Category Archives: פילוסופיה

רקוויאם לשכל הישר: קרנפים / יוג'ין יונסקו *

בימים טרופים אלה, לאור "חגיגת" העליהום על שוברים שתיקה ושאר ארגוני זכויות אדם כאן בהנהגתו של נתניהו ובניצוחו על מקהלת המסיתים, הכי רועמת היא שתיקתם של רוב אנשי האקדמיה. ואמנם  מידי פעם נזרקת לחלל המילה "התקרנפות", קרנפים", אבל כמה אנחנו בדיוק זוכרים את המחזה הנפלא הזה?

אני מביאה כאן ניתוח קצר של "קרנפים", הלקוח מתוך ספר בכתובים שעוסק באבסורד בדרמה המערבית.

 

 

הכל בא בהדרגה – אבל בפתאומיות.

לפתע, ביום א' בבוקר [שבת], מופיע קרנף בכיכר העיר. בהתחלה אחד, ולא בטוח שהיתה לו קרן אחת או שתיים, ואחר כך עוד אחד. התוצאה, באופן טבעי ומובן – בהלה: אנשים נבהלים, מלצרית שומטת מגש עם צלחת וכוסות, חתול נדרס ושותת דם.

למחרת, במשרד, מתנהל ויכוח עירני בנושא: היה קרנף או לא היה?

תוך כדי ויכוח – שועט קרנף אל מדרגות הבניין, הורס אותן, כולם כמובן נבהלים, אי-אפשר לצאת, מזעיקים מכבי אש לחילוץ, ואלו מתעכבים כי הם הוזעקו לעוד מקומות בעיר שנפגעו על-ידי קרנפים;

בהמשך – רעש, מהומה, קרנפים מתחילים להתרבות, ותוך כדי כך – יש דיונים על כל העניין הזה, דעות שונות מוצגות, אנחנו עדים גם לתהליך התקרנפות בפועל של אחת הדמויות – ז'אן, ובסיום כולם התקרנפו, להוציא את הדמות שהכי פחות סביר שתחזיק מעמד.

הדמויות המרכזיות:

ברנז'ה וז'אן, שהם חברים; דייזי, פקידה שעובדת יחד עם ברנז'ה, והוא מאוהב בה בסתר; בוטאר ודודאר גם הם פקידים במשרד של ברנז'ה. בוטאר הוא מורה בדימוס, דודאר הוא בעל תואר במשפטים, והלוגיקן.

העיסוק בקיום האנושי הפרטי ברמה היומיומית שלו, מה שקאמי מכנה "התפאורה", מאוד מצומצם כאן. הוא מופיע ברמז או שניים, ובדמות אחת בלבד: ברנז'ה.

ברנז'ה הוא אדם פשוט, לא מלומד, הוא עובד כפקיד במשרד, והעסק הזה של החיים קצת גדול עליו. הוא לבוש ברישול, על גבול המוזנח, לא מגולח. הוא מודע לשגרת החיים חסרת הטעם, והוא לא מרוצה ממנה. העבודה במשרד, 8 שעות, רק שלושה שבועות חופשה בקיץ [עמ' 11] – זה מייאש אותו. "אני לא מסתגל לחיים", הוא אומר [עמ' 12]. הוא גם לא מסתדר עם אנשים, וגם לא עם עצמו, והשתייה היא דרכו לברוח מהמציאות, ומעצמו. כשהוא שותה, הוא משתחרר, הוא נינוח.

ז'אן ידידו מציע לו את התשובה: תיצמד לתפאורה. החיים הם מאבק, צריך להילחם. הנשק – כוח רצון, נשק הסובלנות וההשכלה, נשק החכמה, שכל חריף ומזהיר. [עמ' 30]

איך עושים זאת? ז'אן מסביר לברנז'ה: חסוך בשתייה, הופעה מסודרת, להתעדכן בתרבות ובספרות… [עמ' 32] "זה יחלץ אותך מהמועקה ויעצב את רוחך. תוך ארבעה שבועות תהייה לאדם תרבותי!" [עמ' 33].

כלומר – אדם תרבותי לא סובל ממועקות קיומיות.

אבל מהר מאוד יונסקו עוזב את מישור הקיום האנושי הפרטי, ומעביר אותנו למישור הרחב יותר : האדם והחברה. הבעיות האישיות של הפרט [ברנז'ה], מתגמדות עד נעלמות מול בעיות החברה.

על רקע תופעה בלתי מובנת, בלתי נתפסת, אבסורדית: הפיכת בני-אדם לקרנפים – יונסקו משרטט תמונה כואבת מאוד של החברה האנושית הלכאורה נאורה. המחזה נכתב כביקורת מפורשת על החברה שאיפשרה את עליית הנאציזם לשלטון.

תמונת הפתיחה מאוד ריאליסטית: מציאות יומיומית שלווה בעיירה קרתנית, שמתנהלת לפי הרגלים קבועים, ודמויות שעסוקות בעיסוקים יומיומיים: שני חברים, ברנז'ה וז'אן, יושבים כהרגלם בכל יום א' לשתות קפה… עקרת בית עורכת קניות… אבל הכל מתהפך כאשר, ללא כל סיבה או הסבר הגיוני כלשהו, פורץ בשעטה קרנף לכיכר העיר ומרעיד הכל.

ברור שהופעת הקרנף מעוררת פחד, וצורך למצוא הסבר. וכאן מתחיל מחול שדים של ניסיונות להסביר.

הלוגיקן משכנע את כולם שיש לו הסבר, ומתחיל להסתבך בהסברים לוגיים על היקשים, ומתקבל מעין ג'יבריש אחד גדול חסר-היגיון לחלוטין – וחסר-מובן. [עמ' 33, 49, 51]

ברנז'ה מנסה למצוא הסבר "ממשי" [עמ' 22]: "אולי התחבא מתחת לאבן… ברח מגן חיות… אולי בנה את קנו על ענף יבש?" הסברים שמעידים על כך שבעצם זה לא מעניין אותו. הוא עסוק בצרות האישיות שלו. ז'אן מגיב ברצינות, ושולל את ההסברים הללו אחד לאחד [עמ' 21-22]: אין גן חיות, אין ביצות, אין קרקס.

אין שום הסבר, ולא יכול להיות שום הסבר לתופעה כזו. האבסורדיות חוגגת, והשכל האנושי לא מסוגל להתמודד עמה.

לאור כישלון הלוגיקה והרציונליות, מה שנותר הוא ויכוח תפל ועקר לגבי מוצאו של הקרנף: אפריקני או אסייאתי, והאם הוא חד קרני או דו קרני. ואכן הוויכוח האירוני הזה הופך להיות המרכזי, שזה האבסורד בהתגלמותו לנוכח מה שקורה בפועל. ועוד נחזור ללוגיקה ולרציונליות בהמשך.

הדמויות מייצגות את הקשת החברתית, וכל אחת מהן נותנת את הזווית שלה לעניין ההתקרנפות.

ז'אן הוא הטיפוס הנורמטיבי הקלאסי. הוא מחשיב את עצמו, הוא דעתן, הוא מאוד מרוצה מחייו,

מקפיד על לבושו, פועל על-פי כללי הנימוס הראויים, יודע תמיד מה טוב ומה מוסרי, לכאורה הוא איש תרבות ההולך עם רוח הזמן [מבקר בהצגותיו של יונסקו] – הוא מחשיב עצמו ל"אדם עליון" – והנימוק: מילוי חובתו כפקיד [עמ' 12]. הכוח שלו נובע מהיותו אדם מוסרי [עמ' 27].

הוא מטיף מוסר לברנז'ה: תפסיק לאחר, אל תשתה, תהייה מסודר, תלבש עניבה, מקטורן – אבל בפועל גם הוא עושה זאת: הוא מאחר לפגישה עם ברנז'ה ; הוא שותה ערק ; הוא מבקר את ברנז'ה על ששתה לשוכרה במסיבת יום הולדת של ידידו וטוען שהוא עצמו נמנע מלבוא, אלא שעד מהרה מסתבר, שהוא לא הוזמן כלל. כשברנז'ה מזמין אותו לצפות בהצגה הוא אומר שעליו לפגוש ידידים בבית המרזח [ עמ' 35]… וכשברנז'ה מעיר לו על כך, ז'אן עונה בזעם: "ידידי היקר, סנונית אחת לא תאפשר את האביב… ביני לבינך אין כל דמיון…" [עמ' 36]. הוא מרצה לברנז'ה על חשיבות ה"בילויים האינטליגנטיים" [עמ' 33], אך הוא מתחמק מלקחת בהם חלק.

גם האמירה לברנז'ה: "תוך ארבעה שבועות תהיה לאדם תרבותי!" [עמ' 33] מעידה על קליפה תרבותית שאין מאחוריה כלום.

מבחינתו של ז'אן, ההקפדה על הלבוש, על ההופעה החיצונית ועל הגינונים הטובים כמוה כרכישת השכלה ותרבות. אבל אלו מעטה חיצוני בלבד, תפאורה, ואין לו שום קשר למהות האנושית האמיתית.

המוטו שלו: צריך להיות מעודכנים. [עמ' 31] אבל ה"עדכון" הזה הוא בעצם להיות כמו כולם, להיסחף עם הזרם. וז'אן הוא בין הראשונים שמתקרנפים. ואז גם מתגלה דמותו האמיתית/כאשר הוא מתקרנף, מתגלה דמותו האמיתית.

הוא לא מאמין בידידות, לא אכפת לו מבני אדם, הם מגעילים אותו, ואם יעמדו בדרכו ירמוס אותם [עמ' 94], קרנפים הם יצורים כמונו, וגם להם הזכות לחיות [עמ' 97];

כשברנז'ה אומר לו שאין לו בעיה עם הקרנפים בתנאי שלא יהרסו לאנשים את החיים, והרי לנו יש מוסר, ז'אן, שהתהדר בכך שהוא אדם מוסרי, מתרגז ואומר:

"המוסר! יופי של מוסר, נמאס לי מהמוסר, צורה לו למוסר! צריך להתעלות מעל למוסר". [עמ' 98]

במקום המוסר, הוא מציע את הטבע, כי לטבע יש חוקים משלו, והמוסר נוגד את הטבע.

ברנז'ה מנסה להבין: "אתה רוצה להחליף את חוקי המוסר בחוקי הג'ונגל", וז'אן אומר במפורש: כן. "צריך לכונן מחדש את תשתית חיינו. צריך לשוב לשלימות הראשונית".

והוא מציע להרוס את התרבות האנושית, ואז לכולם יהיה טוב. [עמ' 98] "אבד הכלח על האנושיות!" [עמ' 99], והוא לא רוצה יותר לשמוע את המילה "אדם".

וכשברנז'ה שואל אותו אם הוא רוצה להיות קרנף, ז'אן משיב: למה לא? "אין לי דעות קדומות כמוך" [עמ' 99].

דעות קדומות – זו דוגמה לדמגוגיה. אם התנגדות להתקרנף זו דעה קדומה, כלומר – התקרנפות זו נאורות, קידמה, פתיחות מחשבתית…

בוטאר הוא מורה בדימוס, וכנראה מורה מתוסכל.

הוא לא למד באוניברסיטה, וכנראה זה מציק לו, כי הוא תוקף את דודאר, שיש לו תואר במשפטים, ואומר שאוניברסיטאות לא משתוות לבית-ספר יסודי [עמ' 62], ושאקדמאים לוקים בחוסר צלילות-דעת, בחוסר חוש הבחנה וגישה מעשית, לאקדמאים יש חשיבה מופשטת, והם לא מבינים שום דבר מהחיים [עמ' 63].

הוא מעיד על עצמו שהוא אוהב "דברים מדוייקים, שהוכחו באופן מדעי", ומהלך חשיבה שיטתי ומדוייק [עמ' 58], הוא מתנגד לגזענות, בז לכנסייה ולדת [עמ' 60], נאבק בבערות.

הוא מאמין רק ל-מה שהוא רואה, ולא ל-מה שכתוב בעיתונים, קרנף מופיע רק בספרי הלימוד, לא במציאות, הוא לא מאמין למיתוסים, גם לא לצלחות מעופפות [עמ' 65].

אבל – ברגע שאי אפשר עוד להתכחש למציאות הקרנפים – הוא מעמיד פנים שיש לו הסבר, זו מעין פרובוקציה שעוד ידובר בה… וכשהוא הופך לקרנף, דייזי מספרת שמילותיו האנושיות האחרונות היו: "צריך לצעוד עם הזמן" [עמ' 128], שזה ביטוי כמעט זהה ל-"להתעדכן". מה קרה לחשיבה שיטתית, מדויקת? היא נעלמה.

דודאר הוא כאמור בעל תואר במשפטים, טיפוס שהיינו מכנים "מיושב בדעתו".

הוא דמות האינטלקטואל שיונסקו יוצא נגדו – האינטלקטואל קר הרוח שבאופן מחושב מצטרף לעדר.

דמותו מתגלה כאשר הוא בא לבקר את ברנז'ה, שיושב בבית, עדיין המום מהפיכת ידידו הקרוב ז'אן לקרנף מול עיניו. [מערכה 3]

הוא מנסה לעודד אותו, והשיחה שמתפתחת שם היא לב המחזה.

ברור שההתקרנפות היא תופעה לא רק מדאיגה, אלא גם מזעזעת, כפי שאומר ברנז'ה [עמ' 109], ואי-אפשר להסביר אותה.

דודאר משוכנע שקיים הסבר מניח את הדעת. ה"נימוק": "זה קיים, לכן חייב להיות הסבר" [עמ' 109]. וה"הסבר":

אולי ז'אן אהב את אוויר הכפר ורצה להפיג את המתח, אולי מר פרפר [מנהל המשרד] רצה לחלץ עצמות….

ובכלל – לא צריך לדאוג בגלל כמה מקרי התקרנפות. ואולי זו בכלל מחלה שתעבור…

שאון הקרנפים בחוץ גובר, וברנז'ה נלחץ יותר ויותר. ודודאר:

תתעלם מהם, במה הם מפריעים לך […] [עמ' 110] הם לא יתקפו אותך… [עמ' 113]

הוא אומר לברנז'ה שאין לו חוש הומור, שייקח את הדברים בקלות [עמ' 114], שלא ישפוט… הוא לא מצדד בקרנפים, כמובן, אבל הוא התרגל לתופעה [עמ' 114]. וה"הסבר": "אם תופעה כזו מתחוללת – הרי שבעליל נעוץ בה מניע…" [עמ' 115]

וכשברנז'ה אומר שהוא לא יכול לסבול את זה, לקבל את זה, ושיכתוב לעיתונים, יפנה לממשל, דודאר משיב:

"איזו זכות מוסרית יש לך להתערב בכלל…" !!! [עמ' 115]. "מספר אנשים ביקשו להחליף את עורם. הם לא הרגישו בנוח בשלהם. הרי הם חופשיים וזה עניינם." [עמ' 116].

ברנז'ה מתעקש: צריך לעקור את הרע מן השורש".

ודודאר: " הרע? איזה רע? סתם מילה נבובה!….. [עמ' 116

ובהמשך [עמ' 120 – 123]: דודאר מדבר בזכות הפתיחות והסובלנות, הצורך להבין את האחרים, לבוא עם גישה אוהדת, או לפחות נייטרלית: "מן הראוי שמלכתחילה גישתנו תהייה אוהדת או, לפחות, נייטרלית, ועליה לגלות את הפתיחות האופיינית לחשיבה מדעית. הכל הגיוני, ולהבין, פירושו להצדיק". [עמ' 121]

ולאט לאט אנחנו מתחילים לראות את תהליך ההתקרנפות של דודאר. הוא לא אוהד שלהם, אבל – – צריך לראות את הדברים באור נכון ובקור-רוח, אין פגם של ממש בכל מה שהוא טבעי, לראות פגם בכל דבר זו תכונה של אינקוויזיטורים….

ברנז'ה מופתע, ושואל: לדעתך זה טבעי?

דודאר: מה טבעי יותר מקרנף?

ברנז'ה: אבל אדם שהופך לקרנף, הרי זו אנורמליה, ואין על כך עוררין.

דודאר: נו, אל תגזים… האם אפשר לדעת איפה הגבול בין נורמליות לבין אנורמליות? הן מבחינה פילוסופית הן מבחינה רפואית, איש טרם פתר את הבעיה. מן הדין שתתעדכן בסוגייה." [עמ' 121]

כמו ז'אן ובוטאר, גם דודאר, על סף התקרנפותו, מדבר על להתעדכן, לצעוד עם הזמן, להתעדכן בסוגייה.

ברור שהתגובה הטבעית היא זו של ברנז'ה: מיגרנות, סיוטי לילה, פחד. הרי במצב כזה אין כל מקום להומור.

התגובה השלווה והאטומה אפילו של דודאר היא המפחידה כאן, אולי אפילו יותר מהקרנפים עצמם. הוא רואה בקרנפים "תמימות טבעית" [עמ' 113], תיאור שמנוגד לחלוטין לאופי האלים שמתגלה במחזה.

נקודה חשובה שיש לשים לב אליה היא ההתקרנפות עצמה. ברנז'ה מכנה אותה "עניין אורגני" [עמ' 110]. כלומר – מהותי, פנימי, שינוי שמשנה את עצם ההוויה! גם פיזית! ולא בטוח שיש דרך חזרה מהמצב הזה.

בתוך כל ההתקרנפות – הקיום האנושי והפרטי פשוט נמחק.

הקרנפים דומים זה לזה שתי טיפות מים [הלוגיקן ניתן לזיהוי רק על-פי כובעו] ולא ניתן להבחין ביניהם. הזהות הפרטית נעלמת. דומה בולטת היא ההערה הצינית של דודאר על הלוגיקן שהתקרנף, וכל מה שנותר ממנו הוא כובע הקש שמושחל על הקרן: "הוא בכל זאת שמר שריד מאישיותו הראשונית" [עמ' 125].

וההערה הזו משליכה גם על המצב, ואי-אפשר להימלט מההקבלה לניטשה ולתיאוריו את העדריות. "קרנפים" הוא תיאור קלאסי וחזק לעדריות, להיסחפות האוטומטית אחר ההמון, ותחושת החסות שההשתייכות לעדר נותנת.

זה מאוד מזכיר את "זמנים מודרניים" של צ'פלין. ראשית, סצנת הפתיחה: רואים עדר של כבשים, שמתחלף לעדר אנשים… והסצנה של הגשת האוכל והקהל הרוקד, שהיא מטאפורה להיסחפות עם הזרם. גם כשלא רוצים ומשתדלים להילחם נגדו – הפרט עדיין חסר-אונים.

הלעג למדע, לרציונליות, לפילוסופיה כניסיון להסביר את התופעה האבסורדית, קיים לכל אורך המחזה. עוצמת הרגשות הבהמיים גוברת על מה שאמור להיות לב החברה המערבית: הרציונליות.

החשיבה הרציונלית מוצגת כמי שמהווה את עוגן הקיום: אם נחשוב – הכל יהיה בסדר.

כך, למשל, ז'אן אומר לברנז'ה [עמ' 28]:

"אתה לא קיים, ידידי היקר, מפני שאתה לא חושב. חשוב והיית". זוהי פרפראזה [אירונית?] על האימרה של דקארט: אני חושב משמע אני קיים.

אבל, ברור לנו שהופעתם האבסורדית וחסרת הפשר של הקרנפים מחסלת כל ניסיון להסבר רציונלי. והשימוש ברציונליות הופך להיות פארסה אחת גדולה:

בוטאר, שחושב שצריך להוכיח כל דבר באופן מדעי [עמ' 58], קובע: מה שלא ניתן להוכחה הוא לא קיים, ולכן "קרנף בארצנו לא היה ולא נברא" [עמ' 64].

כהמשך לכך, דודאר "מנמק" [עמ' 109]: "זה קיים, על כן חייב להיות הסבר" .

וכל מה שנותר מהלוגיקן הוא הכובע שמושחל על הקרן. גם הלוגיקה הצטרפה לעדר, כלומר – נעלמה.

זה בא לידי ביטוי גם בהתפוררות השפה האנושית. גם היא מתקרנפת והופכת לבליל חרחורים חסרי-שחר.

וקיים גם הלעג על דרך החשיבה הרציונלית עצמה, בצורת הנמקות שאין בהן כלום.

"נימוק" מאוד "משכנע" הוא של ז'אן, שאומר: "יש לי כוח משום שיש לי כוח". [עמ' 27]

הלוגיקן אומר שההיגיון הוא דבר גדול – בתנאי שלא משתמשים בו שימוש מופרז [עמ' 28]

הלוגיקן מזהה צדק עם היגיון [עמ' 35]; וכמובן שאין שום קשר בין השניים. גם הג'יבריש הלוגי שהוא מציג מעצים את אפסות ההיגיון /לוגיקה.

דודאר משווה את פתיחותו ואת שאיפת הנייטרליות שלו לחשיבה מדעית (121), ומוסיף: "הכול הגיוני, ולהבין פירושו להצדיק" [עמ' 121]. אבל מאחורי טענת ההיגיון ניצב הדבר האבסורדי ביותר: הפיכת אנשים לקרנפים.

ולבסוף מסקנתה של דייזי [עמ' 147]: "העולם הוא הצודק, לא אתה ולא אני".

אלא שכל ה"מסקנות" הללו אין להן כל קשר להיגיון. צדק – להצדיק – פירושו לחפש תירוצים כדי להסביר תופעות א-נורמליות, כדי לא להילחם בהן. לסדר את המציאות כפי שנוח לנו. זהו דיסוננס קוגניטיבי.

[צדק – להצדיק – פירושו לסדר את המציאות כפי שנוח לןנו. דיסוננס קוגניטיבי]

יונסקו עצמו מבהיר היטב בראיון [רדיו קנדה, 1961] את כוונותיו בקרנפים:

בקרנפים מופיעה דמות מוגדרת, בעלת מעמד אזרחי; אבל, אומר יונסקו, "הוא מריונטה שאינה רוצה עוד להיות מריונטה." [הכוונה היא לברנז'ה.]

ועוד הוא אומר:

" קרנפים קצר הצלחה רבה. למרות הביקורת. המבקרים נעלבו ממנו. הם חשבו שאולי הם עצמם הקרנפים. המבקרים, וכן אותם אנשים הנחשבים אינטלקטואלים, אינטלקטואלים-למחצה. לדידי, אינטלקטואל זה איינשטיין, זה אופנהיימר, זה ברגסון. אבל יש רבים שמאמצים סיסמאות ונשבים בכוחן. אני רוצה לומר אינני אוהב את האינטלקטואלים או את האינטלקטואלים-למחצה, כי הם היו – בגרמניה הם היו כולם נאצים לפני המלחמה, בצרפת הם היו פאשיסטים ממש. כעת הם בשמאל, כי רוסיה היא מדינה חזקה מאוד. אני לא אוהב את האינטלקטואלים. הם לא חושבים באמת. הם חושבים שהם חושבים. הם משמיעים סיסמאות, הולכים שבי אחר סיסמאות נעלות."

ויונסקו אומר חד וחלק:

"זו הכוונה בקרנפות. הקרנפים הם בעצם האינטלקטואלים למחצה, פסאודו-אינטלקטואלים, הרבה יותר מ"האדם הפשוט". אני חושב שהאינטלקטואלים לוקים במנטליות של עדר. [המונים]

הקרנפים זה לא המון העם! זו רוח הטוטאליטריות. אבל חוויית היסוד היא הנאציפיקציה של מדינה. הייתי עד לתהליך של נאציפיקציה הדרגתית. רבים היינו כשהתנגדנו לנאציזם. ואז לאט-לאט פחת מספרינו. עד שבשלב מסוים אמר אחד מחברינו למשל "בוודאי, הפאשיסטים טועים". וכבר היה לנו ברור אז שהוא נשאב לתוך המערכת. ואכן כעבור שבועיים או שלושה שמענו שהצטרף למפלגה. וכך הצטמצמו שורותינו בהדרגה. כמעט יחידים. התנגדנו מוסרית. אני לא הייתי גיבור. ישבתי בשקט. קשה מאוד להיות גיבור מוסרי ולא להיכנע לתעמולה. חשתי ייסורי מצפון והטרדתי אנשים כי חשבתי אחרת מהם.
וכך המחזה הזה משמש מעין משפט של האינטלקטואלים. כי אם הנאציזם היה אפשרי, זו אשמת האינטלקטואלים. לא הגדולים שבהם, אלא האינטלקטואלים ה"מקצועיים". סופרים, עיתונאים, פרופסורים, וכדומה. זו היתה אשמתם.

עם זאת – יונסקו מודע היטב למהות האנושית, ולבעייתיות שבלהיות יוצא-דופן.

ב"פתח דבר" למחזה הוא כתב: "קרנפים הוא מחזה אנטי-נאצי, אבל הוא גם ובעיקר מחזה המכריז מלחמה על היסטריות קולקטיביות ומגפות, שדרכן להסתתר מתחת למעטה של תבונה ואידיאות, אבל בשל כך הן אינן חדלות להיות מחלות קולקטיביות חמורות, אשר כל האידיאולוגיות שלהן הן בגדר אליבי… חשבתי שמתפקידי פשוט להראות את האוויליות שבשיטות הנוראות האלה, להראות להיכן הן מובילות, כיצד הן מלהיבות את בני האדם, מטמטמות אותם ובסופו של דבר משעבדות אותם"…

יונסקו מספר שהרעיון למחזה עלה בו ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, כשקמה קבוצת אנשים ששמה לה כמטרה להילחם באידיאולוגיה הנאצית. אבל יום אחד החלו לשאול: האם באמת אי-אפשר בנקודה מסוימת קטנה להסכים עמם? מובן שנמשיך להיות אנטי נאצים, אך יתכן שבאחוז אחד הם צודקים". …"וברגע שהרעיון הזה, כמו חיידק, תקף את אחד החברים מיד נדבקו ממנו עוד אחדים".

הגיע מצב ששאלתי עצמי, מספר יונסקו, האם כל הרבים הללו טועים ורק אני צודק? ועוד הוא אומר: "לא אחת נתקלתי בכוחה המפתיע של השקפה מסוימת הנכנסת פתאום לאופנה: מה בינה לבין מגיפה אמיתית? לא כלום! בני האדם אינם מתנגדים שיודבקו בדת חדשה, דוקטרינה חדשה, פאנאטיזם חדש. האם שמתם לב לדבר, שברגע שידידיך שוב אינם שותפים להשקפותיך, אתה מרגיש שעומדים לפניך לא אנשים, כי אם מפלצות – קרנפים, דרך משל. הם היו מוכנים לחסל אותך במצפון נקי, וההיסטוריה של 25 השנים האחרונות מוכיחה, כי בני אדם שנדבקו במגפה, לא זו בלבד שהם דומים לקרנפים – הם באמת הופכים לקרנפים!"

הנקודה הזו מופיעה במחזה כאשר ברנז'ה ודייזי נשארים לבד, מול כל הקרנפים, מנסים להיאחז זה בזה, לשאוב כוח האחד מהשני, ואז דייזי מתחילה לאט לאט להישמט [עמ' 144]

היא מתחילה לחשוב:

"אולי אנחנו אשמים? עלינו לנהוג באיפוק, למצוא את שביל הזהב, למצוא איתם שפה משותפת… " [עמ' 145].

ברנז'ה עונה לה: הם לא יכולים להבין את שפתינו.

ודייזי: אין ברירה. אין פתרון אחר.

וכאשר ברנז'ה אומר שהם יהיו כמו אדם וחוה, יצרו עולם חדש – דייזי מסרבת ואומרת:

"אולי אנחנו אלה הזקוקים להצלה? אולי אנחנו האנורמליים?"

היא מתבוננת בקרנפים סביבה, ואומרת:

הם נראים עליזים, מרגישים בנוח בעורם, הם לא נראים משוגעים, הם לגמרי טבעיים, היו להם סיבות [עמ' 147].

ברנז'ה מתעקש, כמעט בייאוש: "אנחנו הצודקים, דייזי, אני מבטיח לך."

ודייזי: "איזו יומרנות… אין צדק מוחלט. העולם הוא הצודק. לא אתה ולא אני."

ואפילו האהבה אין לה כבר מקום [עמ' 148].

דייזי מתאהבת בכוח ובעוצמה של הקרנפים. פתאום הנחרות שלהם נשמעות לה כשירה עריבה, פתאום הם רוקדים יפה, הם יפים, הם אלילים [עמ' 149] …. אותם קרנפים, שבשיחה במשרד היא אומרת עליהם "זה בעל חיים מגושם מאוד ומכוער" [עמ' 60] – כעת הוא יפה, הוא אליל…

כאשר כולם מצטרפים לעדר – גם החזקים, הדעתניים, הנורמטיביים – אז אולי באמת יש דברים בגו? אולי באמת הם הצודקים?

בסופו של דבר, לא בטוח שרק עניין ההתקרנפות כאן. כי גם לפני כן החברה מתנהלת למעשה באותו אופן: על-פי מוסכמות ריקות, על-פי הכתבה נורמטיבית, וכולם הולכים בעיניים עצומות כעדר גדול אחרי הנורמות, בלי לעצור לרגע ולשאול, לחשוב. וגם כאשר קורים דברים חריגים – הרוב מעדיפים לעצום עיניים ולא לראות.

אולי כובע הקש של הלוגיקן מסמל את זה, כי אם כובע הקש שמושחל על הקרן מסמל משהו מהאישיות הראשונית, אז מלכתחילה לא היה באישיות הזו ממש.

דודאר מבטא היטב את ה"נימוק" העדרי: עמ' 134 – יש לי מוסר כליות. חובתי ללכת בעקבות מנהליי ועמיתיי, לטוב ולרע… אני מעדיף את השמחה הגדולה והאוניברסלית…

ברנז'ה הוא האנטי-גיבור האולטימטיבי. הוא אדם פשוט, לא מתוחכם, הצרות של עולם לא מעניינות אותו, הוא מרוכז בעצמו, באומללותו – ומחוסר ברירה הוא מוצא עצמו האדם האחרון ששומר על צלם אנוש. מחוסר ברירה הוא שם בצד את הבעיות האישיות שלו ומנסה להתמודד עם תופעת ההתקרנפות.

ואולי ברנז'ה לא מתקרנף מכיוון שמלכתחילה הוא לא היה חלק מהחברה. הוא לא משכיל, הוא לא הלך לתיאטרון, לא קרא ספרות, לא ביקר במוזיאונים, היתה לו בעיה עם תפאורת החיים: המשרד, 8 שעות, החיים היו קצת גדולים עליו. כפי שאומר לו דודאר [עמ' 116]: "לעולם לא תהפוך לקרנף… חסרה בך הנטייה!"

אבל גם ברנז'ה, באופן כלשהו, מצטרף לקרנפים, בכך שהוא מצטער שלא הפך לכזה.

ונשאלת השאלה: האם דברים כאלה יכולים עדיין לקרות? התשובה, לדעתי, היא: כן.

בעמ' 24, ז'אן אומר: "מן הראוי שלא תהיינה תופעות כאלה". ברנז'ה עונה לו, שזו חיית-פרא אכזרית, שנכחדה מזמן, שלא קיימת. אלא שהמחזה מבהיר היטב שהחיה הזו מאוד קיימת בנו.

אם נחזור לניטשה ולעדריות – זה בדיוק העניין. כל עוד האדם לא ימצא בתוך עצמו את מקור הכוח שלו – פאשיזם, נאציזם, סטאליניזם ודומיהם ימשיכו לחיות.

 

[קרנפים/ יוג'ין יונסקו. הוצאת אור-עם. תרגום: חיה ומיכאל אדם. 1984 ]

 

* מתוך ספר שבכתובים.

© כל הזכויות שמורות.

הרהורי רחוב ליום כיפור (:

[מתוך: עובֵר]

 

מנקה רחובות: הייתי אוכל עכשיו משהו.

עובר-אורח: רעב?

מנקה רחובות: כן, קצת. לא קריטי.

עובר-אורח: יש פה בסביבה משהו?

מנקה רחובות: תלוי.

עובר-אורח: תלוי במה?

מנקה רחובות: אם יש לך כסף או אין לך כסף.

עובר-אורח: אה.

(שתיקה)

מנקה רחובות: אין עליך כסף, מה?

ֵמנקה רחובות: כן, כן. (הפסקה קצרה) טוב.

(שתיקה)

עובר-אורח: בוא, נראה מה יש בפח.

מנקה רחובות: השתגעת???

עובר-אורח: מה יש? לפעמים אפשר למצוא דברים טובים. וזה לא שאנחנו גונבים

או משהו. זה לא של אף אחד.

מנקה רחובות: לא בא בחשבון. עד פה.

(שתיקה)

עובר-אורח: אז… בוא נדמיין שעכשיו יום כיפור.

מנקה רחובות: (לא מבין) מה זה קשור?

עובר-אורח: נו, באמת… הרי ביום כיפור צמים, לא?

מנקה רחובות: מי צם, למה צם…?

עובר-אורח: באמת… הרי כולם יודעים את זה.

מנקה רחובות: יודעים מה?

עובר-אורח: שביום כיפור צמים. (משתהה לרגע, פורש ידיו בקול חולמני) הכל שקט.

דממה. כו-לם צמים…

חתול: (מתערב בשיחה) אָה, אתה מתכוון ליום החתולים.

עובר-אורח: (לחתול. בכעס) סתום, אידיוט. מה אתה מתערב אתה בדברים שאתה

לא מבין?

חתול: (בנחת) מבין, מבין. כולם יודעים שיום כיפור זה יום החתולים.

עובר-אורח: (מתרגז) מה זה השטויות האלה?!

חתול: (בנחת) לא שטויות. אמרת בעצמך. הכל שקט, דממה – – – (בהדגשה) יום

כיפור זה היום שבו לא נוסעים.

עובר-אורח: (מעוצבן) מה זה קשור ל…

חתול: (בתרועת ניצחון) לא נוסעים, ואז אין מכוניות, ואז לא נדרסים! זה יום

החתולים!

מנקה רחובות: (מחייך) וואללה הוא צודק.

עובר-אורח: אבל לא על זה דיברתי! אני מדבר על הצום!

מנקה רחובות: לא לנסוע – אני מבין. זה טוב בשביל חתולים. מגיע להם יום חופש בשנה.

אבל לצום? בשביל מה זה טוב?

עובר-אורח: מה… יש יום אחד בשנה שבו צמים.

מנקה רחובות: גם אם יש אוכל?

עובר-אורח: בטח, זה הרעיון של לצום.

מנקה רחובות: (בפסקנות) לא נראה לי. אני כשיש אוכל – אני אוכל!

עובר-אורח: לא, זה לא ככה.

מנקה רחובות: זה כן ככה.

עובר-אורח: לא, זה יום שצמים כדי… (מתאמץ לחשוב) כדי… (נזכר) בשביל לכפר

על החטאים.

מנקה רחובות: איזה חטאים, על מה אתה מדבר?

עובר-אורח: חטאים, נו… כולנו עושים גם דברים לא טובים לפעמים, נכון?

מנקה רחובות: נו?

עובר-אורח: אז צריך לכפר עליהם, לבטל אותם.

מנקה רחובות: מה זה קשור ללא לאכול?

עובר-אורח: זה מה שאלוהים החליט.

מנקה רחובות: אלוהים? שוב? זה לפני שהתנצר או אחרי?

עובר-אורח: נו, באמת, די כבר. זה אלוהים החליט וצריך לעשות את זה.

מנקה רחובות: (חושב) אלוהים החליט… לצום בשביל לכפר על חטאים, אתה אומר?

עובר-אורח: (בשמחה) כן, כן, בדיוק!

מנקה רחובות: (נד בראשו לאות הבנה) אז במקרה שלי, אלוהים צריך לצום!!!

(עובר-אורח פוער את עיניו בתדהמה. פותח וסוגר את פיו ללא הגה.)

מנקה רחובות: (קם) אני הולך להשתין.

(יוצא. החתול יוצא יחד אתו.)

(חושך)

על חיות כאלה ואחרות וכדור אחד עגול – עכשיו גם בדיגיטלי

זהו ספר קטן על בעיות גדולות:
על הכפר הגלובלי-הפיאודלי, על הקפיטליזם החזירי ולעיתים אף רצחני;
על תאוות בצע חסרת מעצורים וגבולות;
על היחס הנורא שלנו לחיות לא אנושיות בפרט ולכדור הארץ בכלל;
על זכות, צדק ושוויון, שאינם אלא איצטלות מוסר שאנו עוטים על עצמנו בעודנו זורעים הרס סביבנו;
על דגל התביעה לחופש שמתנוסס מעל לכלכלה שרומסת ברגל גסה את החופש של מרבית דיירי הכדור הזה;
במשפט אחד: על ערכים שנזנחו ונשכחו ומוסר שפשט רגל – –

ועל הדרך האחרת:
על הוצאת הערך כשווי מחיינו וחזרה לערכים ולמוסר ערכי, ששורשיו בכיבוד החיים באשר הם, בכבוד לאחר, ביושר ובהגינות, בחמלה ואמפתיה.

ramon earth cover

מתוך הספר:

"לא רק שהעץ כבר לא נדיב, אלא העץ מעולם לא היה נדיב! שום אורגניזם חי לא מכוון להתאבדות, ובוודאי שאינו מכוון להקרבת עצמו לשם סיפוק גחמותיו ותאוותיו של אורגניזם חי אחר. זוהי אצטלת הצידוק שלנו להרס שאנו זורעים סביבנו, לכל מה שאנו לוקחים בכוח הזרוע ומשמידים לתועלתנו האגוצנטרית וכדי לספק את חמדנותנו ואת תאוות הבצע שלנו."

"חמלה, אמפתיה, הגינות, רצון להימנע מכאב – כל אותם רגשות שנמצאים בבסיס האבולוציוני של המוסר – אלו ערכים שעליהם יכולה להיות מושתת חברה, מדינה – וגם הביוספרה. ערכים אלו מכילים בתוכם את כל ההצהרות בדבר שוויון, סובלנות, כבוד לאחר ולשונה, והם יכולים לעמוד במצבי ־מציאות משתנים מכיוון שאלו ערכים ביולוגיים. כלומר , הם רגשות (sentiments) ביולוגיים שטבועים בנו (ברובנו בכל אופן), ואיננו צריכים ללמוד אותם או להסתגל אליהם. הם כלי הישרדות מהמעלה הראשונה, ורק הם יכולים להוות בסיס לאורח חיים ערכי, מכיוון שהם אינם שיפוטיים."

להשיג ב-: אינדיבוק-חנות הספרים העצמאית ברשת, ובוקסילה.

אמנות כטקסט פילוסופי ******** Art as a Philosophical Text

טקסט שכתבתי לקטלוג תערוכת היחיד "כמו מים בתוך מים" של כרמלה וייס. הפתיחה ביום חמישי הקרוב, 11 בדצמבר 2014, בשעה 20:00 . 


אמנות כטקסט פילוסופי

יש פילוסופיה, יש פילוסופיה של: של כלכלה, ביולוגיה, מדע, אמנות.
ויש אמנות שהיא פילוסופיה.

ישנם רגעים בהם תמונה יוצאת מתחום האמנות והופכת לפילוסופיה.
תמונת הגורילות ההולכות היא כזו.

תמונה זו מציגה עולם חף מקיום אנושי, וממילא מתפיסת הקיום האנושי כנזר הבריאה שבלתו אין קיום לעולם. עולם חף מקיום אנושי מסלק מניה וביה את החשיבה המושגית-השיפוטית, ומותיר רק את החשיבה הראשונית, החווייתית, של המכלול: החשיבה התמונית.

החשיבה המושגית מטבעה היא ליניארית-סיבתית, חד-ממדית, במבנה של נושא-נשוא, ולכן צרה ומוגבלת, ובהכרח חד-משמעית ושיפוטית; כך, עולמה אף הוא לינארי-סיבתי, חד-ממדי וחד-משמעי, צר ומוגבל. ויטגנשטיין מבטא זאת היטב באומרו שגבולות השפה הם גבולות העולם.[i]

לעומתה החשיבה התמונית, שאיננה כלואה במושגים, ומשוחררת מהליניאריות והחד-משמעיות שכופה המושג, היא חשיבה פתוחה, מכילה, מקיפה, חווייתית וזורמת, ולכן יכולה להמריא לכל עבר, לחדור לכל עומק. עולמה, בהתאם, פתוח אף הוא, מקיף, חווייתי, זורם, עשיר – הוא המציאות כפי שהיא.

ואכן, ויטגנשטיין נאלץ להודות: "ישנם, באמת, דברים שאינם ניתנים להיאמר. זה מתגלה מאליו. הם מהווים את המיסטי".[ii] אלא שזהו המיסטי במובן המערבי: משהו אי-רציונלי, שאיננו ניתן להשגה או להבעה לא במחשבה ולא בדיבור. במובן התמוני, החורג מגבולות ומגבלות השפה המושגית, אין כאן כל מיסטיקה, אלא פשוט אופן ידיעה שונה – ידיעה שמקורה בהתבוננות פתוחה וחווייתית בעולם כפי שהוא.

"מה שאי-אפשר לדבר עליו – עליו יש לשתוק". אומר ויטגנשטיין.[iii] 
"המחשבה ציפור מרחבים היא, אשר בכלוב המילים תחבוט בכנפיה אך לעוף לא תוכל", עונה לו ג‘ובראן ח‘ליל ג‘ובראן.[iv]

כן, יש דברים שאי-אפשר לדבר עליהם, אבל אפשר גם אפשר לחשוב אותם ולצייר אותם. ובזה כוחה של התמונה, שהיא ממוססת ופורצת את כלוב המילים ומביאה אותנו אל עולם חדש.

תמונת הגורילות ההולכות משרטטת נינוחות קיומית (שנוטה להיתרגם בחוויה האנושיות כפסימיות) שזורה באופטימיות דקה.
זהו ריאליזם מסוג אחר, שונה, מפתיע. ריאליזם זה, שהוא מעבר למושג ולשיפוט, אינו מתווכח עם המציאות, לא מנסה לתקן אותה או לשנותה – אינו מעביר מסר כלשהו; עם זאת, עדיין קמה בנו תחושה שמאפשרת לחשיבה המושגית להיפתח אל האופטימיות הנינוחה הזו.

ובשבריר של הרף-עין אנחנו כבר בפנים, ואנו מוזמנים להצטרף אליהן ולגלות.


[i] ויטגנשטיין, טרקטאט לוגי-פילוסופי, פסוק 5.6.

[ii] שם, פסוק 6.522 .

[iii] שם, פסוק 7.

[iv] ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן, הנביא, הדיבור, עמ' 56.

 

                                               **********************

Art as a Philosophical Text

Translation: Vered Weiss

There is philosophy, there is philosophy of: of economics, biology, science, art.
And there is art that is philosophy.

There are moments in which a painting exits the realm of art and becomes philosophy.
The painting of the walking gorillas is like that.

This image depicts a world innocent of human existence, and surely from the perception of human existence as the crown of creation without whom the world does not exist. A world innocent of human existence banishes along the way conceptual-judgmental thought, leaving only the primal experiential thought of the whole: the pictorial thought.

Conceptual thought is by nature linear-causal, one-dimensional, in a subject-object structure, and therefore is narrow and limited, and consequently definitive and judgmental; thus, its world is also linear-causal, one-dimensional and definitive, narrow and limited. Wittgenstein expresses it well by stating the limits of language are the limits of the world.[1]

In juxtaposition, pictorial thought, which is not imprisoned by concepts, and is free from the linearity and conclusiveness the concept imposes, is an open, inclusive, circumventive, experiential and flowing thought, and therefore can soar to all directions, to penetrate all depth. Its world, accordingly, is likewise open, inclusive, experiential, flowing, rich – it is reality as is.

Surely, Wittgenstein had to admit: “There is indeed the inexpressible. This shows itself; it is the mystical.”[2] Only this is the mystical in the Western sense: something irrational, which is unattainable and can be expressed neither in thought nor speech. In the pictorial sense, which goes beyond the limits and limitations of conceptual language, there is nothing mystical here, simply a different manner of knowing – a perception that originates from open and experiential observation of the world as is.

“What we cannot speak about we must pass over in silence,” says Wittgenstein.[3]
“For thought is a bird of space, that in a cage of words may indeed unfold its wings but cannot fly,” responds Gibran Kahlil Gibran.[4]

Yes, there are things that one cannot speak of, but one most certainly can think and paint them. Here lies the power of the painting, which melts and breaks through the cage of words bringing us to a new world. The image of the walking gorillas outlines an existential serenity (that tends to be translated in human experience as pessimism) threaded with thin optimism.

It is another kind of realism, different, surprising. This realism, which is beyond concept and judgment, does not argue with reality, does not attempt to correct or alter it – does not deliver some message; nonetheless, still awakens within us a feeling that allows conceptual thought to open up towards this optimistic serenity.

And in the blink of an eye we are already in, and we are invited to join them and discover.


[1] Wittgenstein, Ludwig (1921) Tractus-Logico Philosophicus 5.6

[2] Ibid. 6.522

[3] Ibid. 7

[4] Gibran Kahlil Gibran, (1923) The Prophet 56.

"כמו מים בתוך מים" – הזמנה לפתיחת תערוכת יחיד של כרמלה וייס

אני שמחה להזמינכם לתערוכת היחיד של כרמלה וייס, שתיפתח ביום חמישי 11/12 בשעה 20:00בגלריה P8 – יהודה הלוי 79 בחצר.

כרמלה הזמנה לתערוכה

תערוכת היחיד של כרמלה וייס "כמו מים בתוך מים" הנה תוצאה של מחקר אתנוגרפי המתאר עבודת שדה בעולם בדוי.
התערוכה מציגה עולם הזוי ומסתורי, שנופיו שוממים והוא מתנדנד על המתח שבין טבע פראי וראשוני, ובין זהות תרבותית מגובשת. עולם זה, חף מקיום אנושי, ומאוכלס בידי יצורים דמויי קופים, אשר נדמה כי מקיימים תרבות משל עצמם, והם עסוקים בעניינים פנימיים ובסיטואציות חברתיות שונות.

שם התערוכה "כמו מים בתוך מים" לקוח מדברי ז'ורז' בטאיי בספרו "תיאוריה של הדת", האומר כי "כל בעל חיים הוא בעולם כמו מים בתוך מים".

את הטקסט שכתבתי לקטלוג – "אמנות כטקסט פילוסופי", אפרסם כאן בהמשך.

בואו. תערוכה מאוד מעניינת (-:

פוסט ליום כיפור (-:

כתבונת קצרצרה עם כותרת בומבסטית שהתפרסמה היום ב Ynet צדה את עיני:

" סטיבן הוקינג קובע: אין אלוהים.
האסטרו-פיזיקאי הבריטי המפורסם הדגיש בראיון ל"אל מונדו" כי "דתות מאמינות בנסים, אך אלה אינם מתיישבים עם עקרונות המדע". "

גילוי נאות: גם אני סבורה שאין אלוהים, אפילו טרחתי לכתוב על כך עבודת מאסטר אי-שם בתחילת שנות ה-80.
אבל, אני גם בעד גילוי נאות מצד המדע. וגם מעט ענווה לא תזיק לו כאן (-: 
וכך אומר אוגוסטינוס הקדוש [פילוסוף ותיאולוג נוצרי, 354-430 לספירה, מאבות הכנסייה הנוצרית]: 

"ניסים לא קורים בניגוד לטבע, אלא בניגוד לְמה שאנחנו יודעים על הטבע".

מהות הדת היא אמונה באלוהים. לא בניסים. נס הוא רק אחת מהפעולות הרבות המיוחסות לאלוהים. דווקא מעניין הניסים אין כל דרך לוגית לגזור על הימצאות אלוהים, והאמירה של אוגוסטינוס מסבירה זאת יפה. יעידו על כך, לדוגמה, רופאים שלא אחת נתקלים ב"ניסים", קרי: באירועים – החלמה בלתי צפויה בעיקר – שאין ביכולתם להסביר, ושעל פי כל הנתונים המדעיים המציאות היתה צריכה להיות אחרת לגמרי. כן, אנחנו לא יודעים הכל.  

ובלי קשר [או עם] – בין אם יש או אין אלוהים – עיקרו של יום כיפור, כפי שהסביר לי פרופ' ליבוביץ', הוא בין אדם לחברו, לא בין אדם למקום. כלומר, החשוב הוא לבקש סליחה מכל אלה שפגענו בהם. אני אישית לא מאמינה שבקשת סליחה רק ביום אחד יכולה לכפר על פגיעה באחר בכל שאר ימות השנה. אז אולי כדאי, לנוכח החודשים הקשים האחרונים שעברו עלינו, לא לחכות רק ליום אחד בשנה, אלא שכל יום יהיה יום שבין אדם לחברו?

שתהייה שנה טובה, בריאה ושמחה, שקטה וחברית (-:

עוֹבֵר – ספר חדש יצא לאור

"לכל עת וזמן לכל חפץ", אומר החתול במחזה "עוֹבֵר", כאשר הוא נשאל מהו זמן. 
שני המחזות: "עוֹבֵר" ו"מראות ודלתות", הרואים כעת אור בהוצאת גוונים, נכתבו במהלך 1998. הם נכתבו באבחת קולמוס, אחד אחר השני [ראשון נכתב "מראות ודלתות" ("הדלת" בשמו המקורי), אחריו "עובר"], כמעט ללא שינויים ותיקונים, אין לי מושג איך ולמה ומהיכן הם צצו. אבל לא התווכחתי איתם (: וכנראה כעת הגיע זמנם לצאת לאור, לא מעט בזכות עידודה ותמיכתה של עדנה שבתאי חברתי, שגם כתבה את טקסט הכריכה האחורית, ועל כך תודותיי.

רמון מחזות

טקסט כריכה אחורית:

שני המחזות המוגשים כאן עוסקים בשאלות, קטנות כגדולות, שהחיים מציבים לפתחינו, עם חמלה והומור, ועם קריצת עין אירונית אל מול האיוולת שבציפייה לישועה.

ע וֹ בֵ ר
בדיאלוגים שבין חתול, מנקה רחובות ועובר-אורח, עולים הנושאים החשובים לחיינו: הזמן, הזיכרון, אלוהים, תקווה, מהות החיים. המבנה המיוחד של המחזה: שילוב של קטעי חוכמה בפיהן של שתי מקהלות, המזכיר את הדרמה היוונית הקלאסית, מפתיע ומרתק, ומוסיף ממד של תחכום.

מראות ודלתות
זהו מחזה פילוסופי שהדמויות המובילות בו הן החיים, המוות והאַיִן.
ילד עם תיק שפן נקלע שלא מרצונו לסיטואציה הטעונה של הקונפליקט הנצחי ביניהן, ומעורר צער וחמלה. ואולי זה כל מה שנשאר. 

                                                                                                      עדנה שבתאי

                                                    ***************** 
אורית צמח ערכה את הספר. 
איור ועיצב העטיפה הם של טלי עמית.

הספר ניתן לרכישה בהוצאת גוונים, ובחנויות הספרים.
באינדיבוק, חנות הספרים העצמאית ברשת,הספר נמצא כרגע בגרסה דיגיטלית של איפאב. בקרוב תועלה גירסת קינדל, וכן ניתן יהיה לרכוש ספר מודפס.

התמלוגים מהספר מוקדשים לעמותת גירגורים, שעוסקת בהצלת חתולים במצוקה וכלבים בעלי צרכים מיוחדים. [ראו גם דף הפייסבוק של העמותה].

העולם שלי ריק מאלוהים, אבל מלא

תשובה למאמר של אווה אילוז בדבר העולם החילוני והמוסר החילוני מול הדתי.

העולם שלי ריק מאלוהים, והעולם שלי עשיר עד בלי די,
כי הוא מלא בכל היקום.
כי בעולם שלי יש מקום לכל הדברים, 
כי העולם שלי לא מנסה לכפות את עצמו על האחרים,
כי העולם שלי נותן לדברים להיות מה שהם,
כי העולם שלי דינמי ומתפתח ומסקרן ולא מנוּוָן ומשוּתָק ומשָתֵק ומנָוֵול,
כי בעולם שלי רבגונות ושוני הם ברכה ולא קללה ולא סיבה למלחמת חורמה.

כי בעולם שלי חמלה ואמפתיה והושטת יד הם הברור מאליו

ובעולם הזה שלי יש כלל-מוסר אחד, פשוט נורא:
תן לי להיות מי שאני, והיה מי שאתה.

"מעבר לקשת זה כאן" – כעת בספר דיגיטלי

שמחה להודיע – הספר שלי "מעבר לקשת זה כאן" עכשיו באינדיבוק, חנות הספרים העצמאית ברשת.
עותק דיגיטלי – 25 ש"ח. מגיע תוך דקות לסמארטפון/טאבלט/קורא דיגיטלי/מחשב.
עותק מודפס – 50 ש"ח [כולל משלוח עד הבית].

nina_front

סופ"ש נפלא שיהיה (-:

משהו לחשוב עליו: שיר סיום / אווה קילפי

סימן על הקיר - קטנה

לאחרונה התוודעתי למשוררת והסופרת הפינית
אווה קילפי, ולספר שלה: הפרפר חוצה את הכביש
(הוצאת כרמל).

שירים נפלאים, מרגשים, נוקבים – עונג צרוף.
 
הנה אחד מהם – אני מכנה אותו "שיר סיום". 

שתהייה שבת טובה (-:

הפרפר חוצה את הכביש אווה קילפי

הצילום לקוח מאתר טקסט.

את הספר ניתן לרכוש במחיר מוזל באתר אינדיבוק.