לב רחב ורך, שאינו יודע לומר לא.

המרקיזה ניצבת ליד המיטה, מחבקת את כתפי ומדברת איתו. קשה לעקוב אחר שטף הדברים. רק העליצות המעושה מהדהדת.
הוא מנסה להזדקף מעל הכרים. היא תומכת בו. הוא רוצה לרדת. היא רוכנת ומנעילה את נעלי הבית. הוא רוצה את החלוק היפה. אבל בוודאי! היא לא חושבת אחרת, היא עונה, ומנגבת בסתר דמעה.

אנשי ההווה הנצחי. שחייהם ומותם בידם.
אני תוהה מה יהיה עם המרקיזה לאחר מותו. הם נישאו מאוחר, לאחר שנים של חיזור מצידה, כשהיה בן שישים, ולאחר שהפסיד את מרבית נכסיו. היא לא ויתרה. רכוש היה לה די והותר, והיא אימצה אותו אליה. אהבתה לא היתה דבר שאפשר לעמוד בפניו, ודאי לא הוא, שמעולם לא יכול היה לעמוד בפני אהבת אישה. והוא אהב את כולן.

אנחנו עוברים לחדר האורחים. המרקיזה טורחת סביבי. עוד משקה, עוד משהו לאכול. שתינו מקפידות לדבר על העבר. המרקיז מאושר. נשימתו כמו קלה יותר. תמיד חיו את הרגע, גם אם מסיבות נפרדות. עכשיו הרגע שלו מורכב מרסיסי-עבר, והרגע שלה הופך לשברירים שאימת האין מרחפת מעליהם.
אי אפשר שלא לחוש באימה הזו. היא ממלאת את חלל החדר. את האנשים. הכל מלא בה.

כמה שהכל תלוי על בלימה. גם האהבה. הכל על חוט דק, כמעט בלתי נראה, שנקרא חיים.

מגירה 2

 

*
הסיפורים מוצגים במגירות הקיטלוג ההיסטוריות של ספריית בית אריאלה.
תערוכת "כותבים למגירה" תהיה פתוחה לקהל החל מיום ראשון, 14.6 . הכניסה חופשית.
ניתן לבקר בתערוכה בשעות הפתיחה של בית אריאלה: א-ה 19:45-10:00, ו 11:45-9:00.

Every thing on it – נונסנס של של סילברסטיין

הפוגה קטנה מקלחת הבחירות הרוחשת סביבנו ובתוכנו –

מקבץ קטעי נונסנס מקסימים של של סילברסטיין, ההוא מ"העץ הנדיב" [שאותו דווקא מאוד לא אהבתי], מלווים באיורים פרי עטו.

http://goo.gl/g8ehlO

סילסרסטין 1

שניים חביבים מתוך המקבץ:

giant2

 

mask3 masks4

עוֹבֵר – ספר חדש יצא לאור

"לכל עת וזמן לכל חפץ", אומר החתול במחזה "עוֹבֵר", כאשר הוא נשאל מהו זמן. 
שני המחזות: "עוֹבֵר" ו"מראות ודלתות", הרואים כעת אור בהוצאת גוונים, נכתבו במהלך 1998. הם נכתבו באבחת קולמוס, אחד אחר השני [ראשון נכתב "מראות ודלתות" ("הדלת" בשמו המקורי), אחריו "עובר"], כמעט ללא שינויים ותיקונים, אין לי מושג איך ולמה ומהיכן הם צצו. אבל לא התווכחתי איתם (: וכנראה כעת הגיע זמנם לצאת לאור, לא מעט בזכות עידודה ותמיכתה של עדנה שבתאי חברתי, שגם כתבה את טקסט הכריכה האחורית, ועל כך תודותיי.

רמון מחזות

טקסט כריכה אחורית:

שני המחזות המוגשים כאן עוסקים בשאלות, קטנות כגדולות, שהחיים מציבים לפתחינו, עם חמלה והומור, ועם קריצת עין אירונית אל מול האיוולת שבציפייה לישועה.

ע וֹ בֵ ר
בדיאלוגים שבין חתול, מנקה רחובות ועובר-אורח, עולים הנושאים החשובים לחיינו: הזמן, הזיכרון, אלוהים, תקווה, מהות החיים. המבנה המיוחד של המחזה: שילוב של קטעי חוכמה בפיהן של שתי מקהלות, המזכיר את הדרמה היוונית הקלאסית, מפתיע ומרתק, ומוסיף ממד של תחכום.

מראות ודלתות
זהו מחזה פילוסופי שהדמויות המובילות בו הן החיים, המוות והאַיִן.
ילד עם תיק שפן נקלע שלא מרצונו לסיטואציה הטעונה של הקונפליקט הנצחי ביניהן, ומעורר צער וחמלה. ואולי זה כל מה שנשאר. 

                                                                                                      עדנה שבתאי

                                                    ***************** 
אורית צמח ערכה את הספר. 
איור ועיצב העטיפה הם של טלי עמית.

הספר ניתן לרכישה בהוצאת גוונים, ובחנויות הספרים.
באינדיבוק, חנות הספרים העצמאית ברשת,הספר נמצא כרגע בגרסה דיגיטלית של איפאב. בקרוב תועלה גירסת קינדל, וכן ניתן יהיה לרכוש ספר מודפס.

התמלוגים מהספר מוקדשים לעמותת גירגורים, שעוסקת בהצלת חתולים במצוקה וכלבים בעלי צרכים מיוחדים. [ראו גם דף הפייסבוק של העמותה].

משהו לחשוב עליו: שיר סיום / אווה קילפי

סימן על הקיר - קטנה

לאחרונה התוודעתי למשוררת והסופרת הפינית
אווה קילפי, ולספר שלה: הפרפר חוצה את הכביש
(הוצאת כרמל).

שירים נפלאים, מרגשים, נוקבים – עונג צרוף.
 
הנה אחד מהם – אני מכנה אותו "שיר סיום". 

שתהייה שבת טובה (-:

הפרפר חוצה את הכביש אווה קילפי

הצילום לקוח מאתר טקסט.

את הספר ניתן לרכוש במחיר מוזל באתר אינדיבוק.

פרופ' ציונה שמשי על שני ספרים שלי

ציונה