מעבר לקשת זה כאן: יש לנו את גן העדן [חלק 5 © ]

 הנוסח הסופי נמצא בספרי "מעבר לקשת זה כאן"

 

מה לגבי האושר עצמו? האם הוא בכלל קיים? האם הוא בכלל אפשרי?
אמרנו שאושר הוא תחושה וחוויה של מלאות, של טוב, של יש. שאלת מיליון הדולר היא: מהו ה-יש הזה. מה תוכנו. התוכן שלנו היה תיאור גן עדן: הכל יש, ובשפע, הטבע מתנהל על-פי דרכו, ולאף אחד אין בעייה עם זה. כולם, אדם וחיה, חיים בהווה, כל אחד כפי שהוא, לפי טיבעו, ללא שיפוט מכל סוג שהוא, לא תבוני ולא ערכי. אז נחזור לרגע לסיפור:
אדם וחוה אכלו את התפוח – בין אם מתוך סקרנות, ובין בגלל ש"סתם היו חיות רעבות שרצו לאכול" [כמו שכתבה סטודנטית בעבודת סיום], ואולי כי סתם היה להם משעמם שם… – – העיניים נפקחות, והאדם מתחיל לראות את עצמו ואת העולם מולו בראייה שיש עימה הפרדה, ניתוח, ביקורת ושיפוט של טוב ורע.
כלומר: כל עוד לא קיימת מודעות עצמית, החיים הם בבחינת גן-עדן. אין צורך בכסות לגוף, הבושה אין לה מקום, וגם המוות אינו מהווה בעייה. לו לא אכלו מעץ הדעת טוב ורע, היו חיים ומתים כמו שאר היצורים בטבע.  ללא התודעה העצמית – האדם חי בביטחון, בנחת, וללא פחד תמידי. זהו הביטחון שבחיי החיה – שאינה זקוקה לכסות מלאכותית לכסות גופה, שאינה מתביישת במה שהיא, שהיא לעיתים שמחה ולעיתים סובלת, לעיתים שלווה ולעיתים פוחדת, ושגם היא תמות יום אחד, אבל היא אינה מודעת [מודעות עצמית] לכל אלה. כל עוד למאורעות החיים אין שֵם, כלומר: קיום כיישויות מושגיות נפרדות [ר' חלק 2: תודעה עצמית] – הרי זה כאילו אינם קיימים כאשר הם לא קורים בפועל.

משמעות הדבר: אם נתבונן בנתונים כפי שהם, ללא הנחות מוקדמות [שכזכור מערבות בתוכן ציפיות] – התמונה משתנה: גן העדן הוא מקום ככל המקומות. גם בגן העדן יש מוות ורוע ופיתוי; ולא רק הנשים בעצב יולדות בנים; לידות זה דבר לא קל גם לנקבות בעלי-חיים; ולא רק אנחנו אוכלים לחם בזיעת אפינו. גם לבעלי-חיים לא תמיד קל למצוא אוכל… והרי בעלי-החיים לא נענשו יחד אתנו בגירוש מגן העדן, כי הם לא אכלו מעץ הדעת… אז על איזה גן-עדן בדיוק חלמנו? על איזו תמונה של אושר?
אנחנו בחרנו להסתכל על תמונת גן-העדן כטוב מושלם וכניגוד למציאות עצמה, לחיים עצמם. אבל הבחירות שלנו לא מחייבות את העולם.

יש לקאמי משפט נפלא שאומר: "גן העדן לא ניתן אלא למשוללי הבינה שבבעלי החיים או למחוננים ביותר שבהם". המקום של "משוללי הבינה" מוכר לנו, וכבר היינו בו – אז, בעבר הבראשיתי, טרם היות התודעה העצמית. היינו כמו כל בעלי החיים: נולדנו, חיינו, מתנו, ילדנו עם כאבים, חיפשנו אוכל – אבל בסך הכל היינו מאושרים, כי לא היינו מודעים, ולא חיינו כל הזמן בפחד של "מה יהיה, מה יקרה". ואז פקחנו עיניים, והתחלנו להיות מודעים לעצמנו ולעולם…
ברור שלא נוכל לחזור אחורה ולוותר על הרפלכסיה, פשוט בגלל שהדבר איננו אפשרי [אלא אם כן אנחנו עוברים כריתת אונה…] אנחנו יצורים חושבים, והתודעה שלנו היא רפלכטיבית: אנחנו מודעים לעצמנו ולעולם, שואלים שאלות ורוצים תשובות. אין מה לעשות בעניין הזה. ככה אנחנו. זו הפיזיולוגיה שלנו. אלא שהרפלכסיה לא חייבת להיות בהכרח דואליות של או-או שמציבה אותנו במלחמה מול העולם. היא יכולה לזהות אותנו כחלק מהעולם, ולהחזיר אותנו לגן העדן. רפלכסיה דואלית היא חלקית בלבד, מכיוון שהיא משתמשת רק בחלק מהתודעה. לְמה הכוונה?

שינוי התודעה: מתודעה ליניארית סגורה לתודעה פתוחה וזורמת

אנחנו גורשנו מגן העדן בגלל שאכלנו מעץ הדעת והיינו כאלוהים יודעי טוב ורע. הבעייה היא, שהרחבנו את  הידיעה האלוהית מעבר לידיעת הטוב והרע, ויצקנו לתוך מושג האלוהים את כל התכונות והאיכויות שחשבנו שאנחנו חסרים, ושאם רק יהיו לנו- נהייה מאושרים – והכל מנקודת מוצא של ידיעה שמטרתה להביא לכוח ושליטה: כל יודע, כל יכול – מתוך הנחה שאלו יבטלו את הפחד ואת אי-הוודאות ויביאו את האושר. אלא שידיעה כוללת לא יכולה להיות רק רציונלית-ליניארית. ידיעה כוללת היא בהגדרה התודעה במלואה: תבונה וידיעה ישירה-אינטואיטיבית גם יחד [ר' חלק 2].
אנחנו כיום מפעילים בעיקר את התבונה, וגם אותה בעירבון מוגבל, כי אנחנו אומרים לה לקלוט ולעבד מידע רק על-פי מה שתואם את הרציונליות: או-או. אלא שלמרבה הצער לא הצלחנו באופן הזה לפתור את השאלות הקיומיות ואת הקונפליקטים ולא הישגנו את האושר המיוחל, כי הרציונליות לא יכולה להתמודד עם המציאות הנתונה, שהיא אקראית, דינמית, לעיתים כאוטית ולא ליניארית. [לקוואנטים ולכאוס ומשמעויותיהם ייוחד מאמר נפרד].
הידיעה הישירה, לעומת זאת, נותנת לנו מידע רב על העולם, ובניגוד לרציונליות היא כן יכולה להתמודד עם המציאות הנתונה. הידיעה הישירה היא קלט מידע שמתקבל כמקשה אחת, בלי שנוכל לפרקו לגורמים ולתת לו הסבר רציונלי-ליניארי-סיבתי. [אפשר לכנות אותה "ידיעה קוואנטית"]. למשל – אנחנו מתבוננים בעצמנו, ובעולם, ויודעים מה זה "אני" ומה זה "חיים", גם אם איננו יכולים להגדיר ולכמת אותם. כלומר – ידיעה איננה בהכרח רק תוצאה של מהלך ליניארי-סיבתי שניתן לנימוק ולהסבר רציונלי. גם האבולוציה התפתחה בקפיצות קוואנטיות, ואי-אפשר להסביר אותה באמצעות סיבה-תוצאה הכרחיים. התפתחות הידע האנושי גם היא עשירה בידיעות ישירות, מיידיות: האמבטיה של ארכימדס, התפוח של ניוטון, ותורת היחסות הכללית של איינשטיין הן רק דוגמאות בודדות לכך. הרבה מהדברים שאנחנו יודעים ומבינים "קורים" לנו בצורה כזו. הביטוי "נפל האסימון" מתאר בדיוק ידיעה ישירה, מיידית: פתאום, בבת-אחת, בלי שנדע איך ולמה, משהו שלא הבנו הופך להיות ברור, ואנחנו פשוט יודעים בוודאות שזה כך. הידע כולו התקבל כמקשה אחת. אבל – ידע זה איננו יכולת ניבוי לצורך שליטה. הוא מתייחס להווה, לנתון מסויים.
אם כן – ברור שהיכולת הזו לידיעה ישירה, מיידית, קיימת בנו, וברור שְמה שנמצא בבסיס שני אופני הקליטה והעיבוד האלה הוא המוח. הרי אין לנו מנגנון נפרד לקליטה ישירה. הבחירה בידינו: להפעיל את המוח במלוא עוצמתו והיקפו – או להמשיך ולחשב כמה זה 2+2 . ואפשר לפתח את היכולת הזו על-ידי שיחרור התודעה  [התבונה והידיעה הישירה] משליטת המוח הרגשי ומהתבנית הרציונלית-ליניארית. אפשר לכנות זאת תודעה פתוחה, מלאה, תודעת הוויה.

תודעה פתוחה, מלאה, תודעת הוויה

זוהי היכולת להתבונן בעולם ובחיים כפי שהם, ללא הנחות מוקדמות, להקשיב, ולעבד את המידע המתקבל באופן הגיוני. תודעה כזו היא פתוחה, זורמת, היא מכירה שאנחנו חלק מהעולם, ובכך מחזירה אותנו אליו בִּמקום להציב אותנו נגדו במלחמה מתמדת. זוהי תודעה שרוצה לדעת, לעומת התודעה הדואלית של או-או שצריכה לדעת, ולכן היא חשיבה סגורה שנאחזת בדפוסים מקובעים וממחזרת את עצמה. הדפוסים הללו, ובראשם התלות בנורמות ובמשוב השיפוטי, הופכים את הדיאלוג שנוצר בינינו ובין העולם לחווייה מתמשכת של חשש, פחד וחסר. במצב הזה אנחנו פועלים בהתאם לחוויה הזו, קרי: התגוננות או התקפה לשם הישרדות: הילחם או ברח, ובכך איבדנו את גן-העדן.
כאשר אנחנו מתבוננים בעולם בתודעה פתוחה, מלאה, משוחררת מהמוח הרגשי, מידע חדש-ישן מתחיל לזרום, ותמונת העולם והחיים משתנה.
אנחנו מבינים שהחיים הם לא או-או, אלא גם וגם. הדואליות הדיכוטומית איננה קיימת במציאות. היא פרי התודעה שלנו. במציאות אין מצבים חד-משמעיים, מושלמים וסטטיים, ואי-אפשר לתכנן ולנהל את החיים ואת העולם ולשלוט בהם. למעשה אנחנו חוזרים להרקליטוס, למאה ה- 6-5 לפנה"ס ביוון, שאומר: אין בריאות בלי מחלה, אין לילה בלי יום, אין חיים בלי מוות. זה הלוגוס של הקוסמוס. זו מהותו של היקום, ואנחנו כחלק ממנו חולקים מהות זו. אין שום סיבה או משמעות נסתרת, ואין כאן שום דבר מכוון ואישי. [לתפיסה זו שותפים, בשינויים כאלה ואחרים, גם לָאוּ-צֶה, צ'וּאָנְג-צֶה, לְיֶה-צֶה [דאו] וכמה תפיסות זן, וזו גם המסקנה המתקבלת מהקוואנטים והכאוס].
העולם מתנהל על-פי דרכו, והוא לא נגדינו ולא בעדינו. אין כאן עניין של טוב או רע מוחלטים ושכר ועונש, ואין מקום לשיפוט קטגורי או-או. הגשם הוא לא טוב ולא רע. הגשם הוא. לעיתים הוא ברכה, ולעיתים הוא גורם לשיטפונות. משפט זן אומר: "אישה יפה – לאוהב היא מקור עונג, לנזיר הסחת דעת, ולזאב ארוחה טובה"… אנחנו הם אלה שנותנים איכויות שיפוטיות לעולם. כאשר אנחנו מפסיקים לנתח ולשפוט ולנסות להתאים את המציאות לציפיות ולרצונות שלנו, ונותנים לדברים להיות מה שהם ומי שהם ולא מנסים להיאבק בהם כדי לשלוט, חוויית העולם משתנה. פתאום העולם לא מאיים ולא מפחיד. אנחנו מתחילים להתבונן בעצמנו כפי שאנחנו, ובהווה כפי שהוא, ומגלים שבצד חסר ואין יש גם הרבה יש:  יש חיים לפני המוות, יש בריאות בצד החולי, יש לנו מעלות בצד המגרעות, יש הצלחות בצד הטעויות, יש רצונות ממומשים בצד אלו שלא התממשו, ואושר הוא רק אחת מחוויות החיים, יחד עם כאב וצער ושמחה ועוד.
כאשר הבנו זאת – הבנו את ההוויה, ובכך למעשה חזרנו לגן העדן. החיים לא נתפסים עוד מלכתחילה כבעייה, כסבל, אלא פשוט כפי שהם: חיים. אנחנו הרי יודעים שכשם שיש קיץ וחורף, כך יש בריאות ומחלה, וחיים ומוות, ושאף אחד לא מושלם וחף מטעויות, ושאי-אפשר לכפות על העולם את רצוננו – אבל אנחנו לא מוכנים לקבל זאת, כי זה לא תואם את הציפיות שלנו ואת דפוס ה-או-או… כי אנחנו לא יכולים להפוך את הידע הזה לכלי ניבוי ושליטה.
התיאורים שקאמי מתאר בקובץ "כלולות" הם תיאורים של גן עדן: לשחות בים, להתערסל בין הגלים, להשתזף, לחוש במגע הרוח על הגוף ועל הפנים – מה יותר גן עדן מזה? אלא שזהו גן עדן ריאלי, קיים, חי, נושם, מרגיש. הוא לא חסין בפני מכת שמש, היקלעות למערבולת פתאומית, או כווייה ממדוזות.

לחשוב מחוץ לקופסה
זהו למעשה מה שאנחנו מכנים "לחשוב מחוץ לקופסה; מחוץ למסגרת", קרי: מחוץ לדפוסים המקובעים. לפתוח את הראש לכל האפשרויות הקיימות. לחשוב גם וגם, לא רק או-או. לפתוח את המוח לקבלת מידע נוסף מהעולם, ולא למיין לפי "האם הם מתאימים לכללי הרציונליות [קרי: לציפיות שלנו] או לא", ואם לא – להתעלם מהם. להיות הגיוניים, לא רציונליים. וכפי שהדברים נראים, כנראה שהגיע הזמן לשינוי הזה.
אמרנו שכל המערכות הביולוגיות הן מערכות של עיבוד מידע. כל מערכת ביולוגית מחלצת את המידע הרלבנטי לה מתוך המכלול שהמציאות מספקת, ומגבשת את המידע הזה לתוך "משפך" של קטגוריות. המשפך הזה הוא דגם של המציאות; סכימה שמתגבשת ושעל-פיה מערכת ביולוגית פועלת בתוך המציאות. מערכת ביולוגית תרחיב את המשפך ותוסיף לו נתונים מתוך המציאות רק כשהיא תתחיל לשלם מחיר אם לא תעשה זאת. כלומר – ההישרדות תהייה בסכנה, כי הדגם שנבנה כבר לא מספק מידע נאות לגבי העולם.
במצב היום, אם נתבונן על עצמנו ועל החברה כולה כמערכת ביולוגית, אנחנו בבעייה רצינית: כי אנחנו משקיעים משאבים אדירים; אנרגיות אדירות בניסיון לנבא ולשלוט, שזו הסכימה שבנינו לנו, ואנחנו מפיקים מכך אפס אחד גדול: רק מלחמות, מאבקי כוח, מרוצי חימוש גרעיניים, כלכלה גלובלית שמרוכזת בידי תאגידים פרטיים רודפי בצע, הרס הטבע – והרשימה עוד ארוכה. במשפט אחד: פיתחנו טכנולוגיות אדירות – אבל לא פיתחנו את עצמנו. כי להתפתח בתוך המשפך הקיים, בתוך דגם המציאות שבנינו לעצמנו, זה להגיע לשום מקום: זה כל הזמן למחזר את אותם דפוסי חשיבה ואותם דפוסי חיים שנעוצים בפחד הישרדותי. ודפוסים אלו הם כבלים שמונעים מאיתנו לחיות.
כך, אנחנו מנסים להתמודד באמצעות מערכות שונות כמו סדנאות לפיתוח אישי, להתמודדות עם לחץ וחרדה, הקניית מיומנויות רגשיות וכד', וכגודל המצוקה כך ריבוי הניסיונות. אבל כל מה שמערכות תמיכה אלו עושות זה לנסות לתמוך בהתנהלות ההישרדותית ולהקל עליה. עדיין נקודת המוצא היא שהחיים הם מאבק, ושכדי לשרוד צריך לשלוט, ולכן הן לא פותרות כלום ולא נראה שתפתורנה כלום. כי מונחי תחרות, כוח, שליטה ואגו סותרים שלווה, נינוחות, וביטחון קיומי, שהם ממאפייני האושר. במצב הזה – סיכויי ההישרדות שלנו קטנים. אין כאן חוכמות. אנחנו חייבים כעת להרחיב את משפך הקטגוריות של המידע שלנו, ולקלוט מידע נוסף, אם אנחנו רוצים להמשיך ולשרוד. כי לעבד מידע באופן רציונלי פירושו לאבד הרבה מידע.
המידע הנוסף נמצא במוח ההגיוני ובידיעה הישירה-האינטואיטיבית. אבל – זה איננו מידע ליניארי שמנסה לספק כוח לשם שליטה, אלא מידע דינמי ומתפתח, קוואנטי. במידע הזה יש כוח עצום, רב לאין שיעור מהמידע הליניארי, אבל זהו כוח מסוג אחר; כי הוא נובע מהבנה עמוקה של עצמנו ושל העולם.

האם השינוי אפשרי? בהחלט כן.

זהו שינוי קוגניטיבי [הכרתי]: רפלכסיה [תודעה עצמית] שמזהה עצמה כחלק מהעולם, ולא כניצבת נגדו, ואשר בה התודעה איננה נשלטת על-ידי המוח הרגשי. השינוי הוא גם בתפיסת הקוגניציה עצמה. הדואליות שלנו מתבססת על הבחנה מלאכותית שערכנו בינינו לבין העולם, וביטוייה הראשי הוא ההבחנה הדיכוטומית בין קוגניטיבי לקונאטיבי. את הקוגניטיבי שייכנו למציאות הפיזית, וקבענו שקוגניציה היא היכולת להכיר רק מה שנמצא מולנו, ניתן לתצפית ולחקירה על-ידי הכל, וניתן למדידה ולביטוי בערכים כמותיים /פיזיקליים. את הקונאטיבי [רגשות, תחושות, אינטואיציות] שייכנו למציאות האנושית, ובכך קבענו שאיננה ברת-הכרה ואין אפשרות להתייחס אליה. [ר' לייבוביץ'/על מדע וערכים]. כעת עלינו להחזיר את שני העולמות האלה האחד לשני, כי בפועל הם לא נפרדים, ומלכתחילה לא היו נפרדים. הקוגניציה כפי שתפסנו אותה עד עתה היא העולם הסגור של קאנט, והיא לא נתנה לנו כלום. גם הניסיונות להפוך את הקונאטיבי לקוגניטיבי בהגדרתו הנוכחית [קרי: הניסיונות למדוד ולכמת רגשות] אין בהם כל טעם. כי קוגניציה היא הכרה מלאה, שהידיעה הישירה האינטואיטיבית היא חלק מרכזי ומהותי בה, וזו איננה ניתנת לפירוק ליניארי-סיבתי ולמדידה וכימות.
הכושר הקוגניטיבי שלנו אדיר, והרציונליות היא רק חלק קטן בו.

אפשר לפתח את היכולת הזו. זה רק עניין של אימון.המוח הוא מכונה לומדת. הוא מעוצב להשתנות בתגובה ובהתאם לניסיון. אנחנו לומדים כל הזמן, במודע ולא במודע. הלימוד מתבצע באמצעות יצירת מעברים חדשים וקשרים חדשים של ניורונים [תאי מוח] במוח. כל ניסיון / חוויה יוצרים מעברים וקשרים חדשים במוח. בהתחלה הם כמעט לא מורגשים, אבל אם חוזרים עליהם שוב ושוב – הם מתבססים. זהו הביטוי המעשי של למידה: אנחנו הופכים משהו לא מוכר למוכר באמצעות ביסוס הקשר והמעבר. ועל אותו עיקרון – אם אנחנו לא משתמשים לאורך זמן במעבר קיים – הוא מתמוסס ונעלם. [כולנו מכירים זאת היטב בזכירת מספרי טלפון. מרגע שהופיע הזיכרון לאחסון מספרים – התחלנו לשכוח מספרי טלפון שידענו בעל-פה.] כל הפעילויות הללו ניתנות למדידה ולזיהוי, מאחר ופעילות המוח היא פעילות חשמלית. האמצעי הנפוץ הוא fMRI [הדמיית תהודה מגנטית פונקציונלית]. אזורים שונים במוח מוארים בעוצמות שונות כאשר הם פעילים, וכך ניתן לראות שינויים שמתרחשים במוח. החלק שאחראי על תהליכים קוגניטיביים הוא המוח ההגיוני [הקורטקס הפרה-פרונטלי של האונה השמאלית], ואנחנו יכולים לאמן אותו באופן מודע. כלומר – לבסס קשר חדש לקליטת מידע מהמציאות, קשר שעוקף את המוח הרגשי. כיום נערכים מחקרים רבים בתחום המוח והקוגניציה, והם מוכיחים שיש ביכולתנו לשלוט בתהליכי חשיבה ולשנות דפוסי תודעה. [אחד הבולטים בתחום הוא ריצ'רד דייוידסון, מאונ' ויסקונסין].
בדיוק כפי שהכשרנו את תודעתנו [יותר נכון לומר- הכשירו לנו את תודעתנו…] בגנונים, בגנים ובבתי הספר, להסתכל על העולם מנקודת מוצא של המוח הרגשי: פחד, התניות, תלות במשוב, על-ידי שינון השכם והערב שהעולם מתנהל כך ושכדי לשרוד צריך לנבא ולשלוט, ושלידיעה ישירה-אינטואיטיבית אין מקום כי אי-אפשר לנתח ולהוכיח אותה – אפשר להכשיר את התודעה להתבונן בעולם כפי שהוא מבלי להלביש עליו תכנים ומשמעויות ותקוות וציפיות – על-ידי שינון השכם והערב שהעולם הוא מה שהוא, שהוא לא נגדינו ולא נועד להרע לנו, שאי-אפשר לשלוט בו ואין צורך לשלוט בו, שחיינו לא תמיד ניתנים לשליטה, ושלידיעה הישירה-אינטואיטיבית יש מקום מרכזי ואפשר לבטוח בה. [בהקשר הזה של אינטואיציה, ומה שאנחנו לא פעם נוהגים לכנות "תחושת בטן", ישנו כיום תחום מחקר שנקרא "מוח בבטן" ENS = Enteric Nervous System .אחד החוקרים המובילים הוא מייקל גרשון מאונ' קולומביה. מסתבר שבלב ובבטן ישנה מערכת נפרדת של נוירונים, ומערכות אלו מגיבות לאירועים ומפרישות הורמונים בנפרד מהמוח, ושולחות אותות אל המוח ומפעילות אותו. וייתכן שבעתיד הלא רחוק נגלה שלמערכת זו יש חלק מכריע בחיינו.]

שינוי התודעה פירושו לבנות ולבסס מערכת חדשה להתייחסות לעולם. זהו למעשה תיכנות מחדש של המוח. תאמינו לי ששינון לוח הכפל בכיתה ב' היה אופן של הכשרת תודעה… אז אפשר להתחיל לשנן דברים אחרים. איך? מאוד פשוט: להתחיל לבחון דברים ומצבים באופן הגיוני, ענייני, בהתאם לנסיבות.
למשל – מושב האסלה בשירותים. הדבר הזה הוא פשוט מדהים. הוא משמש מקור לאינספור מריבות וחיכוכים. אבל מבחינה עניינית והגיונית, הרי בבסיס העיקרון זהה: שני המינים מטילים מימיהם באופן שונה. האחד בעמידה, השנייה בישיבה. מי קבע שאופן אחד עדיף על השני? למה דווקא הגבר צריך להוריד את המושב? למה שהאישה לא תרים את המושב עבורו? …
אנחנו עובדים על טייס אוטומטי. אז צריך לנתק אותו ולהתחיל לנהוג ידנית, בעצמנו.

כאן חשוב להבהיר כמה דברים, כדי לא ליפול למלכודת ה-או-או:
♦ אין פירוש הדבר שכעת אנחנו זורקים את הרציונליות. היא חשובה, ועוזרת לנו בהרבה תחומים. אני ממש לא רוצה לחזור לחטוב עצים ולשאוב מים, וגם לא לוותר על המחשב ועל האינטרנט. אמנם טכנולוגיה היא ליניארית, אבל היא תורמת רבות לשיפור תנאי המחיה והקיום שלנו.   &n
bsp;
♦ ההשתחררות מהמוח הרגשי – מרגש הפחד, והכעס והתוקפנות שמלווים אותו – אין פירושה לנטרל, להדחיק או להעלים אותם. רגשות אלו הם מאוד חיוביים בהקשרים המתאימים, והם חיוניים להישרדות. אבל מכאן ועד לרתום אותם לתרגום העולם כולו כמאיים המרחק גדול. תגובת הפחד מאוד בריאה כאשר נמר תוקף אותנו. אבל אם זה קורה בפקק תנועה, התגובה הזו איננה שימושית… לא רק זאת: המוח הרגשי הוא גם מקור חוויות ורגשות טובים, כמו אהבה. אין שום סיבה שבעולם להתנתק מזה.
♦ מדובר כאן בתהליך ובלימוד. אמנם החברה המערבית היא חברה שחיה במהירות גבוהה מאוד. זמן הוא כסף, ואנחנו כל הזמן במירוץ. צריך להספיק כמה שיותר בכמה שפחות זמן, ואנחנו רוצים הכל מהר ועכשיו; אבל, למרבה הצער, כאן אין קיצורי-דרך, ואין מרשמי פלא. כדורים, סמים, אלכוהול, גראס, או צמחי הזייה ודומיהם לא יעשו את העבודה עבורינו. השינוי צריך להיות קוגניטיבי, לא מלאכותי.
כפי שאנחנו לא מצפים להיות תוך יום או שבוע או חודש רופאים, כלכלנים, משפטנים וכד', ואנחנו משקיעים בכך שנות לימוד רבות – כך עלינו להשקיע בלימוד הזה.
הבשורה הטובה, לעומת זאת, היא שכאן לא מדובר בשנים רבות. מנסיוני, הן האישי והן מעבודה עם אנשים, זהו תהליך יחסית קצר [כמובן שהרבה תלוי באדם עצמו], ואת ניצני פירותיו ניתן לחוש כבר בטווח המיידי.

מה כל זה אומר לגבי האושר?

"מי רצה אושר ולא קיבל?"…
אנחנו רוצים מתכונים לאושר, ורצוי אינסטנט: תעשה כך וכך – ותהייה מאושר. לך בדרך כזו וכזו – ותשיג אושר. אבל זה לא עובד כך, מכמה סיבות. המשותף לכולן – דפוס חשיבה ליניארי של סיבה-תוצאה, שמנוגד למהותן של החוויות, והאושר ביניהן:
♦ חוויות אי-אפשר להגדיר, הן לא תלויות ברצון שלנו, לא תמיד יש להן הסבר, ואפשר לחוות כמה חוויות בו-זמנית ללא תלות האחת בשנייה. אפשר לחוות כאב שיניים [חווייה רעה במיוחד, לכל הדעות] ובו בזמן להיות מאוהבים. אין סתירה בין החוויות האלה, ואף אחת לא מבטלת את השנייה. כך שזה לא הגיוני לחשוב שאושר יכול להיות חווייה אחת ובלעדית, קבועה, מתמשכת, סטטית. אפשר לחוות אושר גם בתוך שבר גדול, ובתוך מצב קיומי קשה. לכן בתפיסה של או-או: או הכל טוב או אין אושר, לעולם לא נחווה אושר.
♦ חוויה היא לא משהו שאנחנו יכולים לתכנן מראש וליצור. חשיבה וחוויה הם שני דברים שונים. זה לא הגיוני לחשוב שחשיבה בכלל, ועל אחת כמה וכמה רציונליות, יכולה להביא לחוויית אושר, מה עוד שהחיים הם דינמיים וזורמים ומלאים בחוויות שונות ובלתי ניתנים לשליטה ברובם המכריע. [לכן אנחנו לא יכולים לנבא איך נרגיש אם יהיה לנו כך וכך, כמו שמראים מחקרי אושר בפסיכולוגיה ובכלכלה, למשל מחקרם של גילברט, וילסון, לוינסטין וכהנמן; ולא בגלל שאנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, כטענתם].
♦ נקודה נוספת: אנחנו הנחנו שיש אושר מושלם, קבוע סטטי. אושר כזה הוא אידיאה, תמונה בתודעה שלנו. הוא לא קיים בעולם. זה לא הגיוני לחשוב שחוויית אושר תלויה בעולם שייענה לציפיות שלנו, ובוודאי שזה לא הגיוני לחשוב שהעולם חייב לממש את תמונת האושר שלנו.
♦ כאשר יש לנו בראש תמונה, אידיאה של איך אושר אמור להיות, וכאשר אנחנו מתנים את האושר במימוש התמונה הזו – פירושו שההווה שלנו מלא בציפיות ושאיפות, ועכשיו אנחנו חווים חסר ואין. ובמצב הזה אנחנו לא יכולים לזהות חוויות אושר גם אם הן קורות לנו.
♦ כרגע מה שמניע אותנו לחפש אושר אלו הרגשות השליליים של כעס, חרדה, חסר – היעדר. ובמצב הזה לעולם לא נחווה אושר. כי לחפש אושר מתוך היעדר וחסר פירושו להתייחס לאושר כאל אלטרנטיבה להיעדר הזה, והאושר הוא לא אלטרנטיבה. זוהי התייחסות שנובעת מהדואליות הדיכוטומית של או-או, המניחה שאושר הוא היפוכו המוחלט של היעדר; מצב בו הכל טוב. ואין דבר כזה.

וולפולה ראהולה, חכם בודהיסטי, מסביר זאת נפלא: אפשר להגיע להר באמצעות שביל, אבל ההר איננו תוצאה של השביל; אפשר לראות את האור, אבל האור איננו תוצאה של המבט. [מה שלימד הבודהה, עמ' 66]. אני סבורה שכך גם לגבי האושר:
יש הרבה דרכים לאושר. אבל האושר איננו תוצאה שלהן.

ובכל זאת אנחנו הרי שואלים: אז מה זה אושר?

אושר הוא חוויה של יש. כחוויה הוא זורם, ולכן אי-אפשר להגדיר אותו, בוודאי שלא על-ידי איזו תמונה עתידית, ובוודאי שאינו יכול להיות מותנה בעולם החיצון; אושר גם לא יכול להיות הבטחה כי, כמו שאומר יעקוב רז, הבטחת האושר כרוכה בהולדת הרעב [הליקון, אושר, עמ' 68]. לאושר אין סיבה, לכן הוא אינו תוצאה של כלום; אושר הוא רגעים, הוא יכול להיות בכל מקום; אפשר לחוות אושר גם בתוך כאב גדול, ואושר יכול לפעמים לכאוב; אושר הוא אחת מחוויות החיים, בצד עצב וכאב וצחוק. כל מה שעלינו לעשות הוא להיות פתוחים אליו כאשר הוא מופיע ולחוות אותו.
הקשת בענן היא יפהפייה. אבל היא לא נמצאת כל הזמן. למה לא ליהנות ממנה כפי שהיא כאשר היא נמצאת? למה להניח שיש משהו מאחוריה, ולהתחיל לחפש אחריו? הרי בכך איבדנו את הקשת עצמה.

איך כל זה מיתרגם לחיי היומיום? מהי המשמעות המעשית? במאמרים הבאים ייבחנו היבטים מרכזיים בחיינו כמו השיפוט, משמעות החיים, הערכה עצמית והגשמה עצמית, והאהבה .
במקביל, ייבחנו במדור פט-סאפיינס הקשרים שלנו עם הטבע לאור הדברים שהוצגו כאן.