Tag Archives: המרקיז

המרקיז

סיפור קצר שלי שהתקבל לתערוכת "כותבים למגירה" בבית אריאלה.
 
הסיפורון הזה הוא אחד מכמה שנכתבו לאחר אחד מביקוריי בפוזיטנו, בדצמבר 1991.  והם אכן נכתבו למגירה (: שמחה שאחד מהם עבר למגירה אחרת (:

 

המרקיז

גרם מדרגות כמעט אינסופי מוביל אל בית הדירות המשקיף על המפרץ, ואל הדירה הקטנה שבקומה השנייה. יותר ממאתיים מדרגות. קשה להבין איך הוא הצליח בכלל להגיע לכאן. אדם גוסס, שבא לסיים את חייו בכפר בו נולד.

גבר בעל חזות מרשימה: גבוה, שיער לבן עבות, חליפה, צעיף לבן מוטל תמיד ברפיון אלגנטי סביב צווארו, לעיתים גם מקל.
המרקיז.
והמרקיזה. אשה שיפי שנותיה ניכר בה: עצמות לחיים גבוהות, שיער אסוף לאחור ולמעלה בפקעת באורח מלכותי.
זוג שאינו שייך לעולם הזה. כמו מרחף מעל לזמן.

המרקיז. כך הוצג בפני לראשונה. ולא היתה לי כל סיבה לפקפק בכך. זמן רב אחר כך, אני זוכרת, כאשר הסתבר שזהו רק כינוי שהדביקו לו אנשי הכפר ספק מתוך חיבה ספק מתוך לגלוג מהול בהערצה, עדיין הוא נראה לי כמו מרקיז לכל דבר.
גם המרקיזה.

המרקיזה מחכה על המרפסת הקטנה. דומה שניצבה שם כל היום.
כשהיא רואה אותי, גווה מזדקף. היא לבושה בהידור. הרבה בושם.
היא עדיין יפה. כמו אז, כפי שמספרים אנשי הכפר. רק שמשהו כבוי עתה.
הוא מחכה, היא לוחשת לי. ועם היכנסנו פנימה עוטים פניה ארשת עליצות שובבה.

המרקיז מוטל במיטה, שעון על כרים. דמות דהויה, רזה.
ריח מוות בחדר. מוכר להחריד. לרגע נדמה לי שאני רואה אותו: אותה דמות ארוכה, רזה, אותה חריקה של הריאות, אותן אצבעות גרומות הנעות על הסדין ללא מטרה…
אני מזהה את המחלה מיד. הרבה עוד אין לו. בפעם הבאה כשאחזור, אני יודעת, לא אראה אותו עוד.

חרחור צרוד מחזיר אותי אל החדר. עיניו בוערות. הוא מחייך. אני יודעת שאינו זוכר אותי. אבל זה לא משנה. עבור אוהב-נשים כמוהו די בנוכחותי.

אדם שניצחונותיו, כמו כישלונותיו, שלו הם. אדם שבנה את עושרו במו ידיו – רק כדי להפסידו לתאוותיו: משתאות, הימורים, ובעיקר נשים. אדם שבאחד הזמנים היה בעליו של חצי הכפר, וחלק את עושרו עם ידידיו בלי מחשבה וחשבון. מעולם לא היה הכסף עבורו אלא אמצעי. לב רחב ורך, שאינו יודע לומר לא.

המרקיזה ניצבת ליד המיטה, מחבקת את כתפי ומדברת איתו. קשה לעקוב אחר שטף הדברים. רק העליצות המעושה מהדהדת.
הוא מנסה להזדקף מעל הכרים. היא תומכת בו. הוא רוצה לרדת. היא רוכנת ומנעילה את נעלי הבית. הוא רוצה את החלוק היפה. אבל בוודאי! היא לא חושבת אחרת, היא עונה, ומנגבת בסתר דמעה.

אנשי ההווה הנצחי. שחייהם ומותם בידם.
אני תוהה מה יהיה עם המרקיזה לאחר מותו. הם נישאו מאוחר, לאחר שנים של חיזור מצידה, כשהיה בן שישים, ולאחר שהפסיד את מרבית נכסיו. היא לא ויתרה. רכוש היה לה די והותר, והיא אימצה אותו אליה. אהבתה לא היתה דבר שאפשר לעמוד בפניו, ודאי לא הוא, שמעולם לא יכול היה לעמוד בפני אהבת אישה. והוא אהב את כולן.

אנחנו עוברים לחדר האורחים. המרקיזה טורחת סביבי. עוד משקה, עוד משהו לאכול. שתינו מקפידות לדבר על העבר. המרקיז מאושר. נשימתו כמו קלה יותר. תמיד חיו את הרגע, גם אם מסיבות נפרדות. עכשיו הרגע שלו מורכב מרסיסי-עבר, והרגע שלה הופך לשברירים שאימת האין מרחפת מעליהם.
אי אפשר שלא לחוש באימה הזו. היא ממלאת את חלל החדר. את האנשים. הכל מלא בה.

כמה שהכל תלוי על בלימה. גם האהבה. הכל על חוט דק, כמעט בלתי נראה, שנקרא חיים.

מגירה 2

 

*
הסיפורים מוצגים במגירות הקיטלוג ההיסטוריות של ספריית בית אריאלה.
תערוכת "כותבים למגירה" תהיה פתוחה לקהל החל מיום ראשון, 14.6 . הכניסה חופשית.
ניתן לבקר בתערוכה בשעות הפתיחה של בית אריאלה: א-ה 19:45-10:00, ו 11:45-9:00.