Tag Archives: אמנות

פוסט אורח: כשמעשה הציור הוא מעשה הקריאה: יונתן הירשפלד על "עורב לבן" של כרמלה וייס

"עורב לבן" – תערוכה חדשה והשקת ספר אמן של כרמלה וייס

גלריה P8 , רח' הפטיש 1 תל אביב

הפתיחה ביום חמישי 26.1.2017  בשעה  20:00

נעילה  18.2.2017

 

        `                         Carmela Weiss גוסטב דורה קולאז שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן, הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם m                               `

   ארור כנען עבד עבדים יהיה              שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים                                וימת יוסף ויחנטו אותו

 

סדרת העבודות הנוכחית של כרמלה וייס היא משא ומתן עם הטקסט. וייס קוראת את התנ"ך ומגיבה. זו איננה תגובה עיונית או אקדמית. זו תגובה אינטואיטיבית, אסוציאטיבית, הלוקחת לעצמה רשיון פואטי רחב לתמרון. הטקסט המקראי משמש כאן כטריגר. ככח מניע. משהו שנקרא מעורר את סקרנותה והיא יוצאת למסע. היא מחפשת כמה פרשנויות, קוראת בנושא, נמשכת אחרי אפה, ולבסוף בוחרת דימוי. הדימוי אינו בהכרח ייצוג של המתואר בטקסט אלא תגובה מטונימית, אסוציאטיבית אישית לנקרא. ראו למשל כיצד היא יוצאת מהדיון בקללת חם. הנושא על הפרק הוא היותם של בני האדם השחורים עבדים. ועוד קודם לכך היותם של "בני חם" שחורים בכלל. המקרא והמדרשים מציגים זאת כעונש על חטא גילוי עריות. בני חם לקו בעורם- נהיו שחורים והכלבים, כדוגמה לחיה נוספת שחטאה בתיבה נגזר גורלם שיקשרו אותם ולא יהיו חופשיים. מנקודת מבטה של וייס בעצם אין פה קללה אמיתית, (ייתכן שחייהם של הכלבים המבוייתים טובים בהרבה למשל מיי אחייהם החופשיים) לכל היותר רציונליזציה מאוחרת לעוול מתמשך. ציורה בנושא הוא טיפול חופשי בצילום נוסח נשיונל ג'יאוגרפיק המציג, כדרכם של צילומים כאלה, בו זמנית את המצולמים האפריקאים רוקדים מקסימים חופשיים ומאושרים –אך בה בעת את מבטו הבולעני של הצלם המערבי המחפצן והופך את חייו של האחר לפטיש ריק של היקסמות אקזוטית. (אני נזכר בבדיחה ישנה שטענה כי ציצים של נשים לבנות זה פליי בוי וציצים של נשים שחורות זה נשיונל ג'יאוגרפיק).

הציור של וייס מחזיר אם כן את הסוגיה לפתחנו ומעמיד מולנו מראה. שכן הסוגיה של יחסיי האדם הלבן עם האדם השחור, לא ירדה כלל מהפרק ונראה כי מעולם לא הייתה קרובה ואקוטית יותר. כך הופכת קללת חם מסוגיה מקראית להרהור אקטואלי.

כאן מתרחש היפוך יפה, שבו הציור שנולד מהטקסט הופך להיות טקסט עצמאי שהמקור התנ"כי הוא לגביו אופציה פרשנית אחת. הציור מתנתק מהטקסט.

וכך, הופכים ציוריה לטקסט נתון לפרשנות אמנותית, כמו טקסטים פרשניים שמכבר, נאמר "משנה תורה" לרמב"ם, הנלמדים כטקסטים עצמאיים, וניתנים לפרשנות, והם שבים למקור כמפתח: זו תנועת המטוטלת ההופכת את מעשה הציור לפעולה של קריאה. זו מחשבה על הציור לא כתוצאה או כסיכום של עיון בטקסט אלא כמעשה העיון עצמו. הייתי אומר, שלא כמו איורי התנ"ך של גוסטב דורה שוייס עובדת אתם, החייבים את קיומם לצמידותם לטקסט, ואשר צברו איזו פיסת היסטוריה באמנות הישראלית מרפי לביא, מיכל נאמן ועד יוסי קריספל, הנלווים לטקסט ומאיירים אותו,עבודתה של וייס הינה כאיורים קבליים או אלכימאים בתוך ספרות מיסטית המהווים איבר מאיברו של הטקסט ובה בעת אובייקטים עצמאיים ונפרדים.

המהלך הזה של הפיכת הפרשנות לעמדה אסתטית מרתק אותי משום שנדמה לי כי אני מוצא בקריאתה הפרוזאית, החילונית והאינטואיטיבית של וייס בכתבי הקודש גוון חשוב בדיון המותש על חילוניים ודתיים.

אני תוהה שמא אין בעולם איש שמאמין באלוהים. ולא היה כזה מעולם. גם החרדים במאה שערים הם אתאיסטים גמורים על פי השקפה זו. גם המוסלמים המתאבדים, גם משה רבנו, גם עזרא הגדול, כמוהם כמו כל יהודי שבצוק העיתים אינו צועק "שמע אלוהיי" אלא "שמע ישראל" כאילו ברור לו שאין אל השומע והוא משליך יהבו פנימה. כולם כולם, אתאיסטים גמורים. האמונה בכך שמישהו מאמין באלוהים, האמונה של המצהירים שהם מאמינים, זהו אפקט הלוואי של תעלול התודעה הכוזבת הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית.

הדברים לא נאמרים מפרספקטיבה שפינוזיסטית או "ביקורת המקרא" ואני לא מביא כאן כראיה את משה שמקבל את עצת יתרו למנות שופטים (כי הוא לא מאמין שאלוהים ייתן לו כח לשפוט בעצמו) ואינני מביא כאן את "תנורו של עכנאי" מהתלמוד ואומר לכם כי משמעות האמת מאחורי הביטוי "כי לא בשמים היא" בספר דברים הנה כי השמים ריקים גם לדעת כותב הטקסט, או משהו ברוח ספרו של אליה ליבוביץ'. אינני מצביע כאן על העובדה הפשוטה והיומיומית שאנחנו פשוט חיים לפי ההנחה שאין אלוהים (כי אנחנו קמים להביא משהו ולא מחכים שהוא יעוף אלינו מכח האמונה).

ואני לא שולח אתכם לקרוא אצל זיז'ק איך אקט ההתאבדות אצל שהידים מוסלמים הוא הרגע שבו הם רואים את אי אמונתם ובשל הזעזוע מול העובדה שהם אינם מאמינים הם מבצעים את האקט האחרון הזה כדי להוכיח לעצמם שהם מאמינים-אבל כופרים ברגע האחרון הזה בעצם האמונה.

אינני מבקש מכם כי תביטו בהישגי המדע ובטיב ההסברים של האבולוציה. אינני מבקש מכם כי תשאלו כיצד יכול להיות אדם חרדי במאה שערים מאמין בלב שלם באלוהים בעולמם של ההישיגים המדעיים הללו, שמא יכול הוא כאילו להסתיר מעצמו את העובדה שהשמיים ריקים, חרושי מטוסים, והחלל מלא בלויינים, וה"האבל" רואה 14 מיליארד שנה אחורה בזמן, ואין שם אלוהים.

לא, אינני מבקש מכם דבר מכל אלו: אלו הם הטיעונים בוויכוח מדומה בין החילוני המדומה לדתי המדומה, שניהם שיכורים מרעל המופץ במימד הרביעי של הווייתינו, מימד האידיאולוגיה, מימד העלמא דשיקרא, מימד כלי הכיול, אמצעי ההמשגה, אופני הניסוח בשפה של שאלות מזוייפות.

אין אנו זקוקים לחילוניות הסינית, או זו של היוונים העתיקים (ובראשם תוקידידיס), ואין אנו זקוקים לשום הוכחה מתוככי השיח התרבותי של האנושות. דיה לנו בדקה שקטה של מדיטציה. רגע שקט אחד של התכנסות עם האמת הפנימית של עצמנו כדי לראות שם, לא רק את תודעת מותנו וודאות מותנו ואת הצל ההפוך, צל האור, צל קשת צבעונין שהיא מטילה על חיינו, שחיינו כמו נשברים במנסרת תודעת המוות ומקבלים ממנה את הצבעים שלהם, לא זו בלבד, אלא שדקה אחת חדה כתער של מבט פנימה מגלה לנו כיצד בראנו את עולמנו ואנו רואים צלול מבעד לתודעה הכוזבת את אמת בדידותנו, אמת כלומיותינו.

קו המחשבה הזה רלוונטי לעבודותיה של כרמלה וייס בשל החילוניות הפרוזאית הנון שלאנטית שהקרינה בישיבה אתי על עבודותיה שכולן מתייחסות לתנ"ך ואזוקות לכל מני דיונים פרשניים. כאילו תיתכן עוד חילוניות מחוץ לדגם של מאמין \ לא מאמין. כרמלה אומרת, שהנושא האמוני פשוט מעולם לא העסיק אותה. ולכן אולי רק היא יכולה להתעסק ככה עם ספר הקודש.

לכן אולי יש משהו כל כך לא צמוד טקסט בציורים שלה שהתנ"ך הוא עבורם נתיב האצה, מסלול המראה, והם יוצאים ממנו בקלילות, מתנתקים מכח משיכתו והופכים לאסתטיקה. כמו כל כח מנושל, כמו כלי נשק עתיקים המוצגים במוזיאונים ללא הפוטנציאל האלים שלהם, כאסתטיקה טהורה.

אני מרגיש שבמקום שבו נמצאת ישראל כיום, בתהליכי ההדתה האסוניים הפושים בכל רבדיה, היצירה החילונית הטבעית של וייס, המשחררת את התנ"ך מהתנכיות שלו, ורואה בו זרז למחשבות חדשות, עבודתה של וייס עשויה להיות משחררת ביותר, כמעט בעלת אופי פוליטי. בעוד שכל הקריאה האמונית בטקסט מחלצת ממנו צידוק לאמונה ולמצוות, עבור וייס זהו מבט מבחוץ. היא חוזרת כאן לנקודת המבט האהובה עליה, זו של האנתרופולוגית, החוקרת הבאה מבחוץ.

אם נאמץ, ולו לרגע את ההצעה של חילוניות אדישה שלא על בסיס המדע והקידמה והתבונה, חילוניות פרוזאית ואגבית המניחה שגם המכנים עצמם דתיים חשים במעמקי לבם את תהומות הבדידות המוחלטת שלנו בהסתחררנו בודדים בחשכת החלל, נוכל להבין את העבודות של כרמלה וייס היוצאות מהתנ"ך בפעולה בעלת אופי משחרר. הן משחררות אותנו, להודות באגביות הפרוזאית של חילוניותינו ומשחררות את התנ"ך מאחיזתם של אלה הקוראים בו דברי אלוהים חיים.

יונתן הירשפלד

אמנות כטקסט פילוסופי ******** Art as a Philosophical Text

טקסט שכתבתי לקטלוג תערוכת היחיד "כמו מים בתוך מים" של כרמלה וייס. הפתיחה ביום חמישי הקרוב, 11 בדצמבר 2014, בשעה 20:00 . 


אמנות כטקסט פילוסופי

יש פילוסופיה, יש פילוסופיה של: של כלכלה, ביולוגיה, מדע, אמנות.
ויש אמנות שהיא פילוסופיה.

ישנם רגעים בהם תמונה יוצאת מתחום האמנות והופכת לפילוסופיה.
תמונת הגורילות ההולכות היא כזו.

תמונה זו מציגה עולם חף מקיום אנושי, וממילא מתפיסת הקיום האנושי כנזר הבריאה שבלתו אין קיום לעולם. עולם חף מקיום אנושי מסלק מניה וביה את החשיבה המושגית-השיפוטית, ומותיר רק את החשיבה הראשונית, החווייתית, של המכלול: החשיבה התמונית.

החשיבה המושגית מטבעה היא ליניארית-סיבתית, חד-ממדית, במבנה של נושא-נשוא, ולכן צרה ומוגבלת, ובהכרח חד-משמעית ושיפוטית; כך, עולמה אף הוא לינארי-סיבתי, חד-ממדי וחד-משמעי, צר ומוגבל. ויטגנשטיין מבטא זאת היטב באומרו שגבולות השפה הם גבולות העולם.[i]

לעומתה החשיבה התמונית, שאיננה כלואה במושגים, ומשוחררת מהליניאריות והחד-משמעיות שכופה המושג, היא חשיבה פתוחה, מכילה, מקיפה, חווייתית וזורמת, ולכן יכולה להמריא לכל עבר, לחדור לכל עומק. עולמה, בהתאם, פתוח אף הוא, מקיף, חווייתי, זורם, עשיר – הוא המציאות כפי שהיא.

ואכן, ויטגנשטיין נאלץ להודות: "ישנם, באמת, דברים שאינם ניתנים להיאמר. זה מתגלה מאליו. הם מהווים את המיסטי".[ii] אלא שזהו המיסטי במובן המערבי: משהו אי-רציונלי, שאיננו ניתן להשגה או להבעה לא במחשבה ולא בדיבור. במובן התמוני, החורג מגבולות ומגבלות השפה המושגית, אין כאן כל מיסטיקה, אלא פשוט אופן ידיעה שונה – ידיעה שמקורה בהתבוננות פתוחה וחווייתית בעולם כפי שהוא.

"מה שאי-אפשר לדבר עליו – עליו יש לשתוק". אומר ויטגנשטיין.[iii] 
"המחשבה ציפור מרחבים היא, אשר בכלוב המילים תחבוט בכנפיה אך לעוף לא תוכל", עונה לו ג‘ובראן ח‘ליל ג‘ובראן.[iv]

כן, יש דברים שאי-אפשר לדבר עליהם, אבל אפשר גם אפשר לחשוב אותם ולצייר אותם. ובזה כוחה של התמונה, שהיא ממוססת ופורצת את כלוב המילים ומביאה אותנו אל עולם חדש.

תמונת הגורילות ההולכות משרטטת נינוחות קיומית (שנוטה להיתרגם בחוויה האנושיות כפסימיות) שזורה באופטימיות דקה.
זהו ריאליזם מסוג אחר, שונה, מפתיע. ריאליזם זה, שהוא מעבר למושג ולשיפוט, אינו מתווכח עם המציאות, לא מנסה לתקן אותה או לשנותה – אינו מעביר מסר כלשהו; עם זאת, עדיין קמה בנו תחושה שמאפשרת לחשיבה המושגית להיפתח אל האופטימיות הנינוחה הזו.

ובשבריר של הרף-עין אנחנו כבר בפנים, ואנו מוזמנים להצטרף אליהן ולגלות.


[i] ויטגנשטיין, טרקטאט לוגי-פילוסופי, פסוק 5.6.

[ii] שם, פסוק 6.522 .

[iii] שם, פסוק 7.

[iv] ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן, הנביא, הדיבור, עמ' 56.

 

                                               **********************

Art as a Philosophical Text

Translation: Vered Weiss

There is philosophy, there is philosophy of: of economics, biology, science, art.
And there is art that is philosophy.

There are moments in which a painting exits the realm of art and becomes philosophy.
The painting of the walking gorillas is like that.

This image depicts a world innocent of human existence, and surely from the perception of human existence as the crown of creation without whom the world does not exist. A world innocent of human existence banishes along the way conceptual-judgmental thought, leaving only the primal experiential thought of the whole: the pictorial thought.

Conceptual thought is by nature linear-causal, one-dimensional, in a subject-object structure, and therefore is narrow and limited, and consequently definitive and judgmental; thus, its world is also linear-causal, one-dimensional and definitive, narrow and limited. Wittgenstein expresses it well by stating the limits of language are the limits of the world.[1]

In juxtaposition, pictorial thought, which is not imprisoned by concepts, and is free from the linearity and conclusiveness the concept imposes, is an open, inclusive, circumventive, experiential and flowing thought, and therefore can soar to all directions, to penetrate all depth. Its world, accordingly, is likewise open, inclusive, experiential, flowing, rich – it is reality as is.

Surely, Wittgenstein had to admit: “There is indeed the inexpressible. This shows itself; it is the mystical.”[2] Only this is the mystical in the Western sense: something irrational, which is unattainable and can be expressed neither in thought nor speech. In the pictorial sense, which goes beyond the limits and limitations of conceptual language, there is nothing mystical here, simply a different manner of knowing – a perception that originates from open and experiential observation of the world as is.

“What we cannot speak about we must pass over in silence,” says Wittgenstein.[3]
“For thought is a bird of space, that in a cage of words may indeed unfold its wings but cannot fly,” responds Gibran Kahlil Gibran.[4]

Yes, there are things that one cannot speak of, but one most certainly can think and paint them. Here lies the power of the painting, which melts and breaks through the cage of words bringing us to a new world. The image of the walking gorillas outlines an existential serenity (that tends to be translated in human experience as pessimism) threaded with thin optimism.

It is another kind of realism, different, surprising. This realism, which is beyond concept and judgment, does not argue with reality, does not attempt to correct or alter it – does not deliver some message; nonetheless, still awakens within us a feeling that allows conceptual thought to open up towards this optimistic serenity.

And in the blink of an eye we are already in, and we are invited to join them and discover.


[1] Wittgenstein, Ludwig (1921) Tractus-Logico Philosophicus 5.6

[2] Ibid. 6.522

[3] Ibid. 7

[4] Gibran Kahlil Gibran, (1923) The Prophet 56.

"כמו מים בתוך מים" – הזמנה לפתיחת תערוכת יחיד של כרמלה וייס

אני שמחה להזמינכם לתערוכת היחיד של כרמלה וייס, שתיפתח ביום חמישי 11/12 בשעה 20:00בגלריה P8 – יהודה הלוי 79 בחצר.

כרמלה הזמנה לתערוכה

תערוכת היחיד של כרמלה וייס "כמו מים בתוך מים" הנה תוצאה של מחקר אתנוגרפי המתאר עבודת שדה בעולם בדוי.
התערוכה מציגה עולם הזוי ומסתורי, שנופיו שוממים והוא מתנדנד על המתח שבין טבע פראי וראשוני, ובין זהות תרבותית מגובשת. עולם זה, חף מקיום אנושי, ומאוכלס בידי יצורים דמויי קופים, אשר נדמה כי מקיימים תרבות משל עצמם, והם עסוקים בעניינים פנימיים ובסיטואציות חברתיות שונות.

שם התערוכה "כמו מים בתוך מים" לקוח מדברי ז'ורז' בטאיי בספרו "תיאוריה של הדת", האומר כי "כל בעל חיים הוא בעולם כמו מים בתוך מים".

את הטקסט שכתבתי לקטלוג – "אמנות כטקסט פילוסופי", אפרסם כאן בהמשך.

בואו. תערוכה מאוד מעניינת (-:

פוסט אורח: שנה טובה מציונה שמשי

                                             SHIMSHI תשעג