כמה הרהורים על הפילוסופיה

 

♦
פרופ' ליבוביץ' אמר לי פעם: "פילוסופיה זה ספורט לאינטלקטואלים. יש כאלה שמשחקים כדורגל. אנחנו, הספורט שלנו זה הפילוסופיה."
ספורט אינטלקטואלי – זו למעשה הפילוסופיה המסורתית.
זה ספורט – כי יש כאן תחומים, וכללי משחק ברורים, מובנים וסגורים: הנחת אכסיומות, שיטות וכו'.
זה ספורט – כי לא משחקים בזה כל הזמן. כאשר הפילוסוף הולך הביתה, הוא חי כמו כולם: הוא הולך למכולת, משלם משכנתא, הוא אוהב, ושונא, ומקנא, ומתרגז כשחותכים אותו בכביש או כשמישהו גונב לו את התור…
קאמי מבהיר זאת נפלא בפתיחת "המיתוס של סיזיפוס": השאלה האם לרוח יש 10 או 12 קטגוריות אינה רלבנטית לקיום האנושי, לחיי היומיום. עם הידע הזה לא נוכל לקנות כלום במכולת, והוא לא יעזור לנו להתמודד עם מצבים קשים שהחיים לעיתים מזמנים לנו…
אז מהי הפילוסופיה?
המושג עצמו ברור ובהיר ואינו משתמע לשתי פנים: אהבת החכמה. והרי כך אף הגדרנו את עצמנו במדרג יצורי הטבע: הומו סאפיינס.
החכמה שביקשנו היא להבין מהם החיים והעולם: איך דברים קורים, למה הם קורים, ומה מקומנו בעולם.
משום מה – מישהו החליט לנכס את החכמה הזו לעצמו ולעוד כמה יחידי סגולה ולתבוע עליה בעלות, והותיר אותנו להיות כאחת החיות.
התחיל בכך פרמנידס, במאה ה-5 לפנה"ס ביוון, אשר קבע, בעקבות חיזיון דתי מרהיב שחווה, כי ישנה אמת אחת, מוחלטת, שאיננה תלויה באדם, וכינה את כל מי שלא מבין זאת "המון משוללי הכרעה" ו"עיוורים ותועים", ואפלטון ביסס זאת להפליא עם תיאוריית האידיאות ואפשרות הכרתן, הנתונה לפילוסוף בלבד, ולכן הוא זה שחייב להנהיג את המדינה [כי הוא יודע מה טוב], ולכן הוא המחנך האולטימטיבי, ואין בלתו.
באופן הזה, צדק וויטהד כאשר אמר שכל הפילוסופיה היא "הערות שוליים לאפלטון", והכוונה היא לפילוסופיה המסורתית, הקלאסית – הספורטיבית, זו התובעת לעצמה בלעדיות לא רק על האמת, אלא גם על היכולת לדעת.
כך יכול טיילור, בהקדמה לספרו "מטאפיזיקה", לכתוב: "לעיתים אומרים כי לכל אחד יש פילוסופיה, ואפילו השקפות מטאפיזיות. אין שטות גדולה מזו… למעטים יש מושג כלשהו על פילוסופיה, ולמעטים עוד יותר יש מושג על מטאפיזיקה." וההסבר שהוא נותן: רוב האנשים, להוציא יחידי סגולה, לא חושבים באופן בהיר, כי אין להם צורך בזה. הם חיים את חייהם ומקבלים את שאלות הקיום כמובנות מאליהן – ועוד קביעות תמוהות בנוסח הזה.
היוהרה הזו איננה מובנת לי.
האמנם רוב האנשים לא תוהים על משמעות חייהם ?
נחזור לקאמי ולמשפט הפותח את "המיתוס של סיזיפוס": "שאלה פילוסופית רצינית יש רק אחת… האם החיים שווים או לא שווים את הטירחה שבלחיות אותם".
את השאלה הזו כולנו שואלים, בשלב זה או אחר של חיינו. איש מאיתנו לא מקבל את הקיום כמובן מאליו.
על השאלה הזו הפילוסופיה המסורתית לא יכולה לענות, כי היא רציונלית ברובה המכריע. החשיבה הרציונלית, הנשענת כל-כולה על אכסיומות [ועוד אדבר על כך בהרחבה בכתבות הבאות], היא חשיבה לא בהירה, כי היא לא מסבירה כלום. זו חשיבה סגורה, שטוחה, סטטית, מוגבלת – היא היפוכם של החיים, שהם זורמים, דינמיים, משתנים ומפתיעים תדיר.
לא פלא שהפילוסופיה הפכה למילת גנאי: פלסף, התפלספות – כציון לחשיבה מפותלת, מסובכת, שלוקחת דברים פשוטים ומסבכת אותם שלא לצורך. ההיפך מהבהירות שטען לה טיילור.
חשיבה בהירה, שטיילור מזהה אותה עם חכמה, אין פירושה חשיבה מוחלטת, חד-משמעית, של או-או.
החכמה היא רבת פנים וגוונים, ובאה לידי ביטוי באופנים שונים. חכמה היא משהו זורם, מתפתח. כי היא נעוצה באדם – ובחיים. והחיים הם דינמיים, זורמים, מתפתחים.
יש פילוסופיה שהיא אהבת החכמה. היא תוהה על הדברים, חושבת עליהם, מנסה להבין אותם – אבל היא צנועה, מודה ביחסיותה, לא טוענת לאמת אחת מוחלטת ובוודאי שאיננה מנכסת את החכמה לעצמה. היא גם לא ספורט…
אני סבורה שפילוסופיה היא עניין של חיים: להבין את עצמנו, את חיינו בעולם, את העולם – וללמוד לחיות. והחיים, כמונו, הם מעבר להגדרות רציונליות ואכסיומות.

♦
ועוד משהו.
לטעמי פילוסופיה איננה תורה, והיא לא יכולה להיות תורה. ראשית מפני ש"תורה" זה מושג סגור, והוא מערב בתוכו אמונות, ושנית מפני שכשיש תורה – יש מאמינים, קהל מעריצים, וזה סוג של עדריות. בתורה אין מקום ל-אני הפרטי, האישי.
החכמה היא עבורי זרם של מחשבות, דעות, ראיות-עולם, ואני מוצאת אותה לא רק בכתבים המוגדרים "פילוסופיים", אלא גם בספרות, בשירה, בתיאטרון, במיתוסים עתיקים, אצל סבתי והורי, אצל חברים, אצל אנשים שלא יודעים קרוא וכתוב, בניסיון חיי ובאינטואיציות שלי.
אני לומדת מכולם. עם חלקם אני מסכימה, עם חלקם לא, חלקם מדברים אלי יותר מאחרים, ואלו שאני חולקת עליהם – גם מהם אני לומדת. אולי אפילו יותר.
אבל תמיד מתקיימים בי הבחינה, ההרהור, החשיבה הפנימית, האינטואיציה שלי ; ובסופו של דבר, החשיבה היא שלי ואני הולכת בשמי, לטוב ולרע, וגם עם הטעויות.
אני משתדלת לשמור על פתיחות, להקשיב, ולא להתאהב יתר על המידה ברעיונות שלי. זו הדרך שלי להמשיך ולצמוח. אני מנסה, באמצעות העיבוד הפרטי שלי, לקחת את המחשבות מעט הלאה, להבהיר אותן מעט יותר, לזקק אותן עוד קצת. לא יותר מכך.